שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות

    מגרה ומעורר מחשבה: יום אחד בפסטיבל עכו

    למרות שהוא התברגן והתמסחר לאורך השנים, הפסטיבל נותן במה למופעים ניסיוניים כבר 40 שנה - וזה לא דבר של מה בכך. מאלגוריה פוליטית של איש התיאטרון המוערך עודד קוטלר, דרך אמן רדיקלי שנופל לתרדמת ועד תיאטרון תנועה שמשחזר את "בריאת האדם" של מיכאלאנג'לו, קבלו טעימה קצרה

    "אם היית מלך, מלך ספרטה נגיד, ואשתך היפיפייה הייתה בוגדת בך עם בן מלך של מדינת אויב, נגיד טרויה, האם היית יוצא למלחמת השמד, וטובח באזרחי טרויה רק כדי להחזיר למיטתך את אשתך ויהי מה?". המשפט האחד הזה של עודד קוטלר, ממצה את המחזה שלו, "הקללה", כולו.

     

    מדובר באלגוריה פוליטית שכתב קוטלר (כבר לפני 20 שנה) בהשראת קלאסיקות יווניות. הסיפור הוא לכאורה סיפור קריסתה של שושלת מלוכה ביוון העתיקה. אך בעצם מדובר בביקורת פוליטית עכשווית לגמרי: המחזה עוסק בטשטוש הגבולות שבין טובת הציבור לבין טובתם הפרטית של מנהיגיו, במניפולציה שעושים שליטים על עמם באמצעות המימסד הדתי, בהשחתה הבלתי נמנעת של שלטון ממושך מדי, בסכנה הטמונה בהמון נבער ומוסת (גולם שיקום על יוצריו), ובמחיר שלעולם משלמים המתים הדוממים, האלמנות והיתומים.

    פסטיבל ערו 2019 (צילום: אילן בשור)
    מתוך "הקללה". פסטיבל עכו 2019(צילום: אילן בשור)

    ואם עדיין לא הבנו על מה קוטלר מדבר, אז הוא טורח לשים בפי גיבוריו קלישאות מקומיות מן הזן של: "תשתית הטרור חוסלה", "ההרתעה שוקמה", "יצאנו למלחמת אין-ברירה" ו"אל המוות הישרנו מבט".

     

    קוטלר בן 82, עשה כל תפקיד אפשרי כבמאי, כשחקן וכמנהל, וזכה בכל פרס וכבוד אפשרי – אבל מחזאי גדול הוא לא. מדובר בטקסט דידקטי, פשטני מאוד. וההצגה כולה, על רקע מופעי התחרות של פסטיבל עכו, היא לגמרי תיאטרון של-פעם, עם נגיעות של קיטש (דם יזרום במורד המסך שמאחוריו נרצחים הנרצחים) והיסטריה.

     

    אז נכון, ההפקה מורכבת יחסית ומשעמם בודאי שלא היה, והשחקנים מרשימים ברובם - אבל לעשות באמנות שימוש פוליטי כל-כך לא-מתוחכם, זה די מביך לטעמי. בודאי אם נשווה את זה למופעי עכו של יוצרים צעירים - לאין-ערוך מנוסים פחות מהמאסטר המבוגר - שמבקשים גם הם לדבר פוליטית באמצעות העשייה האמנותית.

     

    כך למשל ההצגה "חוסר עניין לציבור" - יצירתם של אינה איזנברג (טקסט) ומתן אמסלם (בימוי ועיצוב). הגיבור הנעלם של ההצגה הוא אמן תיאטרון רדיקלי שיום אחד נשכב במיטה, נרדם ונכנס לתרדמת. ובעקבותיו, בזה אחר זה עשרות, ואחר-כך מאות אמנים נוספים, נכנסים לתרדמת המשונה.

    פסטיבל ערו 2019 (צילום: אילן בשור)
    מתוך "חוסר עניין לציבור"(צילום: אילן בשור)

    האם תרדמת האמנים היא אקט אמנותי-פוליטי מקורי-מזעזע במיוחד? או אולי זה דווקא ביטוי להרמת ידיים סופנית של מי שהתייאשו כליל מאוזלת ידה של האמנות (ושל המחאה הפוליטית בכלל)? והאם דווקא המסורים ביותר למחאה נכנסים - נוכח מציאות של חברה משוסעת ומוסתת ואלימה - לתרדמת-ייאוש שכזו ודועכים (בדומה ל"תסמונת ההיכנעות" של ילדי פליטים בשוודיה שבלא שום סיבה גופנית או נוירולוגית נשכבים ונכנסים לתרדמת)?

     

    ברור שהיוצרים מוטרדים, בצדק, משאלת-העל: האם בכלל יש לאמנות יכולת השפעה כלשהי על מציאות פוליטית וחברתית כאוטית. וחבל רק שהמחזה חדל להתפתח משלב מסויים והחל דורך במקום. ועדיין מדובר בניסיון מתוחכם יותר מ"הקללה" של קוטלר.

     

    "מכוח אותה תנועה" של היוצרת הצעירה מיקה קופפר שונה מהותית משני המופעים האחרים שראינו אתמול (ג'). היא לא שואלת שאלה חברתית, בודאי לא פוליטית, היא גם לא מנסה לספר סיפור. מכל מקום לא במובן התימטי המקובל. היא מתעניינת רק באלמנטים שמהם ניתן להפיק, בחלל נתון, מבע ממשי. המופע שלה הוא מעין קטלוג של תנועות, קולות, מנחי גוף, דימויים חזותיים, דינמיקות של פאסיבי מול אקטיבי, הגברות ווקאליות של נשימות ואנחות ותזוזות חפצים. זהו תיאטרון-תנועה שבודק רצפים של היווצרויות והתפרקויות וחוזר חלילה. יש במופע הזה דימיון יוצר וכמה תמונות מרשימות במיוחד כמו הרקדנית (קופפר עצמה) שגופה נעוץ על הקיר כתמונה התלויה במוזיאון; או גרסה מעניינת של סצנת "בריאת האדם" מהפרסקו של מיכאלאנג׳לו בקפלה הסיסטינית.

     

    וחבל רק שהיוצרת - שכישרונה מובהק - לא למדה עדיין את חוכמת ההידוק. יש יותר מדי סופים, יותר מדי אלמנטים, יותר מדי דקות של חוסר עניין. נדרש לה דרמטורג. מכל מקום דומה שהמופע הזה מייצג נאמנה את מה שמעניין הרבה יוצרים עכשוויים: דימויים ולאו דווקא מסרים; תנועות, תמונות וצלילים – ולאו דווקא טקסטים. עידן של קץ הטקסט.

     

    פסטיבל ערו 2019 (צילום: יוהן שגב)
    מתוך "מכוח אותה תנועה"(צילום: יוהן שגב)

     

    אלה היו שלוש דוגמיות מתוך יום אחד ב"פסטיבל עכו לתיאטרון אחר". אני מבקר בפסטיבל הזה כבר שנים ולזכותו יאמר שעל-אף "התברגנותו" והתמסדותו, הוא עדיין מניב עשייה מאתגרת ומעוררת. עם זאת הצירוף שבין אירוע סוכות המוני, ממוסחר בחלקו, לבין אוונגרד תיאטרלי, בהכרח שפוגע בליבת העניין. ולא בכדי אנחנו חשופים היום – בזירות של מחול קונספטואלי או תיאטרון פרינג'י – למופעים מאתגרים ונועזים ומעניינים יותר ממה שפסטיבל עכו מציע בשנים האחרונות. ועם זאת, קיומה של מסגרת ממוסדת ש"שמסתכנת" זה ארבעים שנה במופעים ניסיוניים – זו ברכה של ממש ועמוד תמך משמעותי לכל היצירה העצמאית בארץ.

     

    שורה תחתונה: גם אם לא הכל טוב ובשל, מופעי פסטיבל עכו מגרים ומעוררים מחשבה. כן יירבו.

     

     

     

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    לאתר ההטבות
    מומלצים