סלינג'ר 90210

אנשים נורמלים // סאלי רוני - מאנגלית: קטיה בנוביץ' - מודן - 229 עמ'

"הסופרת הגדולה הראשונה של דור המילניום", קבע הניו־יורקר. "סלינג'ר של דור הסנאפצ'ט", הכריז הגרדיאן. "קלאסיקה עתידית", הגדיל לחזות האובזרוור בעניין רב־המכר והמועמד לפרס בוקר 2018, 'אנשים נורמלים', הרומן השני של הסופרת האירית סאלי רוני, ילידת 1991.

כמו 'שיחות עם חברים', רומן הביכורים שהזניק אותה לתהילה, גם 'אנשים נורמלים' עוסק במערכת יחסים רומנטית בין צעירים בשנות התיכון והקולג' שלהם. כאן מתמקדת רוני באהבתם המורכבת ורבת־התהפוכות של מריאן, בת עשירים, וקונל, שאמו היא המנקה בביתה של מריאן. בראשית הקשר ביניהם קונל, הנאה והמקובל חברתית, בוש ביחסיו עם מריאן, אבל כשהם עוברים לטריניטי קולג' בדבלין, העיר הגדולה, מתהפך הגלגל וכעת מריאן - בזכות כספה והמעמד והגינונים הנלווים לו - היא הפופולרית ביניהם.

אף שמלכתחילה ברור לגיבורים וגם לנו ששניים אלו הם זוג מצוין - שנהנה מהתאמה רגשית ומינית יוצאת מן הכלל, ומן הזכות לחוות אהבה כמפלט ומקלט מכל הרעות החולות בעולמנו - יחסיהם של האומללים כלואים באינספור אי־הבנות, ברקס־גז, שותפים קלוקלים אחרים ועוד. בשעה שהקורא מצווח להם בראשו "יאללה תתחתנו כבר יא מתוסבכים", הסופרת מזכירה לו ולגיבוריה בחומרה כי "האהבה לא תמיד מנצחת, בטח לא את החברה המעמדית", ודנה אותם לגורל נצחי של יזיזות מופלאה.

מה הופך את 'אנשים נורמלים' ל"קלאסיקה עתידית"? ובכן, הוא אכן נכתב במסורת קלאסית, ללא שבירת מוסכמות ספרותיות, ומגולל עלילה קלאסית - שלא לומר מרופטת - של רומן בין־מעמדי (קונל אף קורא את 'אמה' של ג'יין אוסטן). את המכתבים המבושמים מחליפים מיילים, שהם, כך נראה, אות לרצינות ולהעמקה עבור אנשים של סנאפצ'ט. כשקונל מנהל מערכת יחסים עם בת זוג אחרת, הוא מקיים איתה שיחות וידיאו; את חליפת המיילים הוא שומר למריאן.

בראיונות הספורים שהעניקה, רוני מצטיירת כאדם אינטליגנטי ופוליטי. המבקרים נופלים לרגלי מה שהם מגדירים כאומץ לדון בהבדלים מעמדיים ומציינים אבחנות כמו "כל חבריו ללימודים מדברים במבטא זהה ומסתובבים עם מק־בוק באותו הגודל מתחת לזרוע", או "הוא נאלץ להכיר בעובדה שבגדיו זולים ולא אופנתיים. הנעליים היחידות שיש לו הן זוג ישן של אדידס, והוא נועל אותן לכל מקום, כולל חדר הכושר". מה שמזכיר ספרי נוער מהאייטיז על ילדים מקובלים שקיבלו ג'ינס מאמריקה.

ברמה דומה נמצא הדיאלוג הבא, בין קונל לאמו, שלמרות שהיא עוזרת בית חד־הורית וקשת יום שילדה אותו בגיל 17, היא רחומה ועל הכיפאק באופן יוצא מגדר הרגיל: "- היא לא עונה להודעות שלי, אמר. וכשאני מתקשר היא מסננת אותי. – כי פגעת ברגשות שלה. – נכון. אבל היא קצת מגזימה, לא?"

סלינג'ר? יותר סלינג'ר 90210. גם בהשוואה פחות גבוהת מצח, לרומן הקולג' הבין־מעמדי המכונן 'סיפור אהבה', רוני לא בהכרח יוצאת עם יותר לייקים. לעומת המונולוג הפתוח והחשוף של אריך סגל - מושמץ ומושמלץ ככל שיהיה - הקול הכל־יודע של רוני נשמע קצת כמו בינה מלאכותית שהתבקשה לגולל סיפור מדמדומי האנושי והיא מתקשה לפענח אותו.

"בדרך הם הקשיבו ל'ומפייר ויקנד' ומריאן שתתה מבקבוקון ג'ין אישי ודיברה על ממשל רייגן", כותבת רוני, שזכתה לשבחים על הפוליטיות שלה. אלא שרייגן מתפקד כאן כמו שיר של ומפייר ויקנד ונעלי אדידס - כסמל סטטוס או כרקע נוסף לתיאור דמות. אם יש כאן סרקזם, הוא לא ניכר, שכן לזכותה של רוני ייאמר שהיא אמפתית לדמויותיה. לא מספיק כדי לגאול אותן, אבל מספיק כדי לא לנכר את הקורא וכדי לספק לו חוויית קריאה קולחת, רומנטית, שאלמלא תילי הציפיות, הייתה נפטרת ככזאת.

התֶמה המרכזית של רוני, שהתחנכה, לדבריה, על ברכי המרקסיזם, היא "יחסי הכוח", אבל ההכפפה שלה על הדמויות - אולי ככל הכפפה של אידיאולוגיה על דמות ספרותית - פשטנית וגסה. ביחסי המין שלה, למשל, מריאן מבקשת להיות נשלטת - תוצאה ישירה, לפי רוני, של המכות וההתעללות מצד אחיה מחד, ושל מעמדה הכלכלי הגבוה מאידך.

השאלה המרכזית סביב הרומן הזה והכתרים שנקשרו לו היא מורכבת: האם אנחנו רוצים להאמין שהפלקטיות הזאת מתארת היטב דור שלם, או שמילניאלז, כמו כל בני האנוש לפניהם, הם קצת יותר מורכבים? האם הילדותיות וחוסר האונים של הדמויות מבטאים את תחושת התקיעות האמיתית של הדורות שהגיעו אחרי דור האיקס, או שהם בסך הכל ביטוי לעמדותיה הפוליטיות של המחברת? וגם אם הכל לגמרי אותנטי, נשאלת שאלה אחרונה: האין תפקידה של הספרות - בהנחה שיש לה בכלל תפקיד - לגדל צמחייה דקה, חצופה ורעננה ברווחים שבין אבני המדרכת? •