"יש אבא שמתקשר אליי כל כמה חודשים, ואומר שהוא לא בטוח שזו באמת הבת שלו שנהרגה. זה שובר לב בכל פעם מחדש"

לפגישה שלנו היא הגיעה בדיוק של דקה. "האמת", היא אמרה, "שקצינות נפגעים מכירות היטב את הארץ, אבל דרך בתי העלמין. לפעמים אני תופסת את עצמי מסבירה למישהו איך להגיע לכתובת מסוימת ואומרת לו, אתה נכנס לרחוב, מימין יש בית קברות, אתה ממשיך ישר. או תיסע עד בית העלמין, ושם תפנה שמאלה". בתי העלמין, כשורה של נקודות ציון קורעות לב על מפת חיינו, הם חלק מעולמם של קציני נפגעים, בטח ובטח אם אתה אלוף משנה ג'וסלין בש – ההופכת בימים אלה ממש לאל"מ במיל' – שבחרה בתפקיד הזה הרבה לפני שהבינה לעומק מה זה ידרוש ממנה.

היא נולדה בנתניה ("חוגגת השבוע גם פרישה וגם יובל"), בת להורים שעלו ממרוקו, ונקראה ג'וסלין על שם הסבתא ("שם עם ניחוח צרפתי כנהוג במגזר, ובשל הקושי להגות אותו נכון כולם עברו לג'וס").

למדה במגמה ריאלית, התגייסה לקורס תכנות מחשבים ("מהר מאוד הם ואני הבנו שזה לא עובד"), שובצה כמש"קית ת"ש בבית הספר לשריון ("אבל המח"ט 'שתה' אותי להיות פקידת לשכה"), יצאה לקורס קצינות, הוצבה בחיל השלישות ברמת־גן, הרגישה שהיא לא ממצה את עצמה, ואז הציעו לה להיות קצינת נפגעים. "לא ידעתי מה זה בדיוק. אמרו לי לכי לרמ"ח, תתראייני ותראי. הגעתי ונפגעתי. זה סוג של התמכרות ומי שמתחבר לתפקיד הזה, קשה לו מאוד לעזוב אותו".

התפקיד הראשון שלה היה ראש מדור נפגעים בחיל התקשוב. "זה היה ביולי 2004, צלפים של חיזבאללה ירו על שני טכנאי קשר שעלו לטפל בתקלה על גג מוצב נורית", היא מספרת. שלושה שבועות אחרי האירוע פירסם הצבא את ממצאי התחקיר - "קשה וחמור" כהגדרת הרמטכ"ל אז משה יעלון – ממנו עלו שורה של תקלות. הטכנאים הגיעו למוצב למרות הכוננות שהוכרזה במקום בעקבות חיסול בכיר חיזבאללה, עלו לגג בניגוד להוראות מבלי שמפקדי המוצב ידעו, ונמצאו מתבוססים בדמם למעלה משעה לאחר שנורו.

עם הרמטכ"ל איזנקוט כמזכירת הפיקוד העליון. "לא צריך להרים קול כדי שיידעו שהוא רותח"

"מבחינתי זה היה אירוע מכונן. יצא ששני האבות השכולים היו אנשי קבע לשעבר, כאלו שמכירים את המערכת, והיו להם שאלות מאוד נוקבות. באופן כללי אני יכולה לומר שטיפול במשפחות שכולות, באירועים שלכאורה ניתן היה למנוע אותם, הם מאוד לא פשוטים לליווי. אז יש הגדרות מה אומר התפקיד, ויש הנחיות וניסיון נצבר, אבל בסופו של דבר זה תלוי באנשים. באופן שבו הדמות המקצועית שלך מתעצבת כשאתה מבין למה אתה שם.

"זו הייתה שנת אבל ראשונה שלי", היא אומרת, "שבה נהרגו 16 מלוחמי חיל התקשוב, כמעט כולם בפיגועים הקשים שהיו אז בצומת גהה, בשער יפו, בצריפין, באזור ובמקומות אחרים".

באותה תקופה היו במחלקת נפגעים שני ענפים: קשר למשפחות ואיתור נעדרים. היום יש שלושה: ענף נפגעים שמטפל בהודעות למשפחות ומלווה אותן עד תום השבעה, ענף קשר למשפחות האחראי לטיפול במשפחות של פצועים ונכים, וענף איתור נעדרים. "כשיש אירוע עם נפגעים, פצועים או הרוגים, ענף הנפגעים מקבל דיווח, מאמת את הפרטים ומקפיץ צוות מודיעים מאותו אזור, שמורכב מאנשי מילואים. אם מדובר בפצועים, דואגים שבני המשפחה יגיעו לבית החולים ושם נעשה העברת מקל לקצינת נפגעים".

על פי בש, ההודעה למשפחות זו תורה שלמה, שנלמדה בדם. "בישראל, מי שרואה אנשי מילואים במונית, במדי דקרון, מיד יודע במה מדובר. וכך בנינו מודל שכולל שלושה אנשי צוות, שאחד מהם, בלבוש אזרחי, אחראי לאתר את הבית, לבדוק מי נמצא, ורק אז חוזר למדים, ויחד עם השניים האחרים נכנס להודיע. הצוות הזה אחראי על ביצוע הלוויה, בודק מה המשפחה רוצה, והאם ניתן לעמוד בבקשות. הקריטריון המנחה הוא אחידות ושוויון, אבל עם השנים, במידה שזה ניתן, המדיניות יותר ויותר מכילה".

עם בת למשפחה שכולה. "להעניק עוגן יציב בשעות הכי קשות"

למשל?

"למשל, פעם לא איפשרו לפתוח את הארון, היום מאפשרים לקיים פרידה, ויש משפחות שרוצות בכך גם כשמדובר בפגיעה קשה מאוד. הניסיון שלנו מלמד שזה מאוד משמעותי. בשעתו ליוויתי משפחה שהבת נהרגה בפיגוע והמצב היה כזה שלא ניתן לקיים פרידה. וכך, אחת לכמה חודשים, האבא ממשיך ומתקשר אליי, ואומר שהוא לא בטוח שזו באמת הבת שלו. זה שובר לב בכל פעם מחדש, אבל אין לי ברירה ואני מזכירה לו את סימן ההיכר שהוא נתן לנו, ועל פיו זיהינו אותה. זה עוזר לכמה חודשים, עד הטלפון הבא.

"או היו מקרים שמשפחה ביקשה שמסע הלוויה יעבור דרך מקומות שהבן אהב במיוחד, דרך בית הספר, חוף הים, קן הצופים, או מקום שבו בילה. לא תמיד זה ניתן. לפעמים הלוויות נערכו ביום שישי בשעות הבוקר ואי־אפשר היה להיכנס למרכז העיר או להגיע לחוף ים עמוס במתרחצים ובבליינים. אז אנחנו עושים מאמץ גדול מצד אחד להיענות לבקשות ומצד שני להבהיר מה הקושי ומה המשמעות גם ביחס למשפחות אחרות.

"מדובר באנשי מילואים שעברו הכשרה מאוד מקיפה, שיודעים לספוג כעסים, לדעת להעניק למשפחה עוגן יציב ככל שניתן בשעותיה הכי קשות. בתום השבעה האחריות עוברת לקצינות הנפגעים, וזה נעשה גם אם המשפחה רוצה לשמור על קשר עם המודיעים. זה הכרחי כדי לשמור על החוסן הנפשי של המודיעים ולאפשר להם להיות מסוגלים להמשיך לבצע את המוטל עליהם גם עם המשפחה הבאה".

כעס ואשמה

בדצמבר 2006 מונתה בש לראש מדור קשר למשפחות במחלקת נפגעים, במטה. "מה שצבע את התקופה הזו היה העיסוק בתחקירים, בוועדות הצל"שים, ובהעברת הממצאים לקרובים של החלל, תוך דגש על הפורמט, על התוכן, על אופן הצגת הדברים למשפחה".

כאשר חלק גדול מהמשפחות טענו אז שהתחקירים לא מלאים, ובמקרים מסוימים גם חוטאים לאמת.

"צריך להבין שני דברים, הראשון, שעד שנות התשעים משפחות בכלל לא קיבלו תחקיר, ומה שניתן עד מלחמת לבנון השנייה היה רק מעין סיכום ממצאי התחקיר. מלבנון השנייה והלאה החלו לתת למשפחות את התחקירים עצמם, כמובן תוך השמטת פרטים מצונזרים או שמות. בנוסף, המערך הזה יושב על התפר שבין חברה לצבא, על הנקודה הרגישה ביותר בתפר הזה. אחרי לבנון השנייה הורים עשו תחקירים בעצמם, התבססו בעיקר על מה שחברים או מפקדים סיפרו במהלך השבעה ואחריה. בחלק מהמקרים אלו היו פרשנויות של המספר, או קטעי מידע שקלט, ולעיתים נוצר פער בין מה שהמשפחה הבינה מהדברים לתחקיר שקיבלה".

בש מספרת שגם היחס לאחים שכולים השתנה. "עד מלחמת לבנון השנייה הם היו שקופים, ובעשור האחרון נעשה שינוי גדול. אחת התופעות היא שאחים היום שואלים שאלות גם אחרי שההורים הלכו לעולמם, והמדיניות היא לתת את החומר, להם וגם לבני משפחה אחרים, גם אם הם באים עשרות שנים אחרי שהבן או האח או האב נהרגו. כשהייתי ראש מדור בתקשוב פנה אליי יתום בן 40 שידע שאביו נהרג, רק לא ידע איך. אחרי שאמו נפטרה הוא פנה אלינו, ואנחנו פתחנו את התיק וגילינו שהוא התאבד. יכול להיות שהאם ידעה ולא גילתה לילדים, ואולי לא רצתה לדעת".

ואמרתם לו את האמת?

"כן. בסיס הקשר עם המשפחות זה קודם כל אמון. אמון במערכת, במפקדים, בממצאים שאנחנו מציגים".

שזה לא תמיד מכהה את הכעס.

"לצערי נתקלתי במקרים שבהם היו כעסים מאוד גדולים, עד כדי כך שבאחד המקרים, מבחינת המשפחה, המג"ד רצח את הילד. המג"ד התעקש להגיע למשפחה, היה חוטף שם כמעט פיזית, ולא הפסיק גם כשהגיע לדרגת תת־אלוף. בסופו של דבר, היום הוא בן בית.

"אנחנו יודעים שחלק מתהליך עיבוד האבל עובר דרך שלב הכעס. הרבה פעמים אנחנו מסבירים את זה למפקדים, ומציעים להם לא לוותר. לא רק בגלל המשפחה, גם בגללם, בעיקר כשמדובר במפקדים שסוחבים על גבם תחושת אשמה גדולה שלא החזירו את הילד בשלום, ואנחנו יודעים שהמשפחות, גם אם הן כועסות, צמאות לקשר הזה עם האחרון שהכיר את הילד, שנגע בו".

כן, ולא.

"נכון. יש משפחות שאי־אפשר היה לומר את שמו של המפקד בבית. יש מקרים, בעיקר ממלחמת לבנון השנייה, שהן לא מסכימות לתת לו להיכנס אליהן הביתה, ושום גישור לא עזר. למשל, משפחה שיודעת שהבן שלה, שהיה פצוע, נותר בשטח הרבה מאוד זמן ולמעשה מת מאיבוד דם".

מה ההורים רוצים לדעת?

"השאלה הראשונה אם הילד שלהם סבל, גם אם זה נשאל בדרכים עקיפות, והשאלה השנייה היא האם ניתן היה להציל אותו. ואז אנחנו מביאים להם את הגורם הכי מקצועי שיודע לענות על השאלות האלו. באחד המקרים איתרתי את הרופאה שטיפלה בחייל וזה מה שהאמא שאלה".

ומה הרופאה ענתה?

"את האמת".

שהיא?

"שכן. כי כמו שאמרתי בסיס הקשר נשען על אמון. אומרים את האמת, אבל מחפשים את הזמן הנכון והדרך הנכונה לומר אותה".

בידיעה שהיום, שלא כמו במלחמת יום הכיפורים למשל, כבר יש תקשורת בכל מקום וכבר אי־אפשר לשקר או להעלים את העובדות.

"בהבנה שזה הדבר הנכון לעשותו".

ב־2010 מונתה בש לראש ענף נפגעים של השריון, ומילאה את התפקיד עד 2014. "זו הייתה תקופה שבה עסקנו הרבה מאוד בגיבוש מחדש של המוכנות לחירום, בעיקר לאור ממצאי לבנון השנייה. הבנו שיש צורך להכשיר הרבה יותר אנשי מילואים, להרחיב את הצוותים בבתי חולים, לבדוק איך להתמודד עם כמות גדולה של נפגעים מבלי לחזור על הקבורה הארעית שהייתה במלחמת יום הכיפורים.

"במהלך בתקופה הזו התמודדנו עם המבצעים הגדולים ברצועה, עמוד ענן וצוק איתן, ובהקשר האישי אני יכולה לומר כאן שמבצע צוק איתן היה לי קשה במיוחד כי היה לי בן בעזה, ולמרות שהרשימות הגיעו אליי כל הזמן, לא רציתי לראות אותן. ידעתי שאם משהו קורה, חלילה, ימצאו אותי".

ועל זה סמכת?

"כן. אני מכירה את המערכת, וגם לא הייתה לי ברירה. אין שום דרך אחרת להמשיך לתפקד".

"צוק איתן", היא אומרת, "הציף את סוגיית השמועות ברמה שלא הכרנו קודם לכן. גיבשנו קמפיין גדול מאוד בנושא הזה, תוך הבנה שאי־אפשר להעלים את התופעה ומה שצריך זה לדעת איך להתמודד איתה ולמזער את הנזקים. מה שניתן לומר כרגע הוא שהקמפיין עצמו נצור עדיין, ומה שיצא עד כה לרשת זה רק כמה סרטונים תחת הסלוגן 'אל תיתנו לשמועות לדפוק על הדלת'".

אני חוזרת לשאלה: איך תתמודדו בעימותים קשים, מרובי נפגעים?

"בשורה של מהלכים: בהקטנת צוותי המודיעים כך שיפוצלו ליותר צוותים, וגם בקיצור תהליכים. המטרה היא להבטיח, מצד אחד, שמשפחה תקבל את ההודעה בצורה הכי מקצועית – 'הודעה מקולקלת' היא מושג ידוע בתחום ופוגעת בכל תהליך ההתמודדות – ומצד שני לתת מענה לשמועות הרצות ברשתות. היה מקרה שכדי למנוע מצב שמשפחה תגלה דרך הפייסבוק שבנה נהרג - אחרי שמישהו מהלוחמים שהיו איתו העלה את הידיעה - הקפצנו ארבעה צוותים, כי לא ידענו היכן הם בדיוק.

"אתגר נוסף נעוץ בעובדה שהיום הרבה מאוד אנשים נוסעים לחו"ל. אז קודם הגענו אליהם דרך נספחי צה"ל, היום אנחנו עובדים על שיתופי פעולה גם עם ארגונים שיש להם נציגויות קבועות בכל העולם, כמו אל על, התעשיות הביטחוניות וכדומה. הפיילוט עם אל על, שהרימו את הכפפה, עבד מצוין".

נדלקת נורה אדומה

השלב הבא בקריירה של בש היה מפתיע. למרות שנאמר לה כי המהלך עלול לפגוע בסיכוייה להתמנות לראש מחלקת נפגעים, היא בחרה להתמודד על תפקיד מזכירת הפיקוד העליון – מפ"ע. "לפעמים נקרות לך הזדמנויות על הדרך שאתה אומר וואו", היא מסבירה. "בני גנץ סיים את תפקידו וגדי איזנקוט נכנס, ונפתח התפקיד. אמרתי לעצמי שזו הזדמנות מיוחדת. יש משהו במערכות האלה שאתה רוצה ללמוד ולהבין איך הן עובדות. איך הספינה הענקית הזו שטה. מה גם שזו זכות חד־פעמית להיות בתפקיד הזה ובמקרה שלי גם לעבוד לצידו של איזנקוט.

"זו הייתה התנסות מדהימה. גם מקצועית וגם אישית. לגלות כמה הרבה אני לא יודעת וכמה הרבה יש לי ללמוד על הצבא שלכאורה הכרתי. וכמה הרבה זה תרם לי כשהגעתי להיות רמ"ח נפגעים".

מה עושה מזכירת הפיקוד? זה תפקיד טכני בעיקרו?

"ממש לא. זה תפקיד שמרכז את כל התחומים הרכים בפעילות המטכ"ל. אירועים שהרמטכ"ל מוביל או לוקח בהם חלק, הקשר עם הכנסת, עם ועדות הכנסת, טיפול בפניות ציבור ללשכת הרמטכ"ל. זה לא תפקיד טכני, כי בסוף אתה מביא את הדעות והתפיסות שלך לחלקים שאתה אחראי עליהם.

"לשכת הרמטכ"ל מקבלת עשרות פניות ביום, החל מפניות הזויות ומוזרות וכלה בפניות הורים צודקות וענייניות, וצריך לברור מה נכון שהרמטכ"ל יעסוק בו. למשל, ערב יום הזיכרון, דקה לפני שיוצאים לכותל, אני מגלה פקס עם פנייה של מישהו שכותב שמשפחה של חבר שלו שנהרג בהתשה, מגיעה לארץ מארצות־הברית ליום הזיכרון, והאם ניתן לאפשר להם להגיע לרחבת הכותל. סידרנו את זה, וכשהודענו לו הוא אמר שהוא אפילו לא העז לקוות שנתייחס לפנייה שלו".

וזה קרה כי המשפחה היא מהתורמים היותר גדולים לצה"ל?

"ממש לא", היא צוחקת. "במקביל התפקיד מחייב גיבוש חומרים לפגישות, טיפול בנאומים והתאמה שלהם לנושא הרלוונטי. כל נאום עובר הרבה שלבים בדרך, נוכח החשיבות הגדולה שמייחסים לדברים".

כולל נאום "הפשיזם בדרך" של סגן הרמטכ"ל אז, יאיר גולן?

"סגן הרמטכ"ל כותב לעצמו את הנאומים, ומכיוון שזה נושא פוליטי, האיש היום הוא חבר כנסת, אני לא רוצה להיכנס לזה".

אלאור אזריה?

"גם בהקשר הזה אני אומר רק שהרמטכ"ל, כמפקד הבכיר של הצבא, אמר את אמירתו הערכית, בצורה מאוד נקייה וברורה כדי להגן על צה"ל ולשמר את ערכי הצבא".

היית שותפה לדיונים סודיים? החלטות גורליות?

"הייתי שותפה לדיונים והחלטות שנגעו לתחום האחריות שלי".

איזה איזנקוט יצא לך להכיר?

"שקול ורגוע ויודע מה הוא רוצה. מאוד מדויק ומאוד ברור. והוא לא צריך להרים קול כדי שאנשים יבינו שהוא רותח מכעס. יש לו את הדרך שלו".

מתי זה קורה?

"בעיקר נוכח מקרים של רשלנות שנגמרת באובדן חיי אדם".

ליווית אותו לביקורים אצל משפחות שכולות? ייעצת לו בעניין הזה?

"כן. ומה שאני יכולה לומר זה שני דברים, קודם כל שהוא מאוד אנושי, מאוד רגיש ומדבר לגמרי בגובה העיניים. שנית שהוא תמיד אומר את האמת, ולא מנסה לייפות את הדברים. האירוע בנחל חילזון (אסון בו נהרג לוחם צנחנים במהלך ניווט - אר"ה) היה שבוע לפני סיום התפקיד שלו, והיה ברור, עוד לפני שנעשו התחקירים, שהייתה שם התנהלות מאוד בעייתית.

"הוא הגיע למשפחה בערב שלפני טקס ההחלפה שלו. זה היה מפגש מאוד טעון והוא הבטיח שצה"ל יתחקר את העניין ביסודיות ויסיק את המסקנות. הוא תמיד אמר שכל נפילה של חייל שלא נוכח פני אויב היא אירוע חמור מאוד. הוא, אגב, הקפיד להגיע לכל משפחה שבנה נפגע במהלך כהונתו".

למרות האזהרות, לאחר הקדנציה כמפ"ע, בספטמבר 2016 מונתה בש לראש מחלקת נפגעים. "הגעתי לתפקיד במצב שאני מכירה את המחלקה כביכול, והתברר שזה לא היה כך. בתקופה שהייתי מפ"ע התקבלו ההחלטות לסגור את מערך קציני ערים ומחלקת הנפגעים הוכפפה למפקדת קצין שלישות ראשי, היום משאבי אנוש ראשי.

"הצורך המיידי היה למצוא תחליף לקציני הערים, מקום שבו יוכלו להתארגן צוותי המודיעים. בתחילה הוחלט להיעזר ב־32 תחנות המשטרה, רק שבעקבות פיגוע הדריסה בארמון הנציב הבנו שזה לא עובד למרות ששיתוף הפעולה איתם היה מצוין, בעיקר כי התברר שהמקומות האלו לא סטריליים והשמועה מחלחלת החוצה. באחד האירועים, למשל, תוך זמן קצר מאוד הגיע לתחנה ראש העיר וביקש את שמות הנפגעים. היה צריך להסביר לו, בנימוס, שהוא לא יקבל את הרשימה עד שכל המשפחות ידעו. אז הוחלט להחזיר את המערך לבסיסי צה"ל הפרושים בכל ערי הארץ.

"דוגמה נוספת לשינוי שעשינו היא מקרה של חייל שעבר כמה וכמה יחידות ובסופו של דבר התאבד. בעקבות התחקיר שנעשה, התברר שפשוט לא ראו אותו ביחידות שאליהן הוא הגיע, וכך, למרות שזה לא נמצא בהגדרת התפקיד שלנו ראיתי חובה להתייחס לאירועים שמלמדים על מגמה או שמדליקים נורה אדומה, וכך גם הנחיתי את האנשים אצלנו.

"למשל אם אנחנו מגלים שביחידה מסוימת, פעם אחר פעם, יש נפגעים. לא בהכרח הרוגים ולא תמיד פצועים אנוש – מקרים מהסוג שלא מגיע לתקשורת אבל אנחנו מעורבים בהם – מחובתנו להפנות אליהם את תשומת לב המערכת. כל זה נעשה בסיוע צמוד ובליווי מאוד חשוב של ראש אכ"א, האלוף מוטי אלמוז, שבכלל שיתוף הפעולה הטוב איתו הקל על העבודה שלנו בתחומים רבים".

בהיכון, ליד הטלפון

במשמרת שלה, באפריל 2019, הוחזרה לארץ גופתו של החייל זכריה באומל, שנעדר מאז קרב סולטן יעקב במלחמת לבנון הראשונה. "כל חקירת הקרב נעשתה על ידי חוקרי איתור נעדרים אצלנו", היא אומרת, "והתחקיר שהם ביצעו הביא לבסוף את פריצת הדרך וגיבש את ההערכות איפה יכול להיות שהוא נמצא. היינו חלק מהמבצע הזה, שנמשך תקופה מאוד ארוכה, שבמהלכה לא עידכנו את המשפחה כדי לא לפתח ציפיות.

"את מסירת ההודעה ניהלנו כמו מבצע צבאי. גייסנו את צוותי המודיעים בלי לומר להם מה העניין, ובמחלקה כולה, חוץ ממני היו רק עוד שניים שהיו שותפי סוד. כשהגיע הרגע, הפעלנו חמישה צוותים. שניים נסעו לביתו ולמקום עבודתו של האח, שניים לביתה ולמקום עבודתה של האחות, וצוות אחד היה בהיכון מול בית האם. במקביל, עמדו בהיכון, ליד מכשירי הטלפון, צוותים שנמצאים בקשר עם משפחות כץ, פלדמן, חבר, ארד וגם עם משפחות שאול וגולדין מצוק איתן, שאמורים היו לעדכן אותן מיד אחרי שתימסר ההודעה למשפחת באומל.

"על סמך היכרותנו המוקדמת עם המשפחה, הגענו קודם כל לאחותו של זכריה, שהייתה באמת בהלם, ורק אחרי שנרגעה מעט נסענו לאמא שלו, מרים באומל, שגרה שני רחובות משם. בזמנו הייתי אצלה יחד עם אלמוז. 'אני אדע שיש לכם מה לבשר לי', היא אמרה, 'כשתגיעו הנה עם הרבה חיילים'. וכשהיא פתחה את הדלת, וראתה אותנו, הדבר הראשון שהיא אמרה היה, 'וואו יש פה הרבה חיילים'. 'הבאנו את זכריה הביתה', אלמוז אמר לה, וזה היה רגע שלא ניתן לתאר, ואז היא אמרה בשקט, 'חצי נחמה'".

נטען שנתניהו תיזמן את העיתוי במסגרת מסע יח"צ בבחירות.

"ממש לא. המאמצים נמשכו במשך חודשים, ואני יודעת כי ליוויתי אותם, וברגע שזה היה אפשרי זה קרה. לא היה כאן שום אלמנט יחצני".

עד כמה את לוקחת את העבודה הביתה, אני שואלת אותה לקראת סוף הראיון, "כולנו בני אדם", היא אומרת, "ויש מצבים שאי־אפשר להימלט מזה. אבל אני מקווה שאני מצליחה להתמודד עם זה. ומה הכי קשה לי? אירועים שאתה מבין שניתן היה למנוע אותם. מצבים שבהם אתה נכנס לבית, ולא מוצא את המילים. אז נכון, תמיד חסרות מילים ואי־אפשר לחוות ולהבין את מה שעובר על המשפחה, אבל אלו מצבים שהם קשים מנשוא גם כאמא וגם כמפקדת".

ומה הלאה, אני שואלת, שאלה אחרונה בהחלט. "לנוח", היא אומרת, "לנוח הרבה. ואחר כך, נראה. בכל מקרה, להיות במקום שבו אני יכולה לגעת באנשים".