שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    "איש לא נורמלי, שאי אפשר לסבול, הקפקא הזה": פרק מתוך 'האיש שלא שרף את קפקא'
    בשנות השישים בתל אביב, עיתונאי צעיר יליד פראג מתחקה אחר הסופר הצ'כי הנערץ עליו, פרנץ קפקא. הוא מגלה כי חברו הקרוב של קפקא, מקס ברוד, עודנו חי ומתגורר בשכנות לו - ונחשף מפיו לפרטים מפתיעים על יחסיהם. קראו את הפתיחה של "האיש שלא שרף את קפקא" מאת יצחק רובין
    פראג תל אביב ובחזרה, סונטה לליל ירח

     

    1.

    לפני שנים רבות, למעלה מחמישה עשורים, בשנת 1965, שנה מיוחדת במינה בתולדות מדינתנו, בה החליט משרד החינוך למנוע את הופעתה של להקת הביטלס המהוללת בישראל, בנימוק שמעורר כיום פרצי צחוק רועמים, כיוון שנדמה שאת נימוקי משרד החינוך כתב איזה פליטוניסט. "ממניעים ציוניים", כך נימקו קברניטי החינוך את החלטתם, "מחשש שמידות הנוער העברי יושחתו על ידי להקה נטולת ערך אמנותי הזורעים ביללותיהם חסרות המעצורים התנהגויות לא ראויות, ויש סכנה שהיכל התרבות ייהרס מהשתוללויות הצעירים".

    כך ממש.

     

    באותה שנה, האחרונה ללימודַי בבית הספר התיכון, למדנו בשיעורי הספרות את 'המשפט' של פרנץ קפקא. אחד משני גיבוריו המרכזיים של סיפור זה, שדווקא הוא לא נפסל על ידי משרד החינוך - עניין משונה למדי, ביחס להתנהלותו החוששת של המשרד לנפשותינו הרכות - נוכח הטירוף המוזר של הסיפור, המתאר את עלילותיו האבסורדיות-ביזריות של גיבורו, יוסף ק. בהן משוטט הגיבור המסכן מבולבל ואבוד בסמטאותיה והיכליה הבדיוניים של העיר העתיקה פראג, מה גם שהסיפור היה שזור בעלילות פריצוּת מיניות, רחמנא ליצלן, כמו אקט מיני המתבצע בפינה האחורית של אולם בית המשפט, בשעה שהדיונים מגיעים אל קטע משמעותי ביותר לגורל הנאשם, בו טוען האומלל בלהט רב לחפותו ויוצא בשצף קצף כנגד התנהלות המערכת מולו, וכאשר בדיוק ברגע זה נשמעת מקצה האולם צווחתה העזה של הבחורה שכנגדה מתבצע אותו אקט, והיא מהדהדת בעוצמתה וממקדת את תשומת לב הקהל והשופטים בתצוגה הפורנוגרפית, דווקא ברגע השיא של נאום סניגורו הנלהב של הנאשם.

    בהשוואה ל'משפט' של קפקא נראו בעינַי הביטלס כארבעה כלבלבים מקשקשי זנב חביבים ובלתי מזיקים.

     

    עטיפת הספר (עטיפת הספר)

     

    באותה פראג שבה נולד פרנץ קפקא, הגחתי גם אני לאוויר העולם, בסתיו 1947, עשרים ושלוש שנים לאחר מות הסופר הדגול בדמי ימיו ממחלת השחפת, והוא רק בן ארבעים ואחת.

    בבית היו לנו תצלומים בשחור־לבן של הורי ושלי, מטיילים בכיכר העיר העתיקה היפהפייה של פראג - העיר הקסומה בעולם - ואני, פטר קליין שמי, מנמנם בעגלת תינוקות ישנה בעלת גלגלי עץ, ועל ראשי כובע משונה שהלבישו באותה עת על ראשי תינוקות - שנראו כך יותר כליצני קרקס: בקצהו העליון מעין שפיץ מחודד ובקצה התחתון חוסם סד משונה את פדחת הפעוטות. כך טיילנו והצטלמנו, הורי ואני הפעוט, בכיכר ואצלב המפורסמת, בשכונת הראדצ'אני, למרגלותיה של מצודת פראג ופסלו של יאן ז'יז'קה. מרחוק הזדקרו צריחיה וארמונותיה הנהדרים של העיר, אפופי מסתורין חורפי, שהיה מתעצם בתצלומי שחור־לבן, ומבליט ניגודים של אור וצל, היוצרים תחושה של סרטי אימה גרמניים אקספרסיוניסטים ואפלים מתחילת המאה שעברה.

     

    אמי לא הכירה את ספרי קפקא בתקופה בה חיה בצ'כיה. לעומת זאת הכירה היטב את אוטלה קפקא, אחותו האמיצה והאצילה של הסופר, שעמדה בראש קבוצת הנערות במסע שהובילן ממחנה המעבר טרייזנשטאט בצ'כיה למחנה ההשמדה אושוויץ שבפולין, ונסכה במנהיגותה ניצוצות של תקווה שיבוא יום והנערות הללו ייצאו בשלום מהתופת.

    אוטלה קפקא אצילת הנפש נספתה יחד עם רוב הנערות בבירקנאו. אמי נותרה בנס בחיים, והייתה נוהגת לומר, "מיליון ניסים היו צריכים לקרות כדי שנצא משם בחיים ואף אחד לא הגיע מאלוהים... רק שלא ישמע אותי האלוהים הזה...", פרצה בצחוק מרוצה מההומור של עצמה, ואז הוסיפה בלחש, שיותר משהיא חוששת מאלוהים היא לא רוצה שהשכנים ישמעו את דבריה האפיקורסיים. "מהניסיון שלי", הוסיפה, "אלוהים, ממילא די חירש", ושוב פרצה בצחוק מלא באירוניה לעגנית לעצם קיומו של אלוהים, אם היה קיים לא הייתה נספית משפחתה היקרה, 'שהלכה שמה' כפי שהיו נוהגים לומר. ה'שמה' היא אושוויץ וחלילה להזכיר את השם המפורש.

     

    רוצים לקרוא את "האיש שלא שרף את קפקא" בגירסה דיגיטלית? הורידו את האפליקציה לאייפון , לאייפד ולאנדרואיד .

     

    אגב, אמא, כמו חברותיה, לא ייחסה משמעות רבה לקרבה המשפחתית בין אוטלה קפקא לפרנץ קפקא, סופר אלמוני למדי באותה עת, אפילו בפראג שבה נולד.

    "אני בכלל מתפלאת איך קרה שכל העולם, מפריז ועד ניו יורק, מדבר פתאום על הקפקא הזה, שמעתי שהוא לא היה הכי נורמלי", אמרה.

    "והעולם נורמלי?" שאל אבא, מסיט לרגע את ראשו מהעיתון.

    "נו, אתה יודע קלאוס את התשובה לא פחות טוב ממני".

    "אז מה את רוצה מהקפקא הזה, ששוכב כבר ארבעים שנה בבית הקברות החדש בפראג ולא מפריע לאף אחד?"

     

    אמהּ של אמי הייתה בת תערובת שנולדה לאם וינאית שביקשה לקרב אותה אל עושרה של התרבות הגרמנית, ולאב יהודי צ'כי, שחונך על ברכי השפה הצ'כית בכפר קטן שעל הגבעה המוריקה שלו רעו עדרי בקר, ובתיו, המעוטרים בגגות קש, היו בנויים על גדות נהר סביטבה במורביה. בכפר זה גרו שלוש משפחות יהודיות בלבד, שהיו מחוברות בקשרי דם מדורי דורות, וכדי לקיים את תפילות החגים במניין נאלצו לנסוע לעיר ברנו הסמוכה. אמא הכירה את ספרי תומאס מאן, סטפן צווייג והאופטמן, שכתבו בגרמנית, וגם סופרים שכתבו בצ'כית כמו האשק, הסטיריקן, אביו־מולידו של הספר הקלאסי 'החייל האמיץ שווייק', ירוסלב סיפרט האוונגרד, וקרל צ'אפק השנון. היא הייתה צעירה מאוד, כבת ארבע־עשרה, כשהנאצים פלשו כמעט ללא התנגדות לצ'כוסלובקיה והיא ובני משפחתה - הוריה, סבתהּ, אחיה הבכור ושלושת אחיותיה - נשלחו כאמור למחנות. לאחר המלחמה היא הגיעה לפראג לאחר ששרדה יחידה, כי כל בני משפחתה המורחבת, מכפר הולדתה, הלכו 'שמה'.

     

    כדי להרחיק את זכר המחנות, ומפני שלא יכלה להכיל את השמדתם של קרוביה המתים החליטה אמא להקים משפחה חדשה בכל מחיר, נר זיכרון מוחשי להוריה ולאחיותיה שנספו. אותי איש לא שאל כשנידבו אותי שמונה ימים לאחר הולדתי לשמש כאותו נר זיכרון לאחי־אמי, הדוד פטר, שמעולם לא הכרתי אותו, ושמו האהוב הוענק לי בבית הכנסת אלטנוי בטקס צנוע, בו הוסרה ממני עורלתי והוכרז שמי בישראל פטר, נשאר בבדידות מזהרת, כיוון שנותרתי בן יחיד.

     

    המסמכים הגנובים של אחד מגדולי הסופרים בהיסטוריה (צילום: הספריה הלאומית)
    מסמכים שהותיר אחריו קפקא(צילום: הספריה הלאומית)

     

    את אבא, קלאוס קליין, פגשה אמא במשרדי הג'וינט בפראג, שהיה ארגון הסיוע היהודי, אליו היו מגיעים הפליטים היהודים שניסו למצוא ברשימות הניצולים אם מישהו מבני משפחתם נותר בחיים, בדרך כלל לשווא. גם משפחת אבי נספתה כולה באושוויץ. אבא קטן הקומה ומוצק הגוף היה מהצעירים החזקים שכוחותיו עמדו לו בצעדת המוות מאושוויץ לבוכנוואלד. בלילות ניזון משבלולים שגירד מהקירות כאשר הגרמנים, המותשים בעצמם לעת לילה מליווי הצועדים על אופניהם ומיֶרי מטורף ביהודים שסטו משורת הצעדה, נמו את שנתם ולא הבחינו בו. "כיוון שהייתי יהודי קטנצ'יק, כמו השם שלי, קליינצ'יק, הצלחתי להתחמק". עד יום מותו נשבע אבא שהשבלולים היו המטעם הטוב ביותר שאכל מעודו. כמו אמא גם הוא ניצל כתוצאה של "מיליון ניסים". "אם מדברים על כך שהסיפורים של קפקא, כאילו מפחידים את האנשים, הרי הם משחק ילדים, לא יודע מה כבר יש בהם... מפחידים? אולי..."

    אמא התחתנה בחופזה עם אבא, וזמן קצר לאחר מכן נכנסה להיריון ונולדתי אני.

     

    אבא בא מרקע שונה מזה של אמא. הוא נולד בכפר נידח למשפחה של איכרים יהודים חרדים שהתגוררו בהרי הקרפטים הצ'כים, גידלו פרות לחליבה וחיו בדוחק רב. הדמות המשמעותית ביותר של התרבות היהודית ובכלל, היה מלמד החיידר שהובא מהעיר מונקטש, אברך צעיר ועני ששימש גם כשוחט, חזן ומוהל, וגם הבַּלן של המקווה. כשהיה אבי בן עשר בלבד, החליט אבי אבי, כלומר סבי, למרוד במשפחתו, לנטוש את אלוהים ולעבור לעיר הגדולה פראג, על מנת להעניק לבניו ובנותיו חינוך של קִדמה ברוחו של 'אבי צ'כוסלובקיה', תומאש מסריק, מאחדן של צ'כיה וסלובקיה לאומה אחת, מה שכלל לא הפריע לאמי ללגלג על אבי בסנוביזם צ'כי אופייני, שהוא, כלומר אבא, נולד בכפר עלוב, בו היו מדברים את שפת הז'ארגון העלובה יידיש, אופים לחם רק פעם בשבוע ו"עוד לחם תירס".

     

    בפראג היפה גרו הורי בדירה קטנה בסמטה שהתפתלה היישר אל כיכר העיר העתיקה, שמלבד כדורי רובה בודדים של צלפים גרמניים, שנורו אל מגדל השעון, העיר לא ניזוקה בדרך נס במשך כל המלחמה, ונשארה בדיוק כמו בתחילת המאה העשרים, כלומר, בתקופה שבה מתחילה עלילת סיפורנו, ושבה חי פרנץ קפקא. אותו נס התרחש אגב, שוב ושוב, כמעט לאורך כל ההיסטוריה של העיר. כובשיה לא החריבו אותה, הותירו אותה על תילה ובנו לצד הבניינים הישנים בתים חדשים, התקינו מבוכים נסתרים שהובילו לכנסיות עתיקות, מצודות, מדרגות מסתוריות מתעקלות לעליות גג מעלות עובש של מאות שנים, אל מול ארמונות קסומים ירוקי כיפה שהפכו לתיאטראות, בתים מיניאטוריים שגובהן של דלתותיהם כגובה כניסה למלוּנות כלבים, מגדלי מלכים הצופים ממרום צריחיהם על הגגות העשויים בשלל צבעים הנוגעים זה בזה — וכל אלה בסגנונות גותי, רוקוקו, ברוק ורנסנס. כך נוצר בעיר העתיקה בה גרנו פסיפס ארכיטקטוני, פלא אקלקטי יחיד במינו שלא היה קיים באף עיר בירה באירופה, ושימש כתפאורה מושלמת למעלליו של יוזף ק. גיבור 'המשפט'.

     

    קצה סמטת מגוריהם של הורי פגש את הבית בו שכנה החנות של הוריו של פרנץ קפקא - שהיה גם באותה עת, לאחר מלחמת העולם השנייה - עדיין סופר עלום למדי, מה גם שלא היה להורי כל סיכוי להכיר את ספריו שהוחרמו על ידי קברניטי האידיאולוגיה הסטליניסטית, כשם שהוחרם קפקא בשל יהדותו על ידי הנאצים. לדעת הקומיסרים, שליחי הסובייטים שרצחו את יאן מסריק, בנו האהוב של מייסד הרפובליקה שהלך בדרכו של אביו ונערץ על הצ'כוסלובקים - נחשבו ספרי קפקא, למרות שחלפו עשרים וחמש שנים מאז נגאל הסופר מייסוריו - לספרות חתרנית, המכוּונת נגד שלטון העריצות של סטלין, 'שמש העמים', ששלט ביד רמה בצ'כוסלובקיה באמצעות שליחו הקומוניסטי, הנשיא קלמנט גוטוולד. "לקקן ישבנים, שמן נרצע של הנבלות הרוסיות, היה הגוטוולד הזה", הייתה אמא אומרת.

     

    ממשרדיהם במצודת פראג, החניקו גוטוולד ופקידיו את צ'כוסלובקיה הנאורה וחסרת המזל לתקופה ארוכה, ועל כן בחורף 1952, ארבע שנים לאחר השתלטות הדיקטטורה הקומוניסטית על צ'כוסלובקיה, כאשר משפטי הראווה של הסטליניסטים בארץ זו נגד נאשמים בבגידה, רובם יהודים, היו בשיאם, החליטו הורי שדי להם, שהגיעה העת להיפרד מהמולדת האהובה, והצליחו בדרך־לא־דרך להימלט מפראג ולהגיע לישראל, בטרם תיחסם דרכם סופית.

     

    צ'כים־גרמנים היו הורי וצ'כים־גרמנים נשארו. ואף־על־פי שהיגרו מארצם, לא השתנתה מולדת־מוצאם, גם בארץ החדשה, שהטריפה אותם בחמסינים שלה — ומבחינתם הייתה מתוחמת בדירתנו הקטנה ברחוב הירקון בתל־אביב, נשקפת לים התיכון - אותה לא החליפו עד יום מותם.

    בתחילה דיברנו במשפחה בערבוביה של שלוש שפות: גרמנית, צ'כית ועברית. ואולם עד מהרה - בגללי, ילד שהתעקש לדבר גם בבית בשפה שכל הילדים דיברו, נכנעו הגרמנית והצ'כית, ופינו דרך לעברית שניצחה והפכה להיות שולטת בשיחותינו, אם כי לא מזהרת בפיהם של אבא ואמא.

    כאשר התחלנו ללמוד את 'המשפט' התמלאתי בגאווה ילדותית, כאילו היה פרנץ קפקא בן משפחתי. הייתי גאה בצ'כיותו המזהירה, שבלטה מול סופרינו העבריים, שרובם הגיעו מרוסיה ופולין (הייתי הצ'כי היחידי בכיתתי).

     

    "סופר מהגדולים ביותר במאה העשרים אם לא הגדול ביותר, היה פרנץ קפקא", הרים המורה לספרות את קולו, תוך הטעמה איטית של כל מילה, כדי להסב את תשומת לבם של התלמידים המשועממים לחשיבות הנושא, "סופר יהודי שצפה את הנאציזם והדיקטטורות הקומוניסטיות שהתקיימו שנים לאחר מותו".

     

    כשסיפרתי לאמי שאני לומד את קפקא — באותו יום שישי - היא עמדה במטבח, עסוקה בבישול האוכל הצ'כי המסורתי, כופתאות שזיפים ברוטב תותים ולצִדן הטשולנט הצ'כי המיוחד, שאין כמותו, עשוי מבשר אווז נימוח, אורז ואפונים. אצבעותיה העדינות, שהשחירו, נעצרו לרגע ממלאכת קילוף תרמילי האפונים, ואז, כהרגלה, ציננה מיד את התלהבותי: "איש לא נורמלי, שאי אפשר לסבול, הקפקא הזה. הפכו אותו לגניוס גדול ולא מבינה על מה... סופר הכי גדול אמר המורה שלךָ? טוב... וכל מה שאני יכולה להגיד לך שהוא היה בנאדם פרוורטי, בושה לאחותו אוטלה, המלאכית שלנו בטרייזנשטאט. באיזה מאמר בעיתון Israel Nachrichten כתבו אפילו שהיה חולה נפש. בחיים שלי לא ראיתי בחור צעיר כזה משוגע וחוצפן. בעיתון כתוב שהוא כתב מכתב ארוך ואינפנטילי לאבא שלו, כאילו הוא אחראי לכל הדפקטים שלו. הורים מסכנים שטיפלו במשוגע הזה כל כך יפה... מזל שלא יצא לי בן כזה, פטר".

    "מה גרוע במכתב שכותבים אל אבא או אמא?" הקשיתי, למרות שעדיין לא ידעתי במה מדובר בדיוק.

     

    "אוהו! זה בדיוק העניין", התקומם במבט זועף הצדק ההורִי שלה. "את המכתב הוא לא שלח הקפקא הזה, חס וחלילה, לאמא ואבא שלו באופן פרטי, אחרת היה אכפת לי מהשלאק הקטן הזה עם הפרצוף המפחיד כמו דראקולה?" המשיכה אמא בזעף, תוך שהיא מנענעת בכעס את ראשה לצדדים, מרימה את קולה כדי למשוך את תשומת לבו של אבא, שהיה שווה נפש כלפי קפקא ומעלליו, ובכל מה שקשור להטפות מוסר, והיה עסוק כדרכו בקריאת עיתוני יום שישי לאחר שבוע עבודה מתיש במכבסה שלנו ברחוב הירקון. "אלא, תשמע טוב פטר: פרנץ קפקא הפך את המכתב לספר שקרא לו 'מכתב אל אבא'. כן, ככה הוא קרא לספר הנורא. רצה שכל העולם יקרא את הספר עוד לפני שיגיע לידיים של ההורים שלו, שמתוּ מבושה, אלוהים ישמור. מזל שנפטרו די מהר מהסבל הזה, עשה להם טובה גדולה ומת צעיר. עד היום מוכרים מיליונים מפח האשפה הזה. זה בנאדם? תראה לי צ'כי אחד נורמלי שמתנהג ככה, פטר. הוא חולה נפש, והכי מרגיז שמי שכתב את הדברים בעיתון נתן קומפלימנטים לספר המגעיל — להקיא! פויה! מה אתה חושב פטר? אני לא שתקתי! ישבתי וכתבתי מכתב ארוך לעיתון", המשיכה לרטון אגב קיצוץ הבצל במרץ, "ואמרתי בו מה דעתי על הילד המטומטם והמפונק הזה. אבל אחרי פחות מחודש פרסם העיתון המטופש, שבוע אחרי שבוע, את הספר 'מטמורפוזה' של אותו פרנץ הפסיכי, ואחרי שקראתי וחשתי גועל נפש, לא הבנתי איך בכלל נגעתי בדבר הזה, שהיה טוב יותר אם הייתי פוגשת במקום את לוציפר בחושך, הייתי בטוחה לגמרי שהקפקא הזה היה לא לגמרי נורמלי וגם מגעיל, שזה הקומבינציה הכי גרועה. ספר גועל נפש, שבחור צעיר הופך בבית שלו לג'וק עם מיליון רגליים וההורים הורגים אותו. אסור לתת לקרוא את המפלצת הזאת לא רק לנשים בהיריון אלא אפילו לעבדול נאצר יימח שמו. אנשים הפכו לג'וקים באושוויץ, אבל לא בבית שלהם עם ההורים שלהם. היו צריכים להכניס אותו לבית־חולים למשוגעים עוד כשהיה צעיר, אחד שנענעו אותו במיטת ברזל והמוח שלו חטף מכות, כמו שאומרים בצ'כית".

     

    בחדרי, בליל שישי אחד, קראתי מרותק עד שעות הבוקר את 'המשפט'. נמשכתי אל הספר בחבלי קסם, למרות מופרכות עלילתו כביכול, שהתרחשה בפראג עיר הולדתי.

     

    כבר בשחר נעורי נמשכתי בזכות אבא ואמא אוהבי הספר, אל סוג מסוים של ספרים וסופרים שלא למדנו בבית הספר ובזכותם הגעתי אליהם. כך למשל התוודעתי אל 'דון קישוט', האביר העצוב ועם זאת משעשע בהומור הבלתי רגיל של יוצרו סרוונטס, שידע לעורר חמלה ואהדה לגיבורו התמים־דביל. אל 'העולם של אתמול', של סטפן צווייג, שאבא אמר שזה הספר ההיסטורי הטוב ביותר והעצוב ביותר שנכתב אי פעם. אל 'ייסורי ורתר הצעיר' של גתה, שבאהבתו המטורפת עורר הגיבור את הזדהותי, בשל אהבה נואשת משלי, שעוד אגיע אליה, את 'דמיאן' של הרמן הסה, ספר חתרני של נער. את 'מכתבים לאשה צעירה' של המשורר רילקה, שהיה לי מעין חבר קרוב ואינטימי, המבטא את תשוקותי ואת מיניותי המגששת בחרדה אל הלא נודע.

     

    למרות גילי הצעיר נמשכתי בתשוקה ממגנטת לחומרים האפלים שמהם עשוי היה 'המשפט', אבל מצאתי בהם גם את ההומור הצ'כי, שבלעדיו כל ספר צ'כי דומה לארוחה צ'כית ללא כרוב - כך היה קפקא צוחק על האבסורד של הקיום שעומד להתמוטט בכל רגע ולצנוח מהגג, דמויותיו האומללות שנראו כמו קריקטורות שמהלכות על מוט קרקס הנישא לגבהים, אחוזות פחדים על כל צעד ושעל, כתוצאה מחוסר ביטחון. פחדים כאלה מקננים גם בתוכי עצמי, והם נסתרים מעיני הזולת. כך גם מצבים נפשיים שמתאר קפקא, וקלעו כנראה היטב לרגישויות שלי בתקופת משבר גיל הנעורים, אליהן נלוו אינספור התלבטויות שנותרו ללא מענה בחדרי הקודר בלילות מענים, כאשר רק אוושת גלי הים משמשת הד ולא יותר. חיפשתי אז תשובות ונחמה אצל סופרים, משוררים ומוסיקאים שישככו את הכאב בתחושות של הזדהות ותקווה, ובהומור שאף פעם לא מזיק.

     

    בכר ()
    פרנץ קפקא

     

    הייתה בי משיכה עזה לקריאה מכל סוג. אהבתי לקרוא ספרי היסטוריה, גיאוגרפיה, ביוגרפיות של ממציאים וגדולי עולם, שחלמתי להיות כמותם, הייתי מתחקה אחר מסעות בין יבשות, מאלכסנדר מוקדון הכובש ועד מגלן הנועז - במלחמותיהם וגילוייהם לאורך יבשות העולם העתיק והחדש. הכרתי את המתרחש בכל חזית במלחמות העולם הראשונה והשנייה, כמו גם במלחמות קדומות בהיסטוריה. חקרתי את התפתחות האדם בכל שלביו, מהניאנדרטלי ועד היום. בספרייה תרתי אחר כל מידע אפשרי על אודות דארווין וממצאיו באיי גלאפולוס. האנגלית שלי השתפרה פלאים מכיוון שהייתי ממתין בלהט בספרייה העירונית להגעתם של חוברות הקומיקס 'פינטס' ושבועון 'הנשיונל ג'יאוגרפיק' מאמריקה, עומד נפעם מול נפלאות העולם האינסופי, מתבונן שעות ארוכות על תמונות המתארות תופעות טבע מרהיבות מארצות רחוקות.

     

    המורה הצעיר ויפה התואר לאזרחות (עוד אגיע אל הנבל הזה שהרס את חיי), כינה אותי 'האנציקלופדיסט', בתערובת של לגלוג והערכה רבה. הוא היה עורך טקס מוזר כשהיה מחזיר את מחברות המבחנים לתלמידים, מכריז בדרמטיות על כל ציוּן ובמחברת האחרונה שחילק היה מכריז: "פטר קליין - והציון הוא 100". או: "עמוס חכם - הציון 100! (הוא כינה אותי עמוס חכם, כשמו של הזוכה בחידון התנ"ך העולמי, תוכנית שריתקה פעם את כל העם למקלטי הרדיו). כמו חפרפרת מבוהלת רציתי לקבור את עצמי מבושה.

     

    כבר בכיתה י"א, השתתפתי יחד עם מספר נערים מבתי ספר אחרים וצעירים בוגרים מאתנו שסיימו את השירות הצבאי במפגשים על יוצרים חתרניים ומעצבי עולם חדש ומהפכני: סארטר, ניטשה, יונסקו, בקט, נתן זך, עמיחי. היינו כמו מין כת קטנה וסודית שנפגשה בדירתו של אהרון יזרעאלי פרופסור לפיזיקה ממכון ויצמן, ברחוב בוגרשוב, לשמוע הרצאות שניתנו על ידי הוגי דעות מרדניים שהוקעו על ידי הממסד. נחשפנו לתורתו מנתצת המוסכמות של ניטשה, בספרו 'כה אמר זרטוסטרא'. ז'אן פול סארטר ריתק את נפשי המתחבטת בדעותיו האקזיסטנציאליסטיות, שבגללן הוחרם על ידי הוותיקן כפרובוקטור המבטא מחשבות קיצוניות וסוטות בעיני הממסד, לפיהן האדם חופשי לבחור את חייו כרצונו ללא מרות אלוהית ומרות בכלל, ועל כן סירב סארטר ב-1964, לקבל את פרס נובל לספרות, בטענה שכל הכרה חיצונית ממסדית עלולה לחבל בכתיבתו. כשקראתי את ספרו 'אינטימיות' ואחר כך את 'החיים כמשל' של פנחס שדה חשתי שותף מלא לדמויות ששורטטו ברגישות, שהייתה בהן יכולת להעניק מעין לגיטימציה למה שהתקבל אצלי בימים ההם, של טרום מהפכת הפתיחות המינית, כסטיות איומות המתרוצצות כגלגלים ספיראליים אינסופיים בגופי ובנפשי.

     

    בכיתה מצאתי עצמי בבדידות לא מזהירה ביחסי אל קפקא, שלימוד ספריו נראה לתלמידים, מבחינתם בצדק גדול, כחובה טרחנית, שהותירה בנפשם דחייה - כמו חלום רע - לכל חייהם, מעצם אזכור שמו של קפקא, ומה שנותר מהאיש האומלל, שלא באשמתו, הוא אותו ביטוי שחוק: 'מצב קפקאי' שמתאים כביכול לכל מצב, גם אם מדובר בחיפוש אינסופי אחר מפתח הבית המתחבא בפינה נסתרת.

     

    לא יכולתי שלא לתמוה אז מי הוא אותו מפקח במשרד החינוך שהחליט ברוב איוולתו לחייב את בני התשחורת ללמוד את קפקא, כשהם מאוהבים דווקא בכוכבי ובכוכבות הוליווד, כמו ג'יין מנספילד וברז'יט ברדו, שקימורי חזיהן החשופים עד לפטמותיהן, היו מרוחים על דפי השבועון 'עולם הקולנוע', והם מחפשים אז כל דרך להתפרק מיצרים גועשים עד להתפוצץ.

     

    "כנראה זה איזה מפקח, תרח זקן, אגוצנטרי חסר־חמלה", אמר לי פרופסור יזרעאלי ממכון ויצמן שהיינו נפגשים בביתו, "שקפקא מילא את חייו המתוסכלים בתובנות חדשות, וביום של שמחת הגילוי החליט ללמד לקח את הצעירים שחייהם עוד לפניהם בבחינת 'חכו חכו, צעירים ריקניים, אינכם מכירים את העולם. עלינו החובה להכין אתכם'", חייך הפרופסור החביב, "מה הפתרון פטר? להמתין עד שתעבור את הבגרויות, כמו שאני עשיתי, ואחר כך למד מה שבא לך!"

     

    תשובתו של פרופסור יזרעאלי לא סיפקה אותי. מרדנות הנעורים השקטה שהייתה טבועה בי כנגד כל שרירות וגחמנות של שררה לא נתנה לי מנוח. חשתי שאני חייב לעשות משהו, אבל מה?...

     

    רוצים לקרוא את ההמשך? היכנסו לכאן

     

    "האיש שלא שרף את קפקא", יצחק רובין, הקיבוץ המאוחד, 305 עמודים

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    עטיפת הספר
    מתוך עטיפת "האיש שלא שרף את קפקא"
    עטיפת הספר
    לאתר ההטבות
    מומלצים