שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות

    המרגלת שכבשה את פסטיבל חיפה, והקולנוע המקומי שלא המריא

    "לידה" של ירון שני חותם את הטרילוגיה השאפתנית שלו, והתוצאה מעניינת אבל לא לגמרי ברורה. וגם - דרמת הפשע הלא מוצלחת מול הדרמה המשפחתית הנוגעת ללב, והכוכבת האמיתית של פסטיבל חיפה: מרגלת תוססת בת 99. דיווח מהר הכרמל

    טרילוגיית האהבה הנסיונית והשאפתנית של ירון שני נחתמה אמש (ד') בהקרנת הסרט השלישי והאחרון "לידה" במסגרת התחרות העלילתית הישראלית בפסטיבל חיפה. הפעם הבמאי התמסר כמעט כליל לחוויה נשית אישית וקבוצתית המתרחשת במקביל ל"עירום" ו"עיניים שלי" ולעיתים אף משיקה להם. מדובר בסיכום משלים לשני הסרטים הקודמים, אבל לא בהכרח כזה שכורך יחדיו את העלילה כולה, אם בכלל הייתה אחת ברורה כזאת.

     

    כמו קודמיו, "לידה" הוא סרט מאתגר שמבקש לשלב סיפור עם המציאות היומיומית הישראלית. התוצאה מעניינת לכל הפחות, ולעתים מתגמלת באופן חושני ואף כמעט קתרטי, אולם אם יש פה רעיון, עמדה או מסר שהיוצרים ביקשו להעביר, הוא אינו מנוסח בבהירות בין אם במתכוון או שלא.

     

    מתוך
    מתוך "לידה"(צילום: ניצן לוטם ושי סקיף)

    ההרפתקה הקולנועית הלא שגרתית של שני ("עג'מי") כללה שיתוף פעולה עם שחקנים לא מקצועיים במצבי צבירה טבעיים אך לא יציבים. דרך העבודה הייחודית התנהלה כמעט במנותק מהתסריט הכללי שכלל מתווה תיאורטי של סצנות ללא דיאלוגים. באמצעות אלתורים, השחקנים נדרשו לצקת חיים בסיטואציות שהבמאי שרטט עבורם בקווים כלליים. כך למעשה הצילומים התנהלו מסצנה לסצנה ללא תבנית ברורה וידועה מראש. הנון-אקטורז שלוהקו לפרויקט הוציאו מעצמם הרבה יותר ממה שהיינו מצפים, אפילו משחקנים מקצועיים. ב"עיניים שלי" אף התגבשה לה העלילה מעצמה ובאופן יעיל, הגיוני וגם עוכר שלווה. "לידה" נשען עליו במידה רבה.

     

    אם במרכז "עיניים שלי" עמדה דמותו של השוטר רשי (בגילומו של ערן נעים זוכה פרס אופיר) המצוי במשבר קיומי בחייו המקצועיים והאישיים, הרי שהפעם הזרקור מופנה לרעייתו אביגיל (סתיו אלמגור) ובנקודת המבט שלה, שלא בהכרח מכוונת אליו, אלא לגילוייה כאישה. במהלך ערמומי משהו, שני אינו מבזבז זמן על פרזנטציה ממצה של הדמויות וסיפורי הרקע שלהן (ועל כן כדאי לצפות בסרטים הקודמים, ובמיוחד "עיניים שלי"). הוא מיד צולל למים העמוקים של הסרט הנוכחי מבלי להניח מתכונת עלילתית כלשהי.

    "עיניים שלי" - טריילר

    "עיניים שלי" - טריילר

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

    נקודת המוצא היא שאביגיל, שעוברת טיפולי פוריות, פוגשת שתי אחיות החולקות מערכת יחסים מורכבת על רקע גסיסתו של אביהן. אחת מהן מלווה נשים הרות בלידות בית וחולקת קירבה ורגישות רבה ללקוחותיה וחברותיה, אולם דווקא כשמדובר באחותה הנוירוטית הסובלת מהתמוטטות עצבים, היא שומרת מרחק.

     

    המרחב הנשי הזה מתכווץ ונמתח לאורך הסרט בהתאם לסיטואציות שבו. חלקן מתוחות ונוקבות, ורובן חושניות, כביטוי של אחווה נשית לא מאופרת, לא מרוטשת, גם אם מטושטשת כשמדובר באברי המין הנחשפים. אפשר אולי להתענג על הרגעים הללו ההולכים ונמתחים אולי קצת יותר מדי, אבל ככל הנראה רוב רובם של הצופים יתהו על היעדר העלילה שאינה מניעה את הסרט מספקטקל אחד למשנהו, ואל הסוף הידוע מראש עבור מי שצפה ב"עיניים שלי". וכך, מעבר לניסיון של שני להטמיע אותנו בתוך המציאות שלנו ושל הסובבים אותנו, אפשר לתהות האם יש ב"לידה" ניסיון ליצור קולנוע נשי (בעיני גבר) שהוא חווייתי וחושני יותר, מאחד באופן פיזי ומנותק מהקשר שכלתני, וזאת להבדיל מהקולנוע הגברי המונע מכוח ההגיון, הנחישות והנכונות לעימות, וכולל משבר והתרתו בדרך של אלימות נפשית ופיזית כפי שחזינו ב"עיניים שלי". זהו דיון תיאורטי מכליל ומעניין, אבל ספק אם בשביל זה רובנו הולכים לקולנוע.

     

    מיראז' / דוד בן ארי

    דבר אחד טוב שאפשר לומר על "מיראז'", שהוקרן בשעת לילה מאוחרת כחלק מהתחרות הישראלית העלילתית בפסטיבל חיפה, הוא רווי שתיקות. וזה טוב מכיוון שהדיאלוגים הבודדים בסרט דלים, גסים ומסורבלים, וכשהם בוקעים מגרונותיהם הנוקשים של השחקנים הם אף פחות משכנעים ומחמירים את בעיית אי האמינות של הסרט כמכלול. אם את ההופעות הלא מוצלחות של ליאור מילר, מושיקו סרור, מושיק כהן, ויקטור סבג, נמרוד ברגמן וקים חן אפשר לייחס לתקציב ההפקה הצנוע ומגבלות הליהוק שאיתו, הרי שמי שנושא באחריות למלל, ובאופן כללי לניסוי הלא מוצלח הזה הוא התסריטאי, הבמאי והמפיק דוד בן ארי. על הרקע הזה, רגעי השתיקה המרובים לאורך הסרט הם חסד שהוא עושה עם הצופים. לפחות המוזיקה שמשובצת בין לבין הופכת את העניין לקצת יותר נסבל. קצת יותר דומה לסרטיהם של הנביאים החדשים של האינדי האמריקני, האחים ספדי ("גוד טיים"), שלא מן הנמנע שבן ארי שאב מהם השראה. וגם זה לא בהכרח דבר טוב.

     

    מתוך
    השתיקה יפה לו. מתוך "מיראז'"(צילום: דאטו גאנאשוילי)

    יש מאחורי "מיראז'" מידה של מקוריות שכן מותחני פשע אלימים אינם חלק משגרת תעשיית הקולנוע המקומית, אבל זה לא מספיק עבור הסרט המייגע שמתרחש במהלך נהיגה במכונית. למרות שהסיפור מתרחש במהלך הלילה, כשהכבישים ריקים מרכבים, יש תחושה מכבידה של פקק תנועה בלתי נסבל - של העלילה. הגיבור הוא עבריין צעיר חרדי (סרור) שחוזה באהובתו נחטפת לתוך משאית על ידי חבורת בריונים, שלוחיו של ארכי-פושע נגדו הוא אמור להעיד. הוא חובר לאבי הנערה, ארכי-פושע בדימוס שחזר בתשובה והפך לרב מכובד (מילר), והשניים יוצאים למסע לילי לחילוצה. פיקוח הנפש מקדש את האמצעים ואת הקדושה באופן כללי ואנו מתלווים אל השניים כשהם לבד ברכב, כשיש להם מישהו בתא מטען וכשהם ניצבים פנים מול פנים מול אויביהם. במקביל אנו עושים היכרות עם שוטר שמשתלב במרדף כשהוא בנהיגה. מתוקף תפקידו זוהי חובתו לחתור למגע עם הסיפור, אבל למה זה מגיע לנו הצופים?

     

    אפריקה / אורן גרנר

    "אפריקה" - טריילר

    "אפריקה" - טריילר

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

    איך נראית משפחה ישראלית בורגנית טיפוסית? אורן גרנר לא היה צריך להתחכם יותר מדי או לגייס כסף רב כדי להציג אחת כזאת בסרט הביכורים שלו "אפריקה". זאת מכיוון שמדובר במשפחתו שלו - אבא מאיר, אמא מאיה, האחות הדס וילדיה שהוסבו כשחקנים, ובית ילדותו במושב נירית שהוסב לסט צילומים. הדוקו-דרמה הקטנה והאינטימית הזאת חסרת אופק קולנועי מרחיב, אולם יש מאחוריה לב פועם שמכתיב דופק עדין מהחיים. איך זה מרגיש להזדקן, לאבד מהחיוניות הגופנית והחשיבות החברתית? איך זה מרגיש שמגבר דומיננטי בקהילה ובמשפחה אתה הופך לגבר בדעיכה מתמשכת ומתסכלת?

     

    המשתתפים ב"אפריקה" אינם שחקנים מקצועיים (על אף שכבר זכו "לככב" בסרטו הקצר של גרנר "גרינלנד"), ואולי בגלל זה, אי אפשר שלא להזדהות עמם כאילו היו מהמשפחה שלנו. ובעצם היא לא חייבת להיות בורגנית, או ישראלית. הזיקנה וההתמודדות עמה היא עניין אוניברסלי, כך גם חשבו בפסטיבל טורונטו.

     

    האושר המוחלט / אביב אור מושלם

    בסופו של הדוקו "האושר המוחלט" על קיבוץ נאות סמדר, הופיעה השקופית הבאה: "הסרט מביא את סיפורן האישי של הגיבורות, הוא מתייחס לתקופה בה הן גרו והיו חברות קיבוץ, והוא משקף את חוויותיהן והזיכרון האישי שלהן בלבד". ובכן, מן הראוי היה כי ההבהרה החשובה הזאת תופיע כבר בפתיחת הסרט הבעייתי של אביב אור משולם, ולא אחרי הקרדיטים, משום שמה שנגלה בפנינו על המסך כמעין תחקיר נוקב ומפצח טאבו על הקהילה השיתופית מהנגב, נשען כל כולו על התרשמות אישית של שלוש נשים הנחשפות מול המצלמה. השלוש, בהן אחותה של היוצרת, חולקות את חוויותיהן מימיו הראשונים של נאות סמדר שהוקם ב-1989 ועד לשנים האחרונות. נווה המדבר שהיה לגן עדן עבורן, הפך למקום מאוד בעייתי להיות בו בדיעבד אחרי תהליך של התפכחות, אולי התבגרות. רוב הטענות מופנות למייסד היישוב יוסף ספרא שהתיימר להיות מדריך לחיים לחברי הקיבוץ, ועל הדרך התעמר בהם, וניצל אותם כספית ואף מינית.

    מתוך
    נקודת מבט סוביקטיבית. מתוך "האושר המוחלט"(צילום: אביגיל שפרבר)
     

    על פי הסרט, נאות סמדר התנהל ככת וספרא שהלך לעולמו ב-2003 היה הגורו שלה - בחייו ובמותו. ואכן, הרעיונות שהנחו את הקמת הקהילה נראים קצת תמוהים, במיוחד לציניים שבינינו. גילוי אישי בתוך חברה פתוחה היה העקרון המנחה של ספרא והחברים נמשכו אליו ועסקו בו, גם כשהתגלה כמזויף לעתים. אבל לא בטוח שיש בכך משהו רע בהכרח, ונראה שההיבטים השליליים מתגלים רק כשהפרספקטיבות משתנות, בדיעבד. זה בולט במיוחד במקרה של איריס, שהיתה בת זוגו של ספרא וכמעט ונכפה עליה להודות שנוצלה מינית על ידו, גם כשהיא חוזרת ומבהירה שהתמסרה אליו כל כולו ועדיין מעריכה את תרומתו לחייה. יש פה מידה של פטרונות מרומזת של הבמאית, ואחותה בעיקר, כלפי אלו שעדיין מרגישים מחויבים לספרא ודרך החיים שהנחיל להם. האם ייתכן שמה שהרגיש נכון בגיל צעיר, נראה מופרך אחרי שנים? זוהי שאלה קריטית שהיוצרת אינה נותנת עליה את הדעת. גם לא על הכפשת המת, בדומה למקרה מייקל ג'קסון.

     

    "מרתה כהן - איך הפכתי במקרה למרגלת" / ניקולה אליס הנס

    מי שמסתמנת כידוענית הזוהרת ביותר של פסטיבל חיפה השנה היא כנראה מרתה כהן שהגיעה לכרמל לצורך הקרנת הסרט התיעודי "מרתה כהן - איך הפכתי במקרה למרגלת" שביימה ניקולה אליס הנס והפיק הישראלי עמוס גבע. כפי שרבים עלו לרגל כדי להתחכך ברות ווסטהיימר בפסטיבל ירושלים בקיץ האחרון, כך גם בקרב המבקרים בחיפה שנשבו בקסמה של האישה הזערורית בת ה-99 ששימשה כמרגלת בשירות הרזיסטנס בשלהי מלחמת העולם השנייה. גם בסרט עצמו המוקדש לה אי אפשר שלא לחבב את הקשישה השובבה, המצחיקה ומלאת האנרגיות כשהיא מסתובבת בדרכים ברחבי אירופה לצורך הרצאות לציבור הרחב, וביקור בנקודות ציון בהיסטוריה האישית שלה בצרפת ובגרמניה.

     

    מתוך
    אישיות תוססת. מתוך "מרתה כהן - איך הפכתי במקרה למרגלת"

    העבר של כהן מרתק, אולם ככל שמדובר בסרט עצמו הוא מחוויר ביחס לאישיות התוססת שלה כיום. במרחק הזמן יש פחות משאבים להמחשת הדרמות בחייה הצעירים, כנערה בצרפת שתחת הכיבוש הנאצי, ובהמשך במשימות שלה מעבר לקווי האויב אליה נשלחה כדוברת גרמנית שוטפת. אנימציה וגרפיקה הם כלים מקובלים כדי למלא פערי ידע ביצירה התיעודית, והנס וגבע עושים בה שימוש, אולם רוב רובו של הסיפור מוצג בעדות של כהן בקולה על רקע נופי ערים אירופיות בהם שהתה בעבר. זה מגביל מאוד את החזותיות של הסרט, אבל לפחות אפשר ליהנות מכהן כפי שהיא היום. ואותה אף אחד לא יגביל.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    לאתר ההטבות
    מומלצים