שתף קטע נבחר

תוציאו את איראן מהשיח הפוליטי

כל סוגייה על סדר היום הופכת למאבק שטחי של שחור-לבן בין תומכי רה"מ לבין מתנגדיו. אבל האיום מטהרן מורכב מדי עבור גישה פשטנית כזאת

 

ישיבת סיעה ליכוד (צילום: AFP)
ראש הממשלה בנימין נתניהו(צילום: AFP)

כבר כמה שנים שהדיון בנושא האיום האיראני לא מתנהל רק במישור הביטחוני-מדיני בישראל, אלא גם בשיח הציבורי והפוליטי. התופעה רשמה שיאים חדשים בשבועות האחרונים, כאשר תיאור האיום האיראני נע בין האדרה לביטול, והשיח בנושא נראה כקשור בטבורו לשיקולים פוליטיים - מימין, ממרכז ומשמאל. הדבר הביא רבים בישראל לתהות מהו דיוקנו המדויק של האיום שנשקף מכיוון איראן.

 

 

מצד אחד, כאמור, ניכרת העצמה בתיאור האיום האיראני. המקור המרכזי למגמה נמצא בלשכת ראש הממשלה בנימין נתניהו, ומשולבים בה כנראה שיקולי הבחירות שהיו, וכן עידוד הקמת ממשלת האחדות שאפשר ועוד תכונן. הדבר תורם להתהוות תחושה שלפיה ישראל ניצבת בפני מלחמת אין ברירה. מהצד השני ניצבים אלה הטוענים כי אכן קיים איום, אולם הוא מועצם בשל שיקולים פוליטיים. בקצה ניצבת קבוצה מצומצמת של מי שמבטלים לחלוטין (ובבוז מוזר) את הטיעון לקיומו של איום איראני.

 

האמת היא שיש מקור לדאגה, אך נדרש גם להגדיר את האיום באופן מדויק ולאורו לגבש את המענה. איראן חווה בשבועות האחרונים שורת הצלחות שעלולה לחזק את ביטחונה העצמי ולנסוך תעוזה בפעילותה. היא נקטה שורת פעולות אלימות במפרץ הפרסי, ובראשן תקיפת שדות הנפט בסעודיה, שנענתה ברפיסות בינלאומית, לרבות מצד ארה"ב.

 

איראן גם מצטיירת כמי שגרמה לארה"ב לזחול במאמצי חיזור למפגש בין בכירים משני הצדדים, אך לבסוף הכריעה שאינה מעוניינת במהלך כזה, תוך הבהרה שתחל בהעשרת אורניום בתגובה לביטול ההסכם הבינלאומי עימה.

 

ברקע מתפורר המחנה הערבי-סוני שאמור היה לעמוד כבלם לאיראנים: מצרים וירדן שקועות בבעיות כלכליות-חברתיות קשות, סעודיה חבולה מהפגיעה האיראנית, ואיחוד האמירויות מתחילה לבחון צירי דיאלוג עם טהרן.

 

מבחינת ישראל - המציאות הזאת מגלמת סבירות גוברת לחיכוך עם איראן שעלול להתבטא בכמה איומים קונקרטיים: טהרן עלולה להשיב על פגיעה נוספת בנכסיה (בפרט בלבנון ובסוריה) באופן דומה לזה שבו נפגעה סעודיה, כלומר באמצעות ירי טילים למטרות בשטח ישראל; היא עלולה להמשיך ולקדם פיגועים מהחזית הצפונית, באופן שעלול לגרום הסלמה, לרבות מערכה עם חיזבאללה, ולדרבן את הארגונים הפלסטיניים לנקוט מהלכים מרצועת עזה (דבר שבו לא נרשמה הצלחה, עד כה, נוכח דבקותם של אלה, ובפרט חמאס, באינטרסים הפלסטיניים).

 

זהו אינו איום קיומי בדמות "שואה שנייה" שיש לפעול מולו בכל העוצמה ומהר, אך גם לא "פלופ פוליטי", שאפשר להקל בו ראש.

 

מעבר לכל אלה, על ישראל להבין שהיא נותרה במידה רבה לבדה במערכה נגד איראן. העולם הערבי הסוני מצוי במשבר עמוק וחסר כוחות ורצון להתמודד עם טהרן. ארה"ב מתבררת כמי שמתקשה לתרגם את האיומים המילוליים למהלכים מעשיים; היא תעודד ותסייע בעת מערכה בין ישראל לאיראן או לשלוחיה, אך כנראה לא תיטול חלק פעיל בה.

 

אין בי ציפייה שפוליטיקאים יפסיקו לשלב סוגיות ביטחוניות במסגרת ההתנגחויות הפוליטיות, אולם הכרחי שיפגינו יתר רגישות בעת הנוכחית כלפי הנושא האיראני, שעלול כאמור להתפתח לכדי מערכה רחבה שתשפיע על חלקים גדולים בציבור. הוצאת הסוגייה מזירת ההתנגחויות הפוליטיות תועיל לתהליך קבלת החלטות שקול יותר, ובעקבות כך תתרום לדרך שבה יתייחס אליה הציבור הישראלי.

 

הנושא חשוב מדי מכדי שייהפך לזירת חילופי מהלומות נטולת ביסוס עובדתי ושיקולים עניינים בין תומכי ראש הממשלה למתנגדיו. הפוליטיקאים נדרשים לעיסוק מעמיק בנושא האיראני ועליהם להשמיע את דעתם, אך זאת בצביון של דיון אסטרטגי-לאומי ענייני, אשר מומלץ שגם יתנהל במסגרת שיח משותף.

 

  • מיכאל מילשטיין הוא ראש הפורום ללימודים פלסטינים במרכז משה דיין באוניברסיטת ת"א. מרכז בימים אלה פרויקט בנושא המאבק האלימות ובפשיעה בחברה הערבית בישראל מטעם מכון ה-INSS

 

מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
מומלצים