שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות

    גאון, גזען, סוטה ונביא: מי אתה, מישל וולבק?

    הוא ניבא את עליית האיסלאם בצרפת, השתתף בתכנון החטיפה של עצמו, זכה בפרס על העתקת פסקאות שלמות מוויקיפדיה, רב עם אימו שנטשה אותו ואיימה לשבור לו את השיניים – והפך לאחד הסופרים המוערכים של ימינו. הרומן הראשון של מישל וולבק יצא לפני 25 שנים, ומאז הוא לא נח לרגע

    למישל וולבק יש בעיה. "ברגע שאני מתחיל לדבר על החיים שלי, אני מיד מתחיל לשקר. אני משקר באופן עקבי, ומהר מאוד אני שוכח בכלל שאני משקר", אמר פעם בריאיון לטלוויזיה הבריטית. ונדמה שאין לו כוונה לוותר על תדמיתו המתעתעת: בכל פעם שמצמידים לו כינוי - מיזוגן, שונא אדם, גזען או סוטה, וכל אלה אכן הוצמדו לו - וולבק נחלץ ממנו כמו הודיני, רק כדי לזנק בקפיצת ראש הישר אל תוך המהומה הבאה. ב-25 השנים שחלפו מאז שיצא הרומן הראשון שלו, "הרחבת תחום המאבק", נדמה שהסופר החי הכי שנוי במחלוקת ניסה לשבור שיא גינס בשערוריות. מהו בעצם הסיפור של האיש הזה, ששמו עולה תדיר בתור הסופר הכי גדול של ימינו?

     

    מישל וולבק (צילום: AFP)
    לא עלה בדעתו שיום אחד יגמור כסופר. מישל וולבק(צילום: AFP)

     

    עשרות שנים לפני שהשם וולבק הפך למותג, מישל תומאס החל את חייו כילד עזוב. הוא נולד ב-1956 (או שנתיים לאחר מכן, כפי שטען בכמה הזדמנויות) בראוניון, אי צרפתי באוקיינוס ההודי, לאביו רנה, מדריך לסקי ולטיפוס הרים, ולאימו לוסי, רופאה ילידת אלג'יריה שאורח החיים ההיפי קרץ לה הרבה יותר מהקליניקה או מחיי המשפחה. "הם איבדו עניין בקיומי די מהר", כתב פעם על הוריו. לפני ההיריון השניים תכננו לטייל באפריקה, והלידה לא ממש שינתה את תוכניותיהם: כשהיה בן חמש הניחו את מישל בסלסלה, ושלחו אותו במטוס לאלג'יריה, שם גדל אצל סבתו מצד אימו. כשהגיע לגיל שש עלה שוב על מטוס, הפעם לצרפת, ונשלח לסבתו מצד אביו, אצלה העביר את שנות ילדותו וראשית בגרותו. בינתיים הוריו התגרשו, ובעוד אימו חלמה חלומות גדולים על שוויון, שחרור ואחווה עם בן זוגה החדש בברזיל, מישל התחנך על ידי סבתו, מרקסיסטית שהעריצה את סטאלין, ונטל לעצמו את שם נעוריה, וולבק. "היא היחידה שהעניקה לי אהבה", הסביר שנים אחר כך. הוא היה ילד חולמני ותלמיד וחרוץ שהרגיש מעט חריג בבית הספר, אך הסתדר היטב עם שאר בני כיתתו. בשעות הפנאי הרבה לקרוא את כתבי ז'ול ורן והנס כריסטיאן אנדרסן, אך לרגע לא עלה בדעתו שיום אחד יגמור כסופר.

     

    מישל וולבק בישראל

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

     

    עושה רושם שהתחושה שננטש על ידי אימו עיצבה את חייו של מישל וולבק והשפיעה על כתיבתו. אפשר לקרוא לזה פצע, דלק ואולי אפילו סגירת חשבונות - כך או כך, כל הראיות מצביעות אל אותו מקום. ספרו "החלקיקים האלמנטריים" מ-1998, הרומן הנחשב ביותר שלו, מפלרטט באינטנסיביות עם הסוגה העילית של שיימינג. זוהי יצירה חודרת וקודרת, המתארת את חייהם המנוכרים של שני אחים למחצה בגיל העמידה, שננטשו בילדותם על ידי אימם. אחד מהם מתמכר למין, השני מחפש מזור לבדידותו במדע, והעולם שבתוכו הם פועלים הוא כזו שבו התחרותיות הקפיטליסטית שולטת בכול - ממשלח היד, דרך האהבה והידידות וכלה במין. מאות מעמודי הספר מוקדשים לחשיפת הצביעות, הזדונית כמעט, שוולבק מזהה בקהילות הניו אייג', שצמחו מתרבות הנגד שלקחה ממנו את אימו. ההיפים, בני כל הדורות, מתוארים כאנשים אנוכיים ומופקרים מינית, שילדיהם מהווים עבורם לא יותר ממטרד.

     

    רוצים לקרוא את ספרו החדש של מישל וולבק, "סרוטונין"? לחצו כאן

     

    וולבק עצמו ניסה להמעיט במידת ההשפעה של האם על כתביו, אך הרמזים היו ועודם כל כך בולטים, עד שהקוראים, המבקרים והעיתונאים לא יכלו לעמוד בפיתוי. אימו מצדה מכחישה באופן גורף את נרטיב ההזנחה, ואף טרחה לפרוש בפרוטרוט את כתב ההגנה שלה בספר שנקרא "חפה מפשע". סמוך לפירסומו, צוטטה ב"גרדיאן" כשהיא מזהירה את בנה שאם יתגרה שוב בגורלו וישתמש בשמה לצרכים כלשהם – "אכה את פניו במקל ההליכה שלי, ואשבור לו את השיניים, בוודאות. לא יעצרו אותי". בריאיון לעיתון הבריטי טענה שמעולם לא נטשה את בנה, אלא פשוט הייתה עסוקה בשל היותה רופאה. כאשר הכתבת ניסתה להקשות, היא נתקלה בקיר של גידופים: "לעזאזל, את לא מבינה כלום? לא נטשתי אף אחד. בני הוא בני, וזה יותר הוא שעזב אותי", אמרה, "הוא גר אצל חמותי. ראיתי אותו פעם בשנה".

     

    אחרי התיכון וולבק למד בפנימייה ובמכינה אקדמית בסביבות פריז, ונרשם ללימודי הנדסת אגרונומיה. בזמן הלימודים יזם מוסף לביקורת ספרות בשם "קראמזוב", על של הרומן המכונן של דוסטויבסקי, והתנסה לראשונה בכתיבת שירה. בתחילת שנות השמונים החל לעבוד כאיש מחשבים בפרלמנט הצרפתי ואנס את עצמו להתרגל לשגרה האפורה של החיים המשרדיים. באותם ימים התחתן, הביא לעולם ילד, והתגרש. זה נגמר בדיכאון, שהחזיר אותו לניסיונותיו הפואטיים והוביל אותו לפרסם לראשונה שירים על פני במות ספרותיות.

     

    נחטף בעודו לוגם יין. וולבק בתפקיד עצמו ()
    נחטף בעודו לוגם יין. וולבק בתפקיד עצמו

     

    שנות התשעים – אלה שהעניקו לעולם במתנה את הפנטזיה הנאיבית של בריטני ספירס ולהקת אקווה – הביאו גם את הבשורה העגומה של וולבק. לאחר שלושה קבצים מינוריים יחסית של מסות ושירה שהוציא, הוא היה מוכן לפרוץ באופן משמעותי לזירה. ב-1994, בדיוק כשארצות הברית התאהבה ברוס ורייצ'ל, אירופה ניסתה להבין מי האיש שכתב את הרומן המשונה "הרחבת תחום המאבק" ומה הוא בדיוק רוצה. הספר יצא בהוצאה יוקרתית - אותו בית ספרותי שגילה את ז'ורז' פרק, ותוכנו נטל השראה מחייו של וולבק באותם ימים. הוא התרחש במשרד וניסה לשכנע את הקוראים מדוע הזולת הוא הגיהנום, המטבחון הוא כור המצרף והניירת היא שיטת העינויים. הבורגנים נעלבו, והביקורת התלהבה.

     

    מישל וולבק (צילום: GettyImages)
    רומנטיקן ושמרן חסר תקנה? מישל וולבק(צילום: GettyImages)

     

    ספרו השני היה "החלקיקים האלמנטריים", שהוזכר לעיל. על אף שהיו מי שהזדעזעו מגילויי האלימות הגרפיים ומסצנות המין, שהציגו את הסקס כאקט מכני, אקסצטנרי, על סף החולני (הסופר הואשם בפורנוגרפיה), הוא הפך ללהיט עולמי והשם וולבק נעשה לסמל סטטוס. כזה שאם את יודעת לבטא אותו נכון (זה מתחיל כמו "וולקאם", ונגמר כמו "קוויבק"), תוכלי להרשים בקלות את החברים מהצבא, מהסינמטק או מהתואר. בין דוכני שבוע הספר, מישל וולבק הפך לתשובה הנכונה בכל מצב - כמו להגיד שנה טובה בין חגי תשרי. אי אפשר לפספס.

     

    להעתיק פסקאות שלמות מוויקיפדיה, לפתוח חזית מול האיסלאם

    כמו אינספור קוראים ברחבי העולם, גם המרצה לפילוסופיה ומבקר הספרות אירי ריקין ניגש לוולבק עם חשדנות רבה. "כשקראתי אותו בפעמים הראשונות הוא נראה לי פרובוקטור כזה, ילדותי. הוא הזכיר לי ילדים שלומדים להגיד בגן כוס וזין, ואז הם רואים איך שכולם מזדעזעים, והם נגנבים מזה", הוא אומר. ריקין זיהה בוולבק עצמו את מה שהסופר טען שמציף את עולמנו: ריקנות ורדידות. וכמו אינספור קוראים, גם אצלנו משהו השתנה בהדרגה. הוא חווה הארה ספרותית. "הבנתי שזה בדיוק ההיפך, שהבן אדם הזה, עם כל הפרובוקציות והאלימות שלו, הוא בעצם רומנטיקן ושמרן חסר תקנה, שמבכה את כל המחלות של החברה המודרנית".

     

    בראש ובראשונה, מישל וולבק סוגר חשבון עם הסיקסטיז. "הוא יוצא נגד זה שהחלפנו את כל הערכים של הסולידריות והערבות ההדדית באגוצנטריות, והוא עושה ניתוח גאוני. הוא מראה ששורשי המחלה נעוצים לכאורה בעשור הכי אופטימי שהיה אי פעם בתולדות המין האנושי. דווקא ילדי הפרחים האלה, שאמרו 'נשיר שירי אהבה בשלושה אקורדים, והעולם יהיה נפלא' - עשו פרגמנטציה של כל החברה, כי כל אחד התחיל לדאוג רק לתחת שלו. ובגלל זה הצעירים של שנות השישים הפכו ליאפים של שנות השמונים, שהחליפו את העשב הירוק בגלגול שטרות ירוקים ובעשיית כסף".

     

    "וולבק שם תמונת ראי ואומר לנו: יצרתם חברה דרוויניסטית, כוחנית, שבעצם אומרת דבר פשוט - אם אתה יפה, עשיר וחזק, אתה עושה סקס ומרוויח המון. זה הקפיטליזם. אם אתה מכוער, מסכן ועני, אז שוכחים אותך מחוץ למסיבה". לפי ריקין, "החברה הזאת הופכת את האנשים למין מכונות בשרשרת חיול, אתה מגדל אותם כדי להילחם בשדה הקרב של החיים המודרניים. אז וולבק בעצם מסביר לנו את מה שלואי סי. קיי ניסה לסכם במשפט אחד: Everything is amazing and nobody is happy".

     

     

    הרומנים הבאים התמידו באותו קו, ובחיזוק של ריאיונות טלוויזיוניים, וולבק החל לבסס את דמותו המפורסמת: האיש בעל המראה הדחלילי ושיער הקש, שפת הגוף האיטית, הדיבור הנמרח - והשימוש המקומם בפילוסופיה, בהיסטוריה ובשפה. זה שאף אישה לא רוצה להיות איתו, אף גבר לא רוצה להיות כמוהו, אבל כולם רוצים לקרוא. הרומן "פלטפורמה", משנת 2001, זימן לסופר דרמה של ממש. הספר עוסק בתעשיית תיירות המין של גברים מערביים במזרח, ובדרך מצליף לא רק בקפיטליזם, אלא גם באיסלאם. לפתע התברר כי וולבק לא חוסך שבטו מאף כיוון בשושנת הרוח: אם המערב מסריח, הרי שהמזרח מצחין. בעקבות אמירות פוגעניות ששילב בספר ושהשמיע באוזני כתבים, ארגונים מוסלמים פתחו בתביעה נגד הסופר על הסתה והשמצה, והוא מצא את עצמו בעמדת "אויב הציבור" (שנים אחר כך כינה את עצמו כך בחלופת המכתבים שפירסם עם ההוגה הצרפתי ברנאר אנרי לוי). בתום המשפט וולבק זוכה, ובערך באותו זמן טען בריאיון כי פעל מתוך קלות דעת. "חשבתי על זה פעם אחת, שזו הדת הכי מטופשת", אמר, "מעולם לא חשבתי על זה שוב, וכנראה שלא אחשוב על זה שוב בחיי". בעקבות הסערה, עבר להתגורר באירלנד.

     

    שני הרומנים הבאים של וולבק היו "אפשרות של אי" מ-2005, שעוסק בהזדקנות ובטכנולוגיות עתידיות של שיבוט, ו"המפה והטריטוריה" שמסמן יעד חדש לחצי הביקורת של הסופר - עולם האמנות, הנחשף כחלול, צבוע ושטותי. וולבק עצמו מופיע בספר כדמות שסופגת אלימות קיצונית, כפי ששום דמות אחרת שלו לא ספגה לפני כן. התארים מזוכיסט ונרקסיסט נוספו לרשימת ההשמצות הקבועה של מתנגדיו. שני הספרים היו לרבי מכר וזכו בפרסים יוקרתיים, מהחשובים ביותר בצרפת, פרס אנטראלייה ופרס הגונקור, בהתאמה. וולבק, שנדמה שניזון משערורייות כפי שסוקולנטים זקוקים לאור השמש, הואשם שהעתיק חלקים נרחבים מן הספר מוויקיפדיה. הסופר לא התנער מההאשמות, אלא טען בפשטות כי זכותו לעשות כך.

     

    בדיוק כשנרגעו הרוחות, הגיעה עוד סנסציה. מישל וולבק נחטף על ידי חבורה של זרים, שלקחו אותו מחוץ לפריז והסתירו אותו בביתם של זוג זקנים בפרברים, בדרישה לדמי הכופר. אלה היו חוטפים יוצאי דופן: כאלה שגילו בקיאות מרשימה בכתביו וברעיונותיו, לגמו איתו יין, נהגו בו בנימוס מופלג ואף פתחו בפניו את צפונות לבם. למען ההגינות, כל זה לא קרה במציאות, אלא בסרטו של הבמאי הצרפתי גיום ניקלו, שבו הסופר גילם את עצמו.

     

    בינתיים במציאות הפסטורלית פחות, נדמה שבזמן שהסתתר באירלנד, וולבק לא רק שקע מחדש במחשבות על האיסלאם, אלא אף כתב עליו רומן שלם. הספר "כניעה" מתרחש ב-2022 ומגולל תרחיש שבו פוליטיקאי אופורטוניסט מזהה את ההזדמנות הטמונה באיסלאם ככוח פוליטי, ומחולל שרשרת אירועים שבסופם המפלגה המוסלמית עולה לשלטון בצרפת. עוד לפני שהספר יצא לאור, השמועות על תוכנו עוררו דיונים סוערים ברפובליקה, שגם ככה גועשת תדיר סביב הנושא הנפיץ. בתזמון מושלם - או איום ונורא, תלוי את מי שואלים, הספר התפרסם בינואר 2015, בדיוק ביום שבו בוצע הפיגוע במשרדי "שרלי הבדו", כשמחבלים מוסלמים רצחו ביריות שנים עשר מעובדי כתב העת הסאטירי. צרפת הרכינה ראש באבל, הקהילה הבינלאומית הזדעזעה מהמתקפה על חופש הביטוי, ומישל וולבק הביט משתאה מהצד כיצד המציאות לוקחת אחריות על יחסי הציבור שלו, ובוראת אותו מחדש כנביא.

     

    מצוין מתמיד, מיואש מתמיד

    אך באותה מידה, ניתן לראות בתרחישים הפוליטיים המתוארים ברומן רקע למסע ההתפכחות האישי שעוברת הדמות הראשית. כמו בכל ספריו, זהו בן דמותו של וולבק: גבר לבן, באמצע שנות ה-40 לחייו, ששמחת החיים ממנו והלאה. לאחרונה אמר וולבק לתקשורת כי מבחינה זו, דווקא ספרו "סרוטנין", שיצא לאור השנה, מוצלח יותר: הגיבור שלו הוא עובד של משרד החקלאות, מהנדס אגרונומיה, שלוקה בדיכאון, מחליט להימלט משגרת חייו, ויוצא למסע ברחבי ספרד, פריז והמרחבים החקלאים של צרפת, שהולכים ונעלמים. בדרך הוא מנסה להבין איפה שגה לאורך הדרך, במערכות היחסים שלו ובהחלטות התעסוקתיות שקיבל. וולבק מתאר את גיבור הרומן כאדם שהבגידה, בעצמו ובסביבה, הפכה למוטיב המרכזי של חייו.

     

     

     

    "סרוטונין" כבר הספיק לעורר תשומת לב רבה בעולם, בין היתר בגלל אפיזודה משמעותית בעלילתו, שיש הטוענים שחזתה את מחאת האפודים הצהובים, וכמובן, בגלל הבוטות, שהפכה לסימן היכר של וולבק. בעולם שבו יש לכך פחות ופחות מקום, זה לא עובר בשקט: הדיבור המתמוגג על תעשיית הזנות, תיאורי המין הפרטניים - על כל התנוחות והשילובים העולים על הדעת, אפילו עם כלבים, וההערות מלאות הבוז והגזעניות של המספר על בת זוגו, שמוצאה יפני. מנגד, יש המציינים כי גם סלין ודוסטויבסקי, לדוגמה, השתמשו בפרובקציות על מנת לעורר את קוראיהם.

     

    שרון קנטור, מבקרת הספרות של 7 לילות, סבורה שזהו ספר מצוין, שבו וולבק "מסתער מחדש, מותש ומיואש מתמיד", וכי הוא מהווה סגירת מעגל עם הרומן הראשון שלו, בין היתר בשאיפותיהם הצנועות ובעובדה ששניהם מתמקדים בהווה. "אף אחד לא מתאר טוב כמו וולבק את שקיעתו של המערב. יש לו את העין הבוחנת הטובה ביותר לזה, יש בו איזו נכונות באמת להתבוסס ולהתפלש במקומות שסופרים אחרים לא מגיעים אליהם", היא אומרת. קנטור מציעה לא להיבהל מהאמירות המרתיעות של וולבק. לדבריה, דווקא חסרים לנו סופרים כאלה, מורכבים ושנויים במחלוקת. "אני חושבת שהאמת תמיד נמצאת במקומות כאלה, שאינם נחרצים. מי שנחרץ טועה ומי שקשה לזקק את העמדה שלו, אצלו יש איזושהי אמת".

     

    לפיה, הנבואות המשמעותיות באמת של וולבק חורגות מתחזיות פוליטיות כאלה ואחרות. "אם אתה קורא היום את כל הספרים שלו מההתחלה, אתה מבחין באופן שבו הוא זיקק את התחושה של להיות אדם בעולם הפוסט קפיטליסטי הזה. אז אני לא יודעת אם זה נביא או פשוט אדם רגיש מאוד לכל אורך הדרך. אבל כל מי שרוצה להבין משהו על התקופה הזו, בעיניי חייב לקרוא אותו".

     

    לרגעים נדמה כי לצד השערוריות, וולבק מחפש בימים אלו גם מעט שקט. בשנה שעברה נישא שוב, בפעם השלישית, ובתמונה היחידה שדלפה מהחתונה הוא נראה הכי פחות ציני שאפשר: חבוש במגבעת, מעונב ולבוש בחליפה שגדולה עליו בחצי מידה, כשאשתו עומדת לצדו, והוא נראה מתרגש כמו ילד. ברשת כמו ברשת, היו מי שמיהרו ללעוג להופעה של הזוג. וולבק בחר להתעלם. בריאיון שנערך החודש בדנמרק, הוצגה בפניו תמונה שלו כילד. "איזו עצה היית נותן לילד הזה" העיתונאים שאלו, והסופר היסס, המהם וגמגם. "אני מצטער, אין שום עצה שאפשר לתת", אמר בפסימיות אופיינית. לבסוף בכל זאת הסכים לנדב חצי טיפ, מסויג: "הקריאה היא נחמה גדולה. למרות שבחיים, אי אפשר לחמוק מבעיות".

     

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    לאתר ההטבות
    מומלצים