שתף קטע נבחר

תהיו טובים באמצע הדרך

במקום להצטרף לבכי הקולקטיבי על כמה רע ונורא ומגעיל פה, יש בישראל קבוצות אנשים שהחליטו לפעול. בשקט, באכפתיות ובלי להתמסכן

 

 (צילום: shutterstock) (צילום: shutterstock)
(צילום: shutterstock)

לפני כמה ימים קיבלתי מייל שכתב אחד מטובי בנינו. האיש, כבר לא צעיר, הוא מה שנתפס במקומותינו כמלח הארץ עם עבר צבאי מעורר כבוד. ומלח הארץ הזה קונן, בשיברון לב, על מה שנהיה מארצנו היפה. מה זה שברון לב? אבן על אבן לא נותרה בשלמותה נוכח ההספד שנשא. הכול רע. מנהיגות בריונית, ציבור אדיש, אין שותפות, אין סולידריות, אין מחויבות הדדית גם בין אלו שפעם, כתף אל כתף, עלו על ההר. ולא הייתי נדרשת לטקסט הזה אלמלא מתנהלת פה, מול עינינו הלא נדהמות, אולימפיאדה של נהי. כמה יותר בכי על מצבנו – יותר רחוק; כמה יותר רפש על מי שאנחנו – יותר גבוה; כמה יותר זבל האחר – יותר צדיק אני.

 

 

אז נכון, אנחנו כבר כמעט שנה בתוך מציאות של בחירות שלא תמו, חשופים להרים של טינופת, השמצות הדדיות וגילויי שנאה. ונכון שאם אנחנו רוצים, אז גם יש לנו סיבות טובות להיות ממורמרים ומאוכזבים, ללעוס ולהקיא, למחזר ולתרום את חלקנו לזיהום המרחב הציבורי שלנו. יש לנו – אבל אנחנו ממש לא חייבים. אפשר לעשות טוב ולראות טוב.

 

איך אני יודעת? כי זה מה שאני רואה. אני רואה חבר אחד שהצטרף לעמותת "גרוטראלי" – היה עליהם סרט בכאן 11 – שבנו כלים ממונעים, שנראו כאילו נלקחו מהאגדות, לילדים הסובלים מנכויות נוראיות, ואפשרו להם לחוש את הרוח בפנים. ויש לי חברים שכבר כמה שנים מתנדבים לנקות את הטינופת שמטיילים משאירים אחריהם בסופי השבוע ובחגים. לא מקטרים על עם ישראל – אלא מנקים.

 

ויש לי חברים (בעיקר חברות) שמתנדבות בעמותות לטיפול בחיות פצועות, עזובות ומוכות. חברים שמתנדבים ב"שומר החדש", לא מעקמים את האף, אלא הולכים לקטוף רימונים אצל חקלאי שנתקע ערב החג עם מטע רימונים בלי פועלים, או לקטוף אבוקדו, או לבצור, או למסוק, או לעזור בהתמודדות המתישה מול הפשיעה החקלאית.

 

וחברות שמקדישות יום בשבוע לחבק תינוקות בבית חולים, כי אין מי שיעשה את זה, וחברים בעמותת "ידיים" שמשפצים בתים מתמוטטים של משפחות מעוטות יכולת ושל קשישים עריריים, ובכל פעם שהם מסיימים את העבודה, בשעות הקטנות של הלילה, כבר אי אפשר להיפרד מהמשפחה כי נכרתה שם ברית ענקית של חמלה ונתינה. והרשימה ענקית.

 

וכל אלה לא מספרים לנו כמה רע כאן. לא עושים את זה פה ולא עושים את זה בברלין. הם מכינים (מכינות בעיקר) אוכל לחגים כדי ש-א' תוכל להסיע אותו לבתים של נצרכים, ואוספים (אוספות בעיקר) בגדים וציוד לבית כדי ש-פ' תוכל לחלק אותו. וכן, חלק מהם מצביעים לימין וחלק מהם מצביעים לשמאל.

 

מערכת החינוך ביישוב של ע', לגמרי בפריפריה, היא מעולה כי הוא וההורים האחרים החליטו שלא באים בטענות למורה, למנהלת, לבנט או לנתניהו, אלא מתגייסים לסייע, לנקות, לתקן, להרכיב, לשאת יחד בעול. כי נרטיב של מסכנות מתמדת מייצר פסיביות. ופסיביות היא המדגרה שעליה צומחים כל ה"אכלו לי, שתו לי", או "כולם מושחתים, והמדינה מחורבנת".

 

"הייה אתה השינוי שאתה רוצה לראות בעולם", אמר מהטמה גנדי, ויהודה עמיחי כתב: "מן המקום שבו אנו צודקים לא יצמחו לעולם פרחים באביב".

 

ו-א' המתוק אמר לחיילים שלו: "זה הכי פשוט שאפשר: אם אתם רואים שקית במבה ריקה זרוקה על המדרכה, תרימו ותשימו בפח. אל תגידו 'לא אני זרקתי', אל תגידו ש'מי שזרק הוא שירים', אל תגידו 'ממילא כל הארץ מלאה שקיות במבה קרועות' - פשוט תתכופפו ותרימו ותזרקו לפח". כי זה הדבר הנכון לעשות. זה לא יחולל מהפך קוסמי, אבל די בכך כדי לעשות טוב, ומי שעושה טוב – רואה טוב.

 

  • אריאלה רינגל הומפן היא עיתונאית "ידיעות אחרונות"

 

מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
צילום: שלום בר טל
אריאלה רינגל הופמן
צילום: שלום בר טל
מומלצים