סיפורה של אלופה: תופעת סימון ביילס

בסיום תרגיל הקרקע שהעניק לה זכייה חמישית חסרת תקדים בקרב־רב באליפות העולם בהתעמלות, ביצעה סימון ביילס תנועת הטלת מיקרופון על המזרן. היא ידעה כי עכשיו היא המתעמל/ת הגדול/ה בכל הזמנים, והחליטה שלא להתנצל או למשוך את פוזת הצניעות שכולם דורשים ממנה.

הספקות, החששות והצורך הקבוע להתגונן ולהוכיח את עצמה שוב ושוב די נעלמו אחרי אולימפיאדת ריו ב־2016. היא לקחה שנת חופש, חזרה ממנה טובה מתמיד, ועכשיו באמת שכולם יקפצו. זה לא שמישהו יכול לקפוץ יותר גבוה ממנה.

שברה שיא בלתי שביר. סימון ביילס על הקורה באליפות העולם(צילום: רויטרס)

25 המדליות שבהן זכתה ביילס באליפויות העולם, הן הכי הרבה בהיסטוריה. היא שברה את מה שאמור היה להיות שיא בלתי שביר - 23 המדליות של ויטאלי שצ'רבו הבלארוסי, שהחזיק בו מאז 1996 ונחשב לגדול המתעמלים אי פעם, אבל עכשיו הוא רק גדול המתעמלים הגברים. לא רק שמתוך 25 המדליות של ביילס 19 הן מזהב, היא עשתה את זה מעמדת נחיתות מובנית: נשים מתחרות באליפות העולם על שש מדליות, בעוד גברים מתחרים על שמונה. על הדרך הוסיפה ביילס עוד ארבעה אלמנטים חדשים שנקראים על שמה, וכמעט אף אחת אחרת לא מסוגלת לעשות אותם בלי לשבור את הגב.

"חשוב ללמד נשים צעירות שזה בסדר לומר, 'כן, אני טובה מאוד'", אמרה ביילס בסוף השבוע שעבר ל־יו.אס.איי טודיי, "גברים לא מתביישים להתגאות בהישגים שלהם וכולם משבחים אותם על הביטחון שהם מראים, אבל כשנשים אומרות אותו דבר, נוזפים בהן, מסתכלים עליהן מלמעלה למטה. זכיתי בחמש אליפויות עולם וכשאני אומרת 'אני המתעמלת הכי טובה שיש', התגובה היא 'או, היא שחצנית'. לא, זו עובדה, זה רשום בספרים". עוד הפלת מיקרופון.

"כשנשים מפגינות ביטחון נוזפים בהן". ביילס(צילום: AFP)

מערכה ראשונה

לראות את סימון ביילס זה לראות גדולה חסרת תקדים בזמן אמיתי, פריבילגיה שאנשים בדרך כלל לוקחים כמובנת מאליה. אבל בעוד עשרות שנים זה ייחשב מזל של ממש, כמו לראות את פלה או את בוב בימון או את מוחמד עלי או את מארק ספיץ או את מייקל ג׳ורדן בשיאם. סימון ביילס נמצאת שם, איתם. הסיפור של ביילס כל־כך אמריקאי, שאם היה מוגש כתסריט, היה נדחה בידי הוליווד בטענה של חוסר אמינות וקיטש מוגזם.

היא נולדה ב־1997 בקולומבוס, אוהיו, לשאנון, אם חד הורית שסבלה מהתמכרות קשה לסמים ואלכוהול, ומעולם לא הכירה את אביה. שאנון לא הייתה מסוגלת לטפל בארבעת ילדיה, שנשלחו לבתי אומנה. מערכת בתי האומנה בארה"ב היא כמו מילוי טופס לוטו, מעטים מאוד זוכים בפרסים הגבוהים. סימון, אז בת שלוש, ואחותה, אדריה, בת 14 חודשים, זכו כי סבא שלהן, רון, אביה של שאנון, לא הסכים לוותר עליהן. הוא ואשתו, נלי, גידלו את השתיים כמעט שנתיים, לפני שאלה חזרו לאוהיו, כי שאנון קיבלה הזדמנות אחרונה משירותי הרווחה.

ביילס בתרגיל על הקורה(צילום: AFP)

מהר מאוד התברר שזה לא יקרה, שאנון פשוט לא הייתה מסוגלת לטפל בילדים. העובדת הסוציאלית אמרה לרון ונלי כי יש להם אפשרות לקחת את הילדות אליהן, או שהן ייכנסו למערכת בתי האומנה. סימון ואדריה חזרו לסבא וסבתא, שהילדים הביולוגיים שלהם כבר היו בגיל קולג'. סימון הייתה בת 5, ובפעם הראשונה בחייה הקצרים היה לה בית של ממש. סבא וסבתא, שסימון קוראת להם "ההורים שלי, אלה ההורים היחידים שאני מכירה", העניקו לה ילדות נורמלית ואוהבת.

גאווה אמריקנית. סימון ביילס(צילום: רויטרס)

מערכה שנייה

הילדה סימון מגלה את עולם ההתעמלות

שנה לאחר האימוץ הייתה סימון אמורה לצאת עם הכיתה לטיול, אבל הוא בוטל בגלל מזג האוויר. במקום זה נלקחו הילדים למועדון התעמלות מקומי. סימון חזרה הביתה מהופנטת. רון ונלי הבינו

פתאום מדוע הזאטוטה אהבה לקפוץ על הרהיטים בבית, ורשמו אותה לשיעורי התעמלות. ב־16 השנים שעברו מאז, הייתה ההתעמלות כל החיים של ביילס. הסבא שהפך לאבא ואשתו הבינו שהילדה מיוחדת, והשקיעו בה הכל. לימדו אותה בבית ולקחו אותה לנסיעות הארוכות לאימונים. היא מצידה לקחה 142 סנטימטרים ו־47 קילוגרם והפכה אותם למשהו שהעולם לא ראה.

נקודת המשבר הראשונה שלה הגיעה בגיל 14, לקראת סוף חטיבת הביניים. היא הייתה צריכה להתאמן 32 שעות בשבוע, לנסוע לתחרויות וכמובן ללמוד. בלית ברירה היא נאלצה לבחור בין לימודי תיכון בבית או הליכה לבית הספר ולמעשה ויתור על ההתעמלות. אחרי ניסיון כושל לשכנע את בית הספר לאפשר לה גם ללמוד וגם להתחרות, ואחריו שבוע של בכי, החליטה סימון להישאר ללמוד בבית. רון ונלי התיישבו לעזור לה, לא לפני שהזהירו אותה כי עבור נערה בת 14, זה אומר שנים של בידוד חברתי. חבל, אמרה סימון, וחזרה להתאמן שעות כל יום.

ביילס בריו 2016(צילום: AFP)

מערכה שלישית

דמעות והיסטוריה

רק לפני שנתיים השלימה ביילס בת ה־22 את תעודת הבגרות שלה, וכשנשאלה האם היא מתחרטת על שלא הלכה לתיכון, ענתה: "אני לא יודעת מה זה סתם להסתובב עם חברים, אף פעם לא הלכתי למסיבות ואני לא יודעת מה עושים שם. ויתרתי על הרבה, אבל בוודאי שזו הייתה החלטה נכונה, תראו איפה אני".

בעבר היו ימים שבהם ביילס הייתה בוכה בלי הפסקה לפני תחרויות גדולות. "שבועות שלמים שבהם אני לא יכולה לזכור יום אחד שלא בכיתי", סיפרה, "כל דבר גרם לי לבכות. הייתי חושבת על הכלבים שלי ומתחילה לבכות". רק כשהתחילה לראות פסיכולוג ספורט מצאה את שביל הביניים המוזהב. ב־2013 זכתה לראשונה באליפות העולם ומאז היא כותבת את ספרי ההיסטוריה.

מערכה רביעית

ביילס מגיעה לריו והופכת לתופעה

האולימפיאדה בריו גרמה לשינוי גדול אצל ביילס. היא הפכה מתופעה פנומנלית, אבל כזו שהאפקט שלה נותר רק בין המקבילים המדורגים, לספורטאית שמבינה את עוצמת הפלטפורמה שלה. סרינה וויליאמס הייתה אחת המודלים של ביילס מגיל צעיר, ועכשיו המתעמלת האמביציוזית מתכוונת להיות סרינה - גם בכל מה שקשור לדעתנות. בשנים האחרונות היא הייתה מהקולות המובילים בחשיפת סקנדל התקיפות המיניות בנבחרת ארה"ב, התוודתה כי אף היא עברה התעללות בידי רופא הנבחרת המפלצתי לארי נסאר, הכריחה את ההתאחדות האמריקאית להחליף את מתקני האימונים של בני הזוג קרולי (שהיו שותפים לשערוריית ההתעללויות המיניות), ואפילו הביאה להתפטרותם של ראשי ההתאחדות.

הרופא המתעלל לארי נסאר(צילום: AFP)

כל זה שיחרר אותה לגמרי, והאושר בחיים הפרטיים עם החבר סטייסי ארווין, שהוא אקרובט בפני עצמו, הופך את הנוכחות שלה באולם למשהו שונה מכל מה שראינו בעבר ממתעמלות. היא מוציאה לשון, היא מחייכת, וכשהיא במתח, אין לה בעיה לספר שהקיאה לפני התחרות. "למדתי שזה בסדר להפגין רגש אמיתי וגולמי", אמרה בסוף השבוע, "זה גם מראה לילדים שזה בסדר ליהנות מהרגע ולהיות מאושר, אבל אפשר גם להרגיש רע ולא חובה להסתיר את זה".

אפילוג

"לפעמים נדמה לי שאני משוגעת"

בקיץ הבא תגיע ביילס לטוקיו למה שעשויה להיות האולימפיאדה האחרונה שלה. לא תהיה אטרקציה גדולה ממנה, אפילו אם נבחרת הכדורסל האמריקאית תגיע עם כל הכוכבים. היא יודעת את זה, למרות שגם היא לא מצליחה להבין איך הגוף שלה מייצר פלאים כאלה.

"אני יותר טובה מב-2016". ביילס (צילום: רויטרס)

"אחרי שחזרתי משנה של הפסקה, הייתי ממש עצבנית כי לא ידעתי אם אוכל לחזור לרמה של 2016", אמרה ביילס בסוף השבוע, "ברגע שהתחלנו להתאמן ולהכניס יותר מיומנויות והתמודדנו בפעם הראשונה, זה הכה בי, 'וואו, אני חושבת שאני יותר טובה משנת 2016'. זה פוצץ לי את המוח. אני מנסה להישאר מרוכזת בעצמי ובציפיות שיש לי, אבל לפעמים זה באמת יותר מדי. הלוואי ויכולתי להיות פעם מחוץ לגוף כדי לראות את עצמי, ואולי להבין איך אני עושה את זה, כי לפעמים נדמה לי שאני משוגעת וזה לא יכול להיות אמיתי".