הבאנו שלום

שלום > נולדתי ברמלה, אוגוסט 1978. קוראים לי על שם אח של סבא שלי, ז"ל. האמת, אף פעם לא יצא לי לחשוב על השם שלי. ואני מאוד אוהב אותו. אם היית שואל אותי בגיל 16, בטח לא היה אכפת לי. כי אז לא היו מסביב שמות כמו "עילאי" וכאלה. היום אני כבר בן 40, וזה שם לגמרי מתאים לבחור בגילי.

גיאורגיה > ההורים שלי הם אמא צילה ואבא משה. האור שבחיי. הורים מדהימים. יוצאי דופן. והייתי אומר לך את זה בגיל 16, כמו שאני אומר היום. שניהם נולדו בגיאורגיה ועלו ארצה עם המשפחות בשנת 1971. כל בן־אדם שני ניגש אליי ברחוב ואומר, איזו מדינה יפה גיאורגיה — רק אני עדיין לא הייתי שם, אבל אל תספר לאף אחד.

אמא > אמא שלי מאומצת. על ידי האחות של אמה הביולוגית. לסבתא שלי היו שישה בנים ובנות, אבל אחותה הייתה חשוכת ילדים. פעם אחת, כשהם חזרו מהביקור אצלה, אמא שלי שאלה: "אמא, למה היא בוכה?" כי אין לה ילדים. אז בתמימות של בת ארבע היא הוסיפה: "אני יכולה להיות גם הילדה שלה?" ומאז היא גם הילדה שלה. אמי עלתה ראשונה לארץ, עם האמא המאמצת, ואחריה הגיעו היתר.

אבא > אבא שלי נהג מונית. נהג מונית, וזהו, בשדה התעופה. הוא כבר בן 65. כמה אני כבר יכול לראות אותו קם בשתיים בלילה, לתפוס את המטוס הראשון? אמרתי לו, לא פעם: אבא, עזוב את השדה. תעשה משהו יותר נוח. "אה. לא יודע. לא". נשאר אותו דבר.

נעורים > הייתה לי ילדות מאושרת. גדלתי בשכונה, כור היתוך, אף אחד לא עשה סיפור מכלום, מי אתה, מאיפה ההורים שלך. אין לי אף סיפור מזעזע על אפליה או קיפוח. הלוואי. תמיד אני אומר לאמא, תיזכרי באיזה מקרה שהיה לי חרא. כלום. הייתי ילד טוב ומוצלח, מגעיל כמה שהייתי ילד טוב. תולעת ספרים, ספר כל יומיים, תלמיד מצטיין, במחוננים עד כיתה ט', שלחו אותי ללמוד כימיה ומשפטים.

כל זה נגמר כשגיליתי את הלהקה ואת המשחק. לא עניין אותי שום דבר אחר. בחצי השנה הראשונה ההורים לא הבינו מה קורה לתלמיד המצטיין. אבל לשמחתי, הם ראו את הניצוץ הזה. ולא הייתה להם ברירה. הם ראו ילד מאושר!

כדורגל > חולה על כדורגל. מלידה. כל הזמן כדורגל. יש לי תשוקה כל כך גדולה למשחק עצמו. תשוקה למשחק, לא לנצח בו. הייתי כדורגלן מצוין. שיחקתי בקבוצת הנוער ברמלה, קיצוני ימני, מהיר, סופה. טיולים ברחבי הארץ, כל שבת. ריח אחד שלא יוצא לי מהאף: הגרביים של כולם אחרי המשחק, עם דשא וזיעה. אין ריח כזה.

מה קשור > את ציון פגשתי כשנבחן ללהקה ברמלה. הוא הגיע, עם קארה כזה, שר את 'פמלה'. לא ראית ילד מוכשר כזה. כמו מלאך ששר. אסי בא ועשה מיני־מערכון, מצחיק מאוד, וכבר ראיתי בהמשך את הצחוקים שנעשה יחד. בשבוע הראשון אסי היה נראה לי קצת מוזר. הוא רצה להתחבר, אז כל בוקר הוא היה מכין לי סנדוויץ', עארוק (לביבות ירק), זה של עיראקים, עם עמבה. ואני לא אוהב עמבה.

צילום: רפי דלויה

אין קשר כמו שיש בינינו. זו חברות של משפחה. של אחים. קשה בכלל להתחיל להסביר את זה. תמיד ידענו שאנחנו יחד, באש ובמים. מגיל 14. כבר אז היינו ישנים אחד אצל השני. עושים הכל יחד. מה שנעל את הפלומבה היה בגיל 17. בדיוק קיבלתי צו ראשון. נסענו להופיע עם הלהקה בצרפת וספרד.

בערב, פעם ראשונה שתינו אלכוהול. אסי השתכר והתחיל לבכות. "אני לא רוצה ששלום ילך לצבא". מנהל הלהקה, בני, ניסה להרגיע אותו. "אל תדאג, נעשה לשלום את מסיבת הגיוס הכי יפה שהייתה פה, וככה ניפרד ממנו". אז במשך שמונה חודשים, עד לגיוס שלי, כתבנו את המופע הראשון שלנו. מסיבת הגיוס שלי הייתה הופעה בהיכל התרבות ברמלה. מכרנו 800 כרטיסים. וככה נולדה 'מה קשור'.

נאמנות > היו בהתחלה רגעים קשים. הם בכיתה י"ב, כוכבי־על בבית ספר, ואני חייל מבואס, בקושי יוצא שבת. רואה את האחים שלי על הבמה, פורחים! ולי מבחינתי, נגמרו החיים. מקנא, את המוות. את המוות! מודה. רק מה, כל הזמן הייתי בטוח: אנחנו יחד. לא הייתה בכלל אפשרות אחרת. אולי זה מה שתרם להצלחה. אין מצב שאנחנו לא יחד!

מגיל 14 הייתה אצל שלושתנו הידיעה שזה זה. אנחנו שחקנים. ציון היה המנוע. הוא ידע בוודאות. כל הזמן. גיל 20, אני בצנחנים, אסי בלהקה צבאית, ציון בכלל ספר. רואים "אנשי השנה" בטלוויזיה וכותבים מערכון אצל ציון. והוא אומר: "שנה הבאה אנחנו שם". אני ואסי צוחקים. ומה אתה יודע, שנה אחרי, היינו מועמדים לאנשי השנה! סליחה על הקלישאה, אבל מחשבה יוצרת מציאות. ציון ידע שאנחנו נגיע.

צבא > ניסיתי להתקבל לתיאטרון צה"ל. נפלתי בסוף הבחינות. לא הגעתי מוכן. לא הבנתי מה זה אומר להכין מונולוג, חיברתי משהו מהבדיחות בבית הספר. לא התקבלתי וכמובן התבאסתי. ואז בקו"ם, טירונות, צנחנים, מפקדה. שֵׁרַתִּי בבית ליד. מה עושים? יושבים ומדברים על כדורגל. שלוש שנים שבעיקר הצחקתי את החבר'ה. הייתה תקופה ארוכה שהעברתי בימ"ח. מטפלים בנגמ"שים, סוגרים את הנגמ"ש מתחת ליריעה כזאת. הקיק שלנו היה לסגור מילואימניק בתוך נגמ"ש מתחת ליריעה, שהוא לא ייצא. קטעים כאלה. בדיעבד? זה הרבה אפור. מלא־מלא אפור. ראית 'אפס ביחסי אנוש'? סרט ענק. אז כזה.

מה שבאמת עניין אותי היה לחזור הביתה, לכתוב עם אסי וציון ומערכונים, ולעלות לבמה. חמישי־שישי־שבת, הייתי בורח משמירות בשביל זה, או לראות משחק של בית"ר. פעם היה משחק של בית"ר, שידור ישיר בטלוויזיה. אני בדיוק נשארתי סמל מחלקה. המפקד רואה את השידור, והנה שלום בטלוויזיה, יושב בקהל! ראה, אבל לא עשה לי כלום. כי גם הוא היה אוהד בית"ר.

החבורה > בגיל 21 עברנו שלושתנו לתל־אביב. לאותו בניין. יהודה הלוי 100, פינת חשמונאים. אסי וציון באותה דירה, קומה 4, אני הצטרפתי חודשיים אחרי, קומה מתחת. בקומה ראשונה גר גיל, המפיק שלנו. קומה שנייה, גיא מזיג, 'הדורבנים' ודודו טסה ("דירת חדר, בפינה של הפינה"). וגם עמוס תמם. היה בבניין הזה כל מה שאתה יכול לחשוב עליו. ילדים בני 20 וקצת, משוחררים מהחיים. מוש בן ארי, עמיר בניון, דודו, כולם אצלנו בבית, כותבים שירים. היה לנו שם עולם שלם. מה שאתה רוצה. רק אומר, שלא היו דלתות בבניין. אחד נרדם פה, השני שם. וכל היתר.

זו הייתה תקופה שתל־אביב חיבקה אותנו. היינו מסתובבים אז בחבורה. לרותם אבוהב היה אז 'קפה חברים' באבן גבירול. אחרי כל הופעה בבית ציוני אמריקה היינו מתיישבים שם, החבורה. תרשום: אני, אסי, ציון, אלי, מריאנו, אסי, גורי, אדיר מילר, רותם אבוהב. בשולחן אחד, כל ערב, במשך שנים. מי יכול עלינו? ככה הרגשנו. תקופה, וואו. פשוט וואו.

כל הזמן יחד > חצי מהחיים שלי זה שלושתנו בוואן של ההופעות. מה קורה בוואן? דיבורים וצחוקים בינינו. עדיין. תשאל את ענבל, על מה הנשים צוחקות עלינו: איך זה שיש לכם כל הזמן על מה לדבר אחד עם השני? אנחנו משמונה עד 12 בחזרות. 12 עד שש, צילומים. מגיעים הביתה בשבע, ובשמונה כבר מתקשרים אחד לשני, מדברים שעה בטלפון. על מה כבר יש לכם לדבר? אתם כל היום יחד!

או נגיד, יוצאים כולנו למסעדה, ליום הולדת של מישהו? שלושתנו יושבים יחד. הולכים לאירוע, 500 איש, חמש דקות אחרי, שלושתנו מסתודדים. ענבל נקרעת מצחוק. "אתם מסתודדים, מספרים את אותם סיפורים, שמצחיקים אחד את השני אותו דבר, כל הזמן יחד. מגנט". וזה נכון. אנחנו אוהבים ללכת ל"פסטיגל", שם קוד לאירוע, רק יחד. שלושה. זה כוח!

ניסן נתיב > לא ידעתי בכלל שיש בתי ספר למשחק. שחר (חסון), שהיה מופיע איתנו ועם עמוס (תמם) במועדונים, אמר יום אחד: "תשמעו, אני פחות הולך להופיע. התקבלתי ליורם לוינשטיין". שאלתי, מי זה? בית ספר למשחק. אמרתי טוב, אז גם אני. נבחנתי, התקבלתי ובחרתי בניסן נתיב. למדתי שנה אחת, אהבתי את הלימודים. לא הכל, פחות את התרגילים של "תהיה עגבנייה חצי שעה", לא הייתי טוב בירקות. ואני גאה להגיד שלמדתי שם. אבל לא מצטער שעזבתי.

בדיוק הגיעה אלינו ההצעה מיצפאן. גיל 22. ניסן (נתיב) לא רצה אז שיהיו לו תלמידים כוכבים. הוא התעקש. "אין כוכבים בבית ספר. תחליט, או - או". שעה אחרי זה הודעתי לכולם, באמצע שיעור של מיקי גורביץ': אני עוזב.

פחדים > אני קלאוסטרופוב גדול. נראה לי שזה התחיל בילדות, בטיול למערות בית ג'וברין. נתקעתי אחרי איזה אבא שמן, שהתעקש שהוא נכנס למערה. הוא נתקע ואני אחריו. ומאז, קשה לי. עד היום. קשה לי בטיסות. קשה לי במקומות קטנים. נגיד, צילמתי עכשיו פרסומת לפריגת. הייתי אמור להיכנס מתחת לקרש גדול, כשבאמצע יש חור לראש, ומלא תפוזים מסביב. נכנסתי מתחת לקרש עם עגלת מוסכניקים כזאת, וכל פעם עצרנו את הצילומים, דחוף, כדי שאוכל לנשום.

שינה במקום סגור, בחושך מוחלט? לא עובד, נשמה. קשה לי גם להירדם במקום שאני לא מכיר. ובכלל, קשה לי להירדם. אני לא ישן טוב. 25 שנה, חוזר כל לילה מאוחר, לא יכול להירדם בחצות. פותח טלוויזיה, חדשות הספורט, מועדון כדורגל. הנה, רק אתמול, חזרתי באחת וחצי מהופעה באשקלון. לא נרדמתי עד ארבע וחצי.

חומרים > אוהב לשתות. כל היתר, מה זה ילד טוב. ג'וינט ניסיתי פעם, בגיל 20. לא אני. הלוואי שהייתי יכול. דברים אחרים? הציעו, מלא. אבל בחיים לא ניסיתי. כלום. קונטרול־פריק. אקסטה במועדון? רוקד בלי חומרים. הכי קיצוני שהגעתי, בתקופת הרווקות, זה בוקר אחד שאני זוכר, שקמתי על ספה, ומצאתי דלי, שז'ניה חבר שלי שם. אבל הוא נשאר נקי. אני גרוזיני, חביבי.

במה > בסופו של דבר הגעתי גם לתיאטרון, הקאמרי, שלוש שנים, גם זכיתי בפרס. אבל עוד בשנים הראשונות היו לי הצעות לתיאטרון, כל הזמן. אלא שהיה לנו הסכם ג'נטלמני, שאנחנו עושים רק 'מה קשור' יחד. שום דבר אחר. וזה עבד. חיזק את המותג. ואחרי זה, טפו־טפו, לא היה לי כבר זמן לתיאטרון. תשמע, אנחנו מופיעים כל יום. ככה 21 שנה, פרט לימי שישי. 21 שנה! איך יש כוח? לפעמים אין. רק מודה לאלוהים על הזכות הזו. הנה חמישי האחרון, הופעת מוזיקה בחצות. ערב, אני בבית, מפורק. הגרון גמור. שוכב עם השמיכה עליי. מחוסל. אין מה לעשות: קם, מקלחת קרה, שני אדוויל, אנטיביוטיקה, נוסע ועולה לבמה, פנתר. יורד ממנה, מת. מת! אין, הבמה זה כוח. אפילו הופעתי שעתיים אחרי שהתגרשתי. כי אני מתרגש כל פעם מחדש.

חרדה > קיבלתי התקף חרדה בגיל 21. זו הייתה תקופה עמוסה רגשית בחיים שלי, נפרדתי מהאקסית הראשונה שלי, והלימודים בניסן נתיב. הכל סגר עליי. חשבתי שאני הולך למות. אבל בכלל לא הבנתי מה זה! ככה, במשך חודשים. לא היה מי שיגיד לי, זה רק התקף חרדה. חשבתי שאני משתגע. וזהו. לא חזר יותר.

פרק א' > התחתנתי בגיל 27. היינו יחד מגיל 24. קרן (מלאכי) היא אפיזודה מדהימה בחיים שלי. שמח שהיה לנו אחד את השני. בשנים הראשונות הייתה אהבה מאוד גדולה. השנה האחרונה הייתה פחות טובה. לא חיכוכים דווקא. אבל אני לא מצטער על יום אחד שהיינו יחד, רק הלוואי שהיה לי את השכל לראות את זה קודם. אולי שנה קודם.

וזה קשה. פירקנו בית. אמנם בלי ילדים, אבל זה לפרק בית. אתה נפרד ממישהי שנתנה לך המון, והפכה אותך לאדם הבוגר שאתה. מאוד לא קל. לקח לי זמן להחלים. היום אני מודה לאלוהים על קרן. וגם על תקופת הרווקות הפרועה שבאה אחרי זה. רווקות פרועה, על כל מה שמשתמע. היה כיף, ועזוב אותך מסיפורים, אני ג'נטלמן. תכתוב תקופת רווקות פרועה. זהו. ואז אתה מגיע לסיבוב השני, מוכן לכל.

עספור > אין יום שאני לא מקבל עשרות הודעות, "מתי 'עספור' חוזר?" עד סוף המפגש שלנו, תבדוק, כמה הודעות אני מקבל בפייסבוק ובאינסטגרם. זה הברייק הגדול. עד היום, אני הולך ברחוב, "מוטי, מוטי". לא משנה מה אעשה, מבחינתם עד היום, אני מוטי.

התקופה על הסט הייתה אושר גדול. חנן (סביון) וגיא (עמיר) למדו בשנה ג' בניסן כשהייתי בשנה א', זכרתי אותם ומההרכב הקומי 'החצילים'. אלה אנשים שאני יכול לא לראות שנתיים, פוגש וזה נדלק מחדש, כאילו גדלתי איתם. הרגשנו ש'עספור' תהיה להיט, מהרגע הראשון. זה היה אחר. הכל, השפה, כתוב אחר, הנשמה אחרת, הצילום, האווירה, הריח. הכל.

ואז הכל נדלק. מילולית, לא יכולתי ללכת ברחוב. הגברים הרגישו שהם החברים הכי טובים שלי. והבחורות? עזוב, נו. תקשיב: לא יכולתי ללכת ברחוב. פאף דאדי היה מנקה לי את הנעליים באותה תקופה.

תמיד כיף לחזור לטלוויזיה. עכשיו אני משחק בסדרה חדשה של קשת, "ביום שהאדמה רעדה" (תעלה ב-23 באוקטובר).

רירי > לפני כמה שנים טסתי עם שלוש חברות טובות לשבועיים בניו־יורק. נכנסנו למועדון, היינו ארבעת הלבנים היחידים שם. הלכתי להביא דרינקים לבנות. חוזר עם המשקאות מהבר, הכל ככה חשוך וצפוף. ופתאום מישהי לוקחת לי דרינק מהיד ומתחילה לרקוד אותי. חושך אחי, לא ראיתי, כלום! אני גם לא טוב בלזהות פנים, לא יודע לשייך שם לפרצוף. רקדתי איתה, רוקד־רוקד־רוקד, והיא רקדה איתי, כאילו אנחנו חברים. אבל לפני המבטים מסביב, אני קולט שיש פה משהו.

פתאום, ויש לי צמרמורת שאני נזכר, הדי־ג'יי מפסיק את המוזיקה. "ליידיז אנד ג'נטלמן, כריס בראון איז אין דה האוס!" באותו רגע היא דחפה אותי. דחפה אותי! יצאתי מהמעגל, ואני קולט שזה רק מאבטחים סביבה. מבין שקרה פה משהו, מנסה להיכנס, לחזור למעגל עם הדרינק - והם פשוט מעיפים אותי לקיבינימט.

יום למחרת, כל האתרי אינטרנט בעולם: "כריס בראון וריהאנה חזרו". קולט? זה היה הערב הזה! לך תדע, אולי היא הצילה את חיי, כריס בראון היה מקלף לי שם את העור. מצד שני, יש מצב שהיום הייתה ריהאנה מיכאלשווילי. בוא נגיד, היה לנו את הרגע.

סלבס > אני כידוע חולה על ספורט, אבל פחות אוהב כדורסל. לא משנה, יצא לי פעם להיות במשחק האולסטאר של ה־NBA. לאס־וגאס, ג'ק ניקולסון מימין, משמאל אשתו דאז של טוני פארקר דאז (אווה לונגוריה, 'עקרות בית נואשות'). יורד לפרקט, פוגש את דייב שאפל. אמרתי לו, היי דייב, מי ניים איז שלום, גם אני קומיקאי, מישראל. "ישראל? מאן, איים פאקינג מוסלים. גו אוואי!" נראה לי שבתור בדיחה, לא? ואני לא מתרגש מזה. מסתחבק עם שאק, מג'יק ג'ונסון — לא מתרגש. מחוסן מזה.

כדורגל זה דבר אחר. רק תן לי לפגוש את מסי! הייתי אמור לפגוש אותו פעם. פעם אחת סידרו לי להיכנס למסיבה של ברצלונה אחרי המשחק, אם הם מנצחים. עם המזל שלי, הפסידו 2:1. המסיבה בוטלה. איזו באסה! יצא טיול שחור.

במקומו יצא לי לפגוש את כריסטיאנו רונאלדו, בגלל הפרסומת להוט. טסתי למדריד. ערב לפני, אני בהתרגשויות של החיים. אומר לענבל, "אני מכיר את עצמי. אחרי שעה עם רונאלדו, אני והוא בצחוקים! והוא יגיד לי, 'בוא, יוצאים הערב'". אז באתי. פס ייצור. חמש פרסומות הוא צילם בשעה וחצי. התקרבתי אליו, אהלן־אהלן, אני מעריץ גדול. צילום משותף, עוד איזה משפט, וזהו. ואני הייתי בטוח! מכיר את הכישורים שלי עם אנשים! אין, יש שם כמה מעגלים. אתה לא מתקרב בכלל לבן־אדם.

ענבל > ענבל התחילה איתי בפייסבוק. היא מכחישה, אומרת שסתם כתבה לי משהו, הופעה בהתנדבות עבור 'עלם'. התחלנו לקשקש. מפייסבוק עברנו לווטסאפ. קבענו לבירה באותו ערב. וזה היה זה. איך אפשר אחרת עם ענבל? זכיתי. זה לא רק ה־7־7־7 בסלוט־מאשין, זה גם הבונוס, עם האור שמסתובב וכולם באים לראות. מגיע לי אותה. ולה מגיע אותי. תשמע, אני גבר הורס, אחי.

גם ענבל וגם אני היינו נשואים קודם, פעם אחת, בלי ילדים. ותמיד אני אומר לה, שמח על כל רגע שהיה לך קודם. כי רק ככה זה היה יכול לקרות. שמח על מה שקרה לשנינו, אחרת לא היינו פוגשים אחד את השני. כי אנחנו כבר יודעים מה זה החיים. אתה מגיע לסיבוב השני עם מברג ביד אחת, מפתח ברגים ביד השנייה, ומצ'טה מאחורי הגב. אתה יודע איך לתקן, איך להגיע ובמה להילחם. ויש עליך צלקות, אתה שרוט כמו שצריך. למדנו.

ילדים > הרצון בילדים היה שם מזמן. כבר באטרף של תקופת הרווקות, אפילו חשבתי לעשות ילד, יחד עם חברה. נולד לי אחיין, נעם אהוב ליבי. וזה שינה לי את החיים. אמרתי, אם זה מה שגורם לי להרגיש אחיין - מה יהיה עם הילדים שלי?

היינו ביום הולדת של ירדנה, הבת של אסי. ענבל הייתה עם שיער אסוף והעיניים הגדולות האלה שלה, לבשה אוברול כחול עם נקודות, חיבקה את ירדנה. ואני רק ראיתי אותה בהיריון. רק בהיריון! עשינו שלושה ילדים בשלוש שנים. לא מתחייב שזהו זה. תשמע, אלה הנכסים האמיתיים בחיים. אני חוזר מהופעה אתמול באחת בלילה. נכנס לחדר. מסניף אותם. יוצא ואומר, איזה אושר, אלוהים. ברוך השם.

גיל > משבר גיל 40? לא הרגשתי כלום. אבל בזמן האחרון אני חושב על השערות באף שצומחות לי. לפעמים אני, אסי וציון צוחקים אחד על השני, איך שאנחנו מתכופפים להרים משהו בהופעה, אז יוצא איזה, "אהההה...". אבל אני שומר על עצמי. ספורטאי בנשמה. מתרגש לקראת העשור שאני נכנס אליו. המשמעותי ביותר לשחקן. ממש מתרגש. תראה את הקמטים האלה של גיל 40! זו מתנה.

מתוך הסדרה 'ביום שהאדמה רעדה'

הפנים שלי > לפני שמונה שנים בכדורגל חטפתי בעיטה לפרצוף. שברתי את האף. שמעת פעם עצם נשברת? פוק! המחיצה נשברה וחסמה את קנה הנשימה. הכניסו אותי מיד לניתוח. מגיע לבית חולים, כולי דם וחול. ופתאום, בא אליי בן־אדם, ככה עם הסמרטפון! מצלם אותי בווידיאו! צוחק, "איך זה קרה לך, אה?" פעם ראשונה ואחרונה שחנקתי בן־אדם.

נכנס לניתוח והרופא שואל, איך אני רוצה שהאף ייראה. התעצבנתי. "תקשיב טוב. אני קם בבוקר, ואני רוצה לראות במראה את אותו פרצוף!" הרופא ענה, במבטא הזה שלו: "אתה בטוח?" (צוחק). כן. אני בטוח. זה מתנה, אחי. האף הזה והפרצוף הזה. רוצה אותו דבר. טוב לי להיות אני.