רצה הגורל והפגישה עם שמעון כהנר – או קָצָ'ה, כפי שכולם מכירים אותו – נקבעה לתאריך 6 באוקטובר, יום השנה ה־46 למלחמה ההיא.
ביום הכיפורים של 1973 היה קצ'ה מפקד גדוד 48, גדוד צנחנים במילואים שהוקם בצלמו ובדמותו, הורכב ממילואימניקים עם סכין בין השיניים שנבחרו בקפידה, וגויס ביום הקרבות הראשון. ביומן הגדוד מתוארת ההתרחשות כך: "חיילי הגדוד מתייצבים, בלי קריאה, ביוזמה עצמית. בלי הסעות ובלי סידור. שמחת הפגישה עם החברים מעורבת בדאגה ובאי־בהירות. אצל כולם ניכר הרצון להצטייד במהירות. להיות מוכנים לצאת לחזית".
במשך כשבוע ביזבז הגדוד של קצ'ה את זמנו בגבול השקט עם ירדן (חלק מהזמן אפילו התמקם בסחנה, כאילו מדובר בשבוע הבראה), אך בסופו של דבר הוטס לחזית הדרום והצטרף ללחימה בסיני. בימיה האחרונים של המלחמה מצא עצמו קצ'ה חוצה את תעלת סואץ בראש אנשיו ומטהר את השטח הסמוך לעיר איסמיעיליה. אחרי ארבעה ימים ממערב לתעלה הסתיימה המלחמה. "הוכרזה הפסקת אש, ובגזרה שלנו החלו להתפתח יחסי שכנות", מפתיע קצ'ה. "פעמיים בשבוע הייתי יושב עם המג"ד המצרי שמולי ושותה איתו קפה באזור המפורז. שנינו היינו ללא נשק, כאילו עד אתמול לא התנהלה מלחמה עקובה מדם. אפילו היינו משחקים עם המצרים כדורגל וכדורעף".
באותה תקופה הזדמן לאזור העיתונאי מיכה שגריר, שראיין את קצ'ה. "זה היה בערך חודשיים אחרי תום המלחמה, אחרי שנהרגו לנו 3,000 חיילים, אבל אני אמרתי לו שבעיניי, מצרים זו המדינה הראשונה שישראל תחתום איתה על הסכם שלום", נזכר קצ'ה. "חברים קראו את הדברים בעיתון ולא האמינו. טלפנו אליי והטיחו בי ביקורת. אפילו אריק (שרון) קרא אותי אליו ושאל אותי על סמך מה אני אומר את זה. אמרתי לו: 'אני מדבר עם המצרים, והמצרים מוכנים לשלום'".
מעבר לעובדה שקצ'ה צדק — מצרים הייתה המדינה הראשונה שחתמה על הסכם שלום עם ישראל — התעוזה ופתיחות המחשבה שגילה באותו ראיון עיתונאי משקפים היטב את תפיסת עולמו: מצד אחד לוחם ללא חת, חייל ומפקד שהשתתף באינספור פעולות מעבר לקווי האויב, באחת מהן גם נפצע קשה; ומן הצד האחר – אדם שנאבק בכל כוחו למען השלום, גם היום, כשהמילה הזו הולכת ונמחקת מהלקסיקון.
כשאני שואל אותו איך שתי הדמויות הללו מסתדרות זו עם זו, הוא בקושי מצליח להבין את השאלה. "זה שאני רוצה שלום וחושב ששלום זה חשוב, זה לא מסתדר לך עם זה שכשצריך היה להילחם – נלחמתי?", הוא מושך בכתפיו ומגרד בזקנו.
פורסט גאמפ הישראלי
התירוץ לפגישה עם קצ'ה הוא ספר חדש, "להיות אחד מרבים" שמו, המגולל את מסלול חייה של אחת הדמויות הצבעוניות במורשת הקרב, ההתיישבות והחקלאות הישראלית (הוצאת "ידיעות ספרים". כתבו: יעל ידידיה ומיכאל פאר). לא שצריך תירוץ בשביל להיפגש עם קצ'ה. משרדו בעמק בית־שאן, על גבול ירדן, שלושה קילומטר מביתו בקיבוץ נווה איתן, ממוקם מעל תחנת דלק שבבעלותו ופועל יותר כתחנת רכבת (כולל אינטרקום בכניסה עם רשימת פקודות נוקשה: לחץ על הכפתור, לאחר המענה שחרר את הכפתור והזדהה, לאחר קבלת אישור הכניסה פתח את הדלת בדחיפה). גם במהלך הישיבה שלנו קפצו אנשים לביקור, ואחרים התקשרו. עבור כולם הייתה לקצ'ה, אוטוטו בן 85, סבלנות בשפע.
הבריאות כבר לא מה שהייתה פעם, אבל קצ'ה לא עוצר. הוא פעיל בכמה יוזמות חברתיות, בהן אחת בשיתוף קהילת יוצאי אתיופיה באזור, ומתרגש לקראת השקת הספר כאילו היה עלם צעיר. לא רחוק מאיתנו, על מדרונות הגלבוע, מלחכך עדר הבקר שלו עשב (את חוות הבקר המשפחתית מנהל אחד הבנים), ואת ענייני תחנת הדלק מנווט קצ'ה בעצמו ממרומי משרדו שבקומה השנייה. חלון המשרד הזה משקיף מזרחה, אל הרי הגלעד המצהיבים והחסידות החגות במעגלים, השולחן עמוס ניירות (אין מחשב), וקלסרים אדומים־כחולים ממלאים את המדפים: "עדכון רענון סדר", "התחשבנות עם ירון", "דואר נכנס" ואפילו קלסר אחד עם הכותרת "נכדים". יש שבעה מהם, אגב, הצעיר בן שש והמבוגר בן 30. יש לו גם ארבעה ילדים, וכמעט מיותר לציין שכולם שירתו בחטיבה האדומה. "גם הבת הייתה בצנחנים", מדקדק קצ'ה, ומוסיף שיצא לו לצנוח עם כל אחד מהארבעה. "גם עם הבת", הוא מדגיש.
לפני שנתחיל הוא מוזג קפה שחור, מוסיף צלחת עוגיות ומניח על טס מוזהב בסגנון בדואי. במהלך כל הפגישה שלנו יכרסם עוגיות בקצב. הכל באחוזתו המשרדית של קצ'ה זועק נוסטלגיה, מהקלצ'ניקוב שקיבל בירושה ממשפחתו של אחד מפקודיו שנפל בקרב, ומשתלשל ממסמר הנעוץ באחד המדפים, ועד אוסף המקטרות שנערם על מדף אחר. לאווירה מוסיפות בהחלט שלל התמונות שלו עם שועי המדינה, נשיאים להם לחץ יד, ראשי ממשלה שהגיעו לביקור, רמטכ"לים שעמדו לצידו בטקס כלשהו. פניו מעוטרי הזקן מביטים מכל פינה: שם הוא מצולם עם דוד בן־גוריון על רקע כיפת הסלע, ימים ספורים לאחר כיבוש העיר העתיקה במלחמת ששת הימים, ופה הוא מסתודד עם אמנון ליפקין־שחק, אהוד ברק או עזר ויצמן. כשאני מעיר לו שהוא מעין פורסט גאמפ ישראלי, כזה שהיה בכל מקום, פגש כל אחד, הוא מהנהן בנחת. "כן, ראיתי את הסרט הזה", הוא אומר ומלקט עוד פירור של עוגייה בקצה אצבע לחה.
רק לתמונה אחת טורח קצ'ה להסב את תשומת ליבי. מדובר בצילום מרשים שלו, אוחז ברובה גליל, על רקע מבנה הרוס בפאתי איסמעיליה. "תקרא את ההקדשה", הוא מבקש, ואני קורא: "למפקד גדוד 48, בהערכה ובהוקרה על שהיטבת לשמור על חיינו". "מהגדוד שלנו נהרגו שלושה לוחמים במלחמה", הוא אומר. "בשאר גדודי החי"ר, אין מצב שנהרגו פחות מעשרה".
למרות שהקיף את משרדו בתמונות של עצמו, קצ'ה לא נרקיסיסט. פשוט יש לו חיבה לפריטים ארכיוניים והוא איש רעים להתרועע, שזכה לקבל המון מזכרות מאינספור ידידיו ושומר כל אחת מהן ביראת קודש (באחד הקלסרים שלו צרורות ברכות שקיבל מאנשים חשובים לאורך השנים).
אופיו זה בא לידי ביטוי גם בשם שבחר לספר הביוגרפי שלו, "להיות אחד מרבים". "זו לא צניעות, זו האמת", אומר בתגובה קצ'ה. "אמנם לא כולם כמוני, אבל יש רבים שעשו כמוני עבור המדינה לאורך השנים. בכל מקרה, בשום מקום לא הייתי לבד. אלי כהן, כאשר היה מרגל בסוריה, היה לבדו. אני, איפה שלא הייתי ומה שלא עשיתי, תמיד הייתי עם עוד מישהו".
גם הרעיון לספר, אגב, לא הגיע מקצ'ה עצמו, אלא נכפה עליו מכיוונה של יעל ידידיה, שכנה וחברה מקיבוץ חמדיה, שבעלה הראשון נהרג בגבעת התחמושת במלחמת ששת הימים, והקשר בינה לבין קצ'ה התהדק כשהאחרון היה מנכ"ל אתר ההנצחה בגבעת התחמושת. "הסכמתי כי היה לי חשוב שהנכדים שלי ידעו קצת על סבא שלהם", מסביר קצ'ה מדוע נכנע להפצרות.
אתה עוד רגע בן 85. זה כבר הזמן לסכם?
"זה סיכום ביניים", הוא קורץ, ואז מרצין. "בעבר אמרתי שאני אחיה עד גיל 101, היום אני כבר לא בטוח שאסחוב כל כך הרבה. בריאותי לא מושלמת. אבל תזכור שכשהייתי בן 21 כבר הכינו לי משמר כבוד כי חשבו שאני מת. אז ביחס לזה מצבי לא רע".
קצ'ה מתכוון למה שקרה לו במהלך מבצע "הר געש", פעולת תגמול שהתרחשה בסתיו 1955 באזור ניצנה, סיפור שכמובן מובא בהרחבה בספרו. הוא היה אז קצין במילואים שנקרא להשתתף במבצע לתקיפת כוחות מצריים, ובו נטל חלק גדוד 890 של הצנחנים בפיקודו של אריק שרון. בין מפקדי הפלוגות במבצע נמנו מאיר הר־ציון ורפול. במהלך כיבוש מוצב מצרי נפגש קצ'ה בבטנו מירי מצרי ומרסיסים.
בפני מפקדו של קצ'ה, אריק שרון, עמדו שתי אפשרויות: לפנות את הפצוע, שגם היה חברו הטוב, בדרך ארוכה ומפותלת; או לעשות זאת בדרך הקצרה, שגם עברה באמצע שדה מוקשים. שרון קרא לקצין החבלה של החטיבה, ירמי ברדנוב, שעלה על רעיון מבריק: הוא סידר בשלשות את 40 השבויים המצריים שנתפסו בפעולה, כאילו הוא מתכוון להוליכם לתוך שדה המוקשים. קצין מצרי שבוי תפס את הכוונה ואמר שהוא מכיר שביל בטוח שבעזרתו ניתן לחצות את שדה המוקשים ללא פגע.
קצ'ה, הכרתו מעורפלת, פונה למרפאת שדה שהוקמה בשטח הישראלי, שם החליטו משום מה שהוא מת. "גופתו" הונחה על אלונקה לצד ההרוגים בפעולה (שגבתה את חייהם של שישה חיילי צה"ל), והוא המשיך לשכב ביניהם חסר אונים. רק במקרה הבחין אחד הקצינים שעבר במקום כי רגלו של קצ'ה זזה מעט, אלא שגם אז איש לא טרח לפנותו לבית החולים. רק כאשר שרון, שהיה האחרון לפנות את זירת הקרב, הגיע למקום, הוא נדהם לגלות שם את קצ'ה ודאג שיפונה מיד לבית החולים בבאר־שבע. נגד שרון, אגב, שלא המתין לאישור רפואי ולמעשה "חטף" את קצ'ה האומלל מהמרפאה והעמיסו על משאית, הוגשה תלונה רשמית. שרון נחקר בעניין אך סיים את החקירה עם שבחים על שהציל את חברו ממוות. עוד נגיע לקשר האמיץ בין השניים.
במשך כעשרה חודשים שכב קצ'ה בבית חולים, שם עבר שיקום ארוך. "כשיצאתי מבית החולים היה כבר קיץ ומאוד סבלתי מהשמש", מספר קצ'ה. "אחד החברים שלי הציע לי לגדל זקן, כדי שיגן לי על עור הפנים. הקשבתי לו. ערב אחד החלטתי להוריד אותו אבל אז הילדים שלי, שהיו עוד קטנים, התחילו לבכות כי הם לא זיהו את הגבר שנעמד להם באמצע הבית. זו הייתה הפעם הראשונה והאחרונה שגילחתי את הזקן". התמונה היחידה במשרדו שבה הוא מופיע לא זקן היא מיום חתונתו עם רותי לבית עמיחי. "אז עוד בקושי גדלו לי זיפים", מחייך קצ'ה מאחורי זקנו הלבן.
עד היום הפציעה מ־1955 מקשה על תפקודו והוא מוגדר כנכה צה"ל. זה לא מנע ממנו להמשיך לשרת במילואים ולהתקדם עד לדרגת אלוף־משנה ולתפקיד של סגן מפקד אוגדה. "אריק ניסה ללחוץ עליי שאחתום קבע. לא רציתי לחתום כי רציתי להיות חקלאי, ואמרתי לו: 'אני מבטיח לך שגם כחייל מילואים אתקדם בשורות הצבא'. רק בינואר האחרון, בגיל 84, השתחררתי משירות מילואים", אומר קצ'ה בגאווה גלויה.
עצות של בוקר ותיק
הוא נולד במושב רשפון, בין הרצליה לנתניה, להורים ציונים שעלו מרוסיה בתחילת המאה העשרים. שם גם דבק בו הכינוי שילך איתו לאורך כל הדרך. אחד מחבריו בגן הילדים היה מאיר הר־ציון, לימים גיבור העל הישראלי של שנות החמישים, קצין ביחידה 101, מפקדה הראשון של סיירת הצנחנים ואחד ממקימי סיירת מטכ"ל. "למדנו ביחד בגן ובבית הספר והיינו חברים טובים, עד שבגיל 13 הא עזב את המושב ועבר לעין חרוד עם אבא שלו", מספר קצ'ה. "אבל גם משם הוא המשיך לכתוב לי מכתבים".
בגיל 17 עבר גם קצ'ה עצמו לאזור עמק בית־שאן והתקבל כחבר בקיבוץ נווה איתן (היום הוא אינו חבר קיבוץ באופן רשמי, אם כי אשתו עדיין כזו). "רוב האנשים לא מבינים למה עזבתי מקום טוב במרכז הארץ ובאתי לפה", הוא אומר. "אבל זה בגלל שידעתי שרשפון יהפוך להיות כמו תל־אביב או הרצליה, וזה לא עניין אותי. פה יש אתגר, יש מרחבים, יש גבול, פריפריה. אני לא מתבייש להגיד שגם היום לא הייתי חוזר לשם".
הוא התגייס לנח"ל אלא שאז נקרא על ידי מאיר הר־ציון להצטרף ליחידה חדשה שאותה הוביל רב סרן צעיר, אריק שרון שמו. מספר היחידה היה 101. "בשבוע הראשון עברתי פעמיים את הגבול כדי לבדוק כמה מתקני אויב, וחזרתי בשלום עם דוח מפורט. זה היה מבחן הכניסה ליחידה", הוא מספר.
ה־101 הוקמה על רקע אי־יכולתה של מדינת ישראל להתמודד עם תופעת הפדאיון – אותן חוליות שהסתננו ממדינות אויב לשטח ישראל דרך הגבולות הפרוצים וביצעו פיגוע טרור, גניבות והטרדות. הפתרון היה להקים יחידת עילית של מתנדבים, שתדע לבצע פעולות תגמול בעורף האויב, שיפגעו במוטיבציה של הערבים לפשוט אל תוך שטחי המדינה העברית. "היה מצב של אוזלת יד ביטחונית, עד שבא בנאדם מוכשר בשם אריק שרון, לקח 30־40 חבר'ה ואיתם עשה מהפך בצבא", מנסח זאת קצ'ה. לימים תתמזג היחידה בתוך גדוד 890. יחידה 101, נוטים לשכוח, פעלה בסך הכל חודשים ספורים, מאוגוסט 1953 עד ינואר 1954, אבל השפעתה על צה"ל הצעיר הייתה גדולה מאוד והיא הפכה מודל של תעוזה רוח לחימה.
החברות בין קצ'ה, שרון והר־ציון נבנתה באותם ימים ונמשכה עד למותם של השניים האחרונים. בין התמונות במשרדו של קצ'ה גם אחת משנות האלפיים, שצולמה בחווה המשפחתית שבגלבוע ובו הוא יושב עם שרון והר־ציון לשיחה אינטימית. "אריק היה אז ראש ממשלה, הוא בא לאזור ואמר לי: 'תארגן גם את מאיר, בוא ניפגש אצלך בחווה'".
על מה דיברתם?
"על מה לא. אנחנו מדברים על הכל, כמו חברים".
זה היה שונה כשהוא בא לבקר אותך בתור ראש ממשלה?
"לא, זה אותו אריק".
כשביקש שרון להקים את חוות שקמים, בשנות ה־70, קצ'ה כבר היה בוקר ותיק, מזכיר התאחדות מגדלי הבקר לשעבר, והכיר את כל העדרים במדינה. אריק הגיע אליו לגלבוע והתייעץ איתו מה לרכוש, ממי וכמה. שלושה עשורים אחר כך, כשהחליט ראש הממשלה שרון על ההתנתקות מרצועת עזה, הוא לא התייעץ אמנם עם חברו הוותיק, אבל זכה לתמיכתו המלאה, בניגוד למאיר הר־ציון שהתנגד. השניים אפילו התווכחו מעל דפי העיתון, כאשר מאיר כתב נגד המהלך וקצ'ה כתב מאמר תגובה. לפני פרסום המאמר התייעץ קצ'ה עם אריק, וראש הממשלה אמר לו: "תכתוב, רק אל תפגע במאיר". גם לאחר מכן הוסיפו קצ'ה, אריק ומאיר להיות חברים טובים. "אם שרון היה נשאר בחיים", משוכנע קצ'ה, "ההתנתקות הייתה מוכיחה את עצמה כהצלחה".
את רצועת עזה מכיר קצ'ה עוד משנות החמישים. אחת מפעולות התגמול שבהן השתתף באותם ימים היה מבצע "חץ שחור", בצפון הרצועה. הכוח בפיקודו היה אחראי על חסימת אחד מצירי התגבור לאזור הפעולה, וכנראה שהוא עשה זאת בהצלחה רבה: על פי הספר, 24 חיילים מצריים נהרגו בידי הכוח של קצ'ה, שסיים את הפעולה ללא נפגעים. בסך הכל מנו המצרים 40 הרוגים. שמונה חיילי צה"ל נהרגו בפעולה, והם מונצחים היום באנדרטת החץ השחור הסמוכה לשדרות. לא מזמן ירה חמאס טיל קורנט מעזה, שפגע באוטובוס שהוביל חיילים וחנה בסמוך לאנדרטה. חייל אחד נפצע בתקרית.
חשבת אז שגם 60 ומשהו שנים אחרי אותה פעולה, נמשיך להתמודד עם בעיית עזה?
"ידעתי שאם לא נדבר איתם, כמו שקורה היום, אז לא יתקדם שום דבר. אני רוצה להגיד לך באחריות מלאה: שום כוח ושום צבא לא יחסל טרור. לשלום יגיעו בהסכמים מסודרים, בדיבור".
ובכל זאת, היית חבר ביחידה 101, שלא דיברה אלא היכתה באויב ללא רחם, לעיתים אפילו באכזריות.
"קודם כל, אי־אפשר להכות בלי אכזריות. שנית, כשלא מדברים אז מרביצים, אין אפשרות אחרת. נכון שזה מרתיע, זה מפחיד את הטרור, אבל זה לא מונע אותו".
סמול טוק עם המלך
האמירה האחרונה משקפת היטב את משנתו המדינית־ביטחונית של קצ'ה. אחד הסיפורים המקסימים המובאים בספר התרחש ב־1994, כאשר הוזמן קצ'ה בידי ראש הממשלה, יצחק רבין, להצטרף למשלחת שנסעה לוושינגטון כדי להשתתף בשיחות השלום עם ממלכת ירדן. "בוקר אחד אני צועד בבית הלבן ופתאום רבין פוגש אותי אומר לי: 'בוא לשתות קפה'", מספר קצ'ה. "אני נכנס איתו לאיזה חדר, ושם יושבים הנשיא קלינטון והמלך חוסיין. אני לא עושה במכנסיים מאנשים גדולים, אבל זה קצת מביך כשאתה לא מוכן לזה. רבין אומר להם, 'זה קצ'ה, כל החיים שלו הוא נלחם בשביל השלום, ואני החלטתי להביא אותו איתי'. אנחנו מדברים קצת סמול טוק, מזג אוויר וכדומה, ואז המלך מתעניין איפה אני גר ואני אומר לו שאני גר מול מעבר הגבול בין ישראל לירדן. אומר המלך: 'מה אני יכול לעשות בשבילך?' חשבתי לשנייה, ולשמחתי יצא לי רעיון מצוין. ביקשתי שיביא לביקור את הקצינים שנגדם נלחמנו במלחמת ששת הימים בירושלים". כמה חודשים אחר כך פגש קצ'ה את אותם קצינים ירדנים במעבר הגבול, וליווה אותם לגבעת התחמושת בירושלים, שם נערך טקס בהשתתפות משפחות שכולות.
את ספרו מסיים קצ'ה באמירה קשה. "החיים במדינת ישראל בשנים האחרונות — סכנה לקיומנו!" הוא כותב, ומונה ארבעה גורמים שמדרדרים לדעתו את ישראל אל עברי פי פחת: פערים ופילוג בעם, שחיתות, קנאות דתית וקנאות משיחית.
"אני מרגיש שיש כאן חוסר אחדות צורם", הוא מסביר. "אבא שלי, שהיה בשבילי מופת בהרבה דברים, אמר ב־1945, בתקופת הסזון והקונפליקט עם האצ"ל והלח"י, שאסור לנו לשכוח שגם הם אחים שלנו ושהם בני עמנו ושאולי הם טועים, אבל הם פטריוטים. הוא אמר לי את זה כילד בן 12, כי היה לו חשוב שאספוג את העניין הזה. היום הגישה הזו חסרה, בשני הצדדים".
מה לגבי שחיתות?
"כמובן שהיום המוקד זה ראש הממשלה, שעליו מדברים יותר. השר דרעי כבר ישב בבית סוהר ועוד פעם יש נגדו חשדות. גם אם לא הכל מאה אחוז נכון, ואני מקווה שזה לא מאה אחוז נכון, יש פה דברים שאני לא אוהב".
זה מחלחל למטה?
"בטוח. זה לא אומר שהנוער של היום יגדל להיות עבריין, אבל זה נותן סולם ערכים שונה. יש השפעה של מנהיגות על הדור הצעיר. כששואלים אותי אם החיילים של היום זה אותם חיילים של פעם, אני אומר, 'החיילים יותר טובים, אבל המנהיגים חארות'".
כשלוקחים מפלגה של שלושה רמטכ"לים לשעבר וקוראים להם "שמאל חלש", זה מפריע לך?
"אני מסתכל על בכירי הליכוד ומנסה להבין מאיפה יש להם את החוצפה הזאת. מילא נתניהו, אבל שרי הליכוד יכולים להטיף מוסר לרמטכ"לים? זו בעיניי בדיחה לא מוצלחת".
אפרופו נתניהו, שמתי לב שאין לך תמונה איתו.
"בטקס יום ירושלים האחרון ישבתי בקהל וראש הממשלה הזכיר אותי בשמי. כתבתי לו: 'תודה רבה שאתה מפרגן לי, אבל בזה שאני חקלאי אני רואה יותר חשיבות מאשר מזה שאני לוחם'. אבל אם אני הפסדתי כחקלאי שני מיליון שקל בארבע השנים האחרונות, אז לא צריכים לשאול הרבה שאלות לגבי לאן הולכת החקלאות בישראל. אני חושב שהמדינה הזו לא תתקיים בלי חקלאות. אגב, גם אריק חשב ככה".
