הלכו לפסטיבל מוזיקה וחזרו עם אהבה

אי שם באוקטובר 2011 התחיל הקשר הרומנטי ביני לבין נמרוד, וכשהגיע יום חמישי האחרון של החודש כבר היינו עמוק בתוך השלב המתוק הזה של תחילת הזוגיות, שבו ההתלהבות גדולה ואי-הוודאות גדולה אף יותר. "בא לך אולי לקפוץ לאינדינגב?" ניסיתי להקליל את השאלה, כאילו מדובר בגיחה של שעה להופעה בבארבי, ולא בפסטיבל של שלושה ימים שעומד להפגיש כל אחד מאיתנו עם חלקים שעוד לא יצא לו להכיר בשני. כמה שעות מאוחר יותר, עם תא מטען עמוס באוהל, שקי שינה ובגדים שיספיקו לי לפחות לשבוע, יצאנו לדרך לכיוון מצפה גבולות. בואו נגיד שעד שחזרנו הביתה, כבר הספקנו לסיים את שלב חוסר הוודאות של תחילת הקשר, ולהבין שזה לתמיד.

שמונה שנים חלפו, ומשהו בעולם ההיכרויות והקשרים הרומנטיים נשבר מאז ואיבד מתמימותו. בעידן שמבוסס על החלקת האצבע ימינה, אשליה של אפשרויות בלתי נגמרות ותקשורת מבוססת מסכים, נשמעות תלונות רבות על כך שאנשים אינם משקיעים את הזמן הדרוש על מנת באמת ובתמים להכיר האחד את השני. בקונטקסט הזה, בילוי של מספר ימים בפסטיבל עם אנשים כמונו, שגם אם את חלקם לא הכרנו לפני כן, הוא רלוונטי יותר מתמיד ליצירה ולהעמקה של קשרים, בין אם חברתיים ובין אם רומנטיים.

פסטיבל המוזיקה והאמנות אינדינגב יתקיים בפעם ה-13 בסופ"ש הקרוב, ונראה שהפונקציה שהוא ממלא בחיבור בין אנשים ובין לבבות רק התחזקה מאז שהלכתי אליו עם נמרוד לפני שמונה שנים. "בלי האינדינגב בחיים לא היינו מתחברים", מודה נטע מסד (24) שהכיר בפסטיבל האחרון את חברתו אלמוג בן ציון (23). "היא מאשקלון ואני מכפר ורדים, אלה מקומות מאוד רחוקים גיאוגרפית, עולמות שונים, כך שלמרות שיש לנו כל כך הרבה במשותף, בלי האינדינגב לא היינו זוכים להכיר".

אז איך הכרתם באמת?

"חברה שלי מאשקלון הכירה את נטע והחברים שלו באחד הפסטיבלים", משחזרת אלמוג. "היא הרכיבה מאהל שאליו הגיעו גם נטע והחברים שלו, וכל הפסטיבל היינו יחד. היינו שם בתור חבורה והיה ממש כיף עם כולם, אבל כל הזמן מצאנו את עצמנו רק שנינו לבד בהופעה. היינו שומעים מוזיקה מהצד השני והולכים יחד לשמוע להקה חדשה". "כשהסתובבנו יחד גילינו שיש לנו המון נושאים משותפים", ממשיך נטע. "בין אם זה נושאי שיחה, העובדה ששנינו עוסקים בחינוך בלתי פורמלי או ששנינו חולקים את אותו טעם במוזיקה. האינדינגב היה הבמה להיכרות, ומה שאיחד אותנו היה המוזיקה, המדבר והלינה בחוץ".

אלמוג ונטע בהודו(צילום: אוסף משפחתי)

אותו אינדינגב לא היה הפעם האחרונה שבני הזוג נפגשו במקרה. "שבוע אחרי האינדינגב שלחתי לה הודעה וכתבתי שאשמח שניפגש, ובאמת נפגשנו, אבל אז טסתי למזרח עם חברים. היא טסה חודשיים אחריי עם בת דודה שלה, כי כל אחד תכנן את הטיול שלו וקנה כרטיסים עוד לפני שהכרנו. בנפאל הייתי בטרק בין הכפרים בהימלאיה, הלכתי על השביל בדרך חזרה ופתאום אני רואה ממול על השביל את אלמוג, הולכת מהכיוון ההפוך! לא רצנו האחד אל השני כמו בסרטים, כי לשנינו היו תיקים ממש כבדים על הגב", הוא אומר משועשע, "כך שזה היה יותר כמו הליכת פיל כזאת. התחבקנו והיו חמש דקות של התרגשות, ואז כל אחד המשיך לדרכו. אחרי זה כבר קבענו לטייל ביחד וטיילנו רק שנינו בהודו במשך חודשיים".

"כשהיינו רק היא ואני במשך חודשיים היה טוב וזורם, היינו באותו הראש. אומנם היו לי הרבה חששות מזה, אבל זה היה מאוד טבעי ונתן לי הרבה ביטחון לכך שאנחנו רוצים לגור ביחד. אנחנו עוברים בקרוב לגור ביחד בקיבוץ בצפון, בו שנינו נעבוד כאנשי חינוך, אבל לפני זה אנחנו נוסעים שוב לאינדינגב. ביום שישי הקרוב אהיה בן 25, ממש בפסטיבל עצמו, והחלטתי שזה המקום שבו אני רוצה לחגוג".

"המעבר מידידות לרומנטיקה היה הדרגתי"

גם אופיר שפיגל (24) ואור מרקס (26) זוקפים את החיבור ביניהם להיכרות בפסטיבל, וזאת על אף שהם עשויים היו להיפגש גם בלעדיו. "הכרתי את אחיו של אור כמה שנים לפני כן, ויומיים לפני האינדינגב של 2017 אכלנו יחד מרק בבית הוריהם", מספרת אופיר. "אור לא היה שם, הוא היה בסין, אבל כשחזר הביא אותו אחיו למאהל שלנו. אור ואני התחלנו לדבר והבנתי שזהו האינדי הראשון שלו. זה היה האינדי החמישי שלי, כך שבתור מנוסת אינדי שכמותי, לקחתי על עצמי את המשימה להכיר לו את האינדי על במותיו ודוכניו".

"הסתובבנו יחד כל היום, באופן ידידותי לחלוטין משני הצדדים, והמעבר לרומנטיקה היה הדרגתי. כמעט ולא בכוונה פתאום החזקנו ידיים, התקרבנו ודיברנו המון, ונשכבנו באיזה מקום יפה שרואים בו את הכוכבים ובו נרדמנו מחובקים. למחרת כבר היינו רוב הזמן יחד, מחויכים ומאושרים. מאז אנחנו בקשר, ולפני שנה עברנו לגור יחד בחולון. אנחנו חושבים שפסטיבל הוא מקום פתוח מחשבתית ומקום של רגע לנוח ולצאת מהשגרה, ויכול להיות שאם היינו נפגשים בחיי היומיום לא היינו מתחברים ככה. בפסטיבל יש תחושת חופש ואחווה שמאפשרת היכרות עמוקה יותר בין אנשים".

אור ואופיר. "התעוררנו מחויכים ומאושרים"(צילום: אוסף ביתי)

"יש בפסטיבל אווירה של יצירת קשר"

לתחושה זו שותפים גם מור שפיצר (24) וגיא בלוך (25), שהכירו באינדינגב של 2015. "זה מקום טוב להכיר בו כי הוא מאחד אנשים סביב נושא משותף, וזה דבר שקשה להשיג. קשה לאנשים לשתף את הנושאים שלהם, את מה שהם חושבים עליו ואוהבים, ואילו בפסטיבל זה פתוח וידוע", חולקת מור. "בנוסף לכך, יש אווירה של יצירת קשר. יש הרבה יותר רצון לפתח קשרים שם, וזה הכי לגיטימי להתחיל לדבר עם אנשים שלא מכירים, כשהשיחות האלה הן תמיד טובות וארוכות כי יש תחושה ביתית נעימה כזאת".

איך נוצר ביניכם הקשר?

"יש לנו חברה טובה משותפת שיצאה עם גיא תקופה קצרה בעבר, בזמן שהייתי השותפה שלה לדירה. הם נשארו חברים מאוד טובים והיא הזמינה את שנינו להצטרף אליה למאהל. גיא ואני מעולם לא נפגשנו לפני כן, אבל כשפגשתי אותו באינדינגב ידעתי שזה הוא, כי הייתי שומעת את כל השיחות שלהם בדירה. רצה הגורל וביום שהגעתי צלצל אליי הבחור שיצאתי איתו לפני כן וניפרד ממני בטלפון, כך שגם בזכותו הכרתי את גיא. "השיחה הראשונה שלי ושל גיא היתה באחת ההופעות שהלכנו אליה. התחלנו לדבר על פסטיבל אוזורה בהונגריה, שהרבה לא הכירו בזמנו. גיא ירד על ברך אחת, בצחוק כמובן, ואמר 'מור, תבואי איתי לאוזורה?'. אמרתי לו 'כן!' בהתלהבות, ואנשים התאספו סביבנו כי חשבו שזאת הצעת נישואים", היא אומרת וצוחקת.

גיא ומור. החברה הסכימה שהם יהיו ביחד(צילום: אוסף ביתי)

"אחרי הפסטיבל ביקשתי אישור מהחברה המשותפת. היא הגיבה כמו חברה טובה ומשם הכל היסטוריה. חזרנו מאז לאינדינגב כזוג, עם אותם חברים שהיו איתנו שם כשהכרנו. זה ברור לכולם שמור וגיא הם הזוג שהכיר בפסטיבל אינדינגב, וזה מאוד מרגש עבורנו. אנחנו אוהבים את מה שהפסטיבל מייצג ואת העובדה שכל כך הרבה אנשים באים כדי לספוג בדיוק את אותה חוויה ולהרגיש את אותו הדבר ביחד. יש בזה מן אחדות, מעין הרגשה מאוד אוהבת".

"היינו ידידים וכלל לא ידענו שאנחנו מאוהבים"

יגאל הורביץ וחני בן דוד (21) הכירו שנים רבות לפני שהלכו יחדיו לפסטיבל, אך לדבריהם, בלעדיו הם לא היו עושים את המעבר מקשר ידידותי לקשר רומנטי. "אנחנו מכירים מגיל 14-15, שנינו מאותה שכונה בקריית מלאכי. מעבר לכך, שנינו היינו פעם חרדים, ואנחנו חברים באותה קבוצת חברים של חוזרים בשאלה", משתף יגאל. "חני הייתה עם כל החברים בפסטיבל הקודם ואני הצטרפתי ביום שישי כשהגעתי מהצבא. משהו באווירה המשוחררת שם גרם לנו להתקרב ודיברנו באופן יותר אינטימי ממה שאנחנו רגילים אליו. התחלנו להתחבק ולרקוד ביחד והבנו שהיינו דלוקים האחד על השני במשך שנים, אבל אף אחד מאיתנו לא הראה את זה לשני".

חני ויגאל. לא ידעו שהם בכלל מאוהבים(צילום: אוסף ביתי)

"זאת הפעם הראשונה שיצא לנו לבלות הרבה זמן ביחד ובאופן כל כך משוחרר וחופשי, כך שיכולנו לפתוח את מה שהרגשנו במשך שנים. זה היה די הלם גם בשבילי וגם בשבילה לדעת שבעצם יש בינינו משהו. שנים שאנחנו ידידים ואף פעם לא הראינו עניין האחד בשנייה יותר מדי, ופתאום ידענו שאנחנו ממש מאוהבים. אם לא היינו הולכים לאינדינגב זה פשוט לא היה קורה. היינו ממשיכים להיות ידידים כאלה שמדברים פעם בחודש, כשאני חוזר מהצבא, והולכים לסרט פעם בחודשיים. אבל מאז אנחנו מבלים ביחד כמעט כל סופ"ש ואפילו הספקנו לטוס ביחד".

איך הגיבו החברים למעבר שלכם מידידות לזוגיות?

"הם לא ראו את זה בזמן הפסטיבל, כי כולם היו מפוזרים בין שלל הבמות והרחבות. הם שמעו על זה רק כמה שבועות לאחר מכן, כשהודענו להם על כך באופן רשמי. חיכינו כמה שבועות כדי לראות שמה שיש בינינו זה באמת רציני, שזה באמת מתקדם, ושזה לא היה משהו רגעי כזה שקורה בפסטיבל. אפילו הנשיקה הראשונה בינינו הייתה רק אחרי האינדינגב, גם לזה העדפנו לחכות. כשהודענו לחברים הם שמחו ופרגנו. חששתי שאולי יהיה מוזר כשנצא ביחד באופן קבוצתי אבל זה ממש לא מוזר, ואנשים מאוד אוהבים לראות את זה. הקשר בינינו מדהים, והשנה הזאת הייתה השנה הכי המדהימה בחיים שלי. פשוט הרגשתי שקיבלתי אוצר".