אבודה בטוקיו

הסיפור של נעמה יששכר נגע בי ממש חזק. אולי כי הייתי יכולה בקלות להפוך בעצמי לנעמה יששכר. בסוף זה לא קרה, ודווקא בן הזוג שלי הוא זה שנשפט לעונש של שנתיים בבית כלא יפני בטוקיו, ועוד באשמתי. כלומר, בגלל משהו שאמרתי לו שבוע לפני כן. אבל גם לפני שזה קרה, ואני למדתי את הלקח שלי בצורה אכזרית מאוד, נקרו בדרכי אינספור הזדמנויות מפתות להעביר סמים.

אני הייתי שם, וגם ג’ואל. נעמה יששכר

לפעמים אני חושבת מה היה קורה אם הייתי מתגלגלת לאכסניה אחרת ביפן. אבל לילה לפני שעלינו לטיסה שלנו מבנגקוק לטוקיו, החברה הכי טובה שלי ירדה לקפה למטה ודיברה עם איזה אנגלי חתיך "עם עיניים כחולות בגודל של צלחת, אחותי", והוא אמר לה, "אם לישון ביפן, אז רק במהרג'ה פאלאס". אז ירדנו בתחנת הרכבת התחתית שהבחור אמר לנו לרדת בה, שתי מטיילות ישראליות די חננות, במיוחד אני, שהייתי כל כך בדיכאון מה־11 קילו שהתיישבו עליי בצבא, שלגמרי חתמתי טופס ויתור על הנשיות שלי ונעלתי סנדלי שורש חומים וסקסיים בערך כמו זוג נמיות. היה קר בטירוף, זה היה חורף בטוקיו והרוח לא טרחה אפילו לנשב, היא פשוט עברה דרכך כמו להב של סכין קפואה.

גילגלנו את תיקי המוצ'ילרוס הכבדים שלנו עד שהגענו לבית גדול ומוזנח עם גג פגודה אפור וכמה פסלים של בודהה מפוזרים על המדשאה. "נראה לא משהו", אמרה החברה. "לא נורא", אמרתי, "כמה ימים עד שנסתדר". צילצלנו בדלת, ספרדי גבוה ומשופם בלי חולצה פתח אותה, ויחד איתו נפלט עדר של אדים לוהטים, לבנים מהמקלחת. "בואו להתקלח איתנו, זה ערב בנים־בנות אורגיה במקלחת", צרח הספרדי. וזהו, זה לקח רק שנייה, ואנחנו פסענו פנימה ליקום אחר.

× × ×

מהר מאוד גילינו שמהרג'ה פאלאס הוא בית המסיבות והסמים מספר אחת בטוקיו. הבית שקק כולו מאנשים מגניבים שממש זחלו החוצה מספר של בוקובסקי. סוחרי סמים אנגלים, די־ג'יים פורטוגלים, דוגמניות לנז'רה דניות יפהפיות. החברה שלי ואני מצאנו בני זוג, התאהבנו בו־זמנית בשני בחורים אוסטרלים נמוכים, שגם הם היו החברים הכי טובים. אבל הרבה לפני זה, האנשים הסופר־נחמדים של הבית לימדו אותנו כל מה שצריך לדעת על סמים. לא שרצינו להפוך לדילריות, המשכנו להיות ילדות טובות ולא השתתפנו בחגיגת הצ'ילומים שרצה כל ערב, אבל היינו כל כך גאות להיות חלק מחבורת פורעי החוק היפהפיים והכל כך חופשיים האלו, שפשוט העמדנו פנים.

אז למדנו איך להוריד טריפ גרוע (שני ואליומים וללכת לישון כשאתה מוודא שמישהו מהבית ידאג שלא תבלע את הלשון). למדנו שאם נגמרת לך הוויזה ואת צריכה לצאת לשבוע לדרום־קוריאה כדי לחדש אותה, כדאי לך לקחת בתיק איזו טולה כי בקוריאה אפשר למכור אותה אפילו בחמש מאות דולר. למזלי הגדול, נשאר בי עוד קצת מהקצינה שהייתי כדי להחליט שאני לא מסתכנת, לא משנה כמה אני צריכה את הכסף הזה כדי לקנות שמלה נורמלית לעבודה שלי כמארחת במועדון היפני. את השמלה היחידה שהייתה לי קיבלתי בהשאלה, היה לה צבע חום של צואה, היא הייתה מכוסה בפאייטים מזהב, ונראיתי בה כמו דראג קווין שמנמן שמנסה לחקות את דאסטי ספרינגפילד. ג'ולי, בחורה אחרת מההוסטל, דווקא כן עשתה את זה. לא תפסו אותה וכשהיא חזרה לטוקיו אחרי שבוע היא קנתה לא פחות משלוש שמלות ערב שחורות ואלגנטיות בכלבו היקר, ולא היה עליהם פאייט אחד מזהב.

גם בלי להרוויח מזה כסף, אנשים העבירו סמים בשביל אנשים אחרים כל הזמן. הם עשו את זה כטובה לחברה שנתקעה בקוריאה בלי משהו לעשן, הם עשו את זה כדי להפתיע בן זוג בחומר איכותי שיש רק בטוקיו. הייתה את הפעם ההיא שבה עמדתי בתא השירותים הציבוריים באכסניה והחזקתי את השיער לחברה ישראלית שהכרתי בבית, שלא הפסיקה להקיא ולשלשל ולגנוח עד שממש חששתי לחייה. המטומטמת בלעה שקית ניילון שבתוכה חשיש כדי להצליח להעביר קצת חומר לחבר שלה, שחיכה לה בלונדון. היא כל כך אהבה אותו שהיא רצתה לעשות לו הפתעה. ערב יין, גבינות, וחשיש נפאלי חום ורך. מובן שהשקית התפרקה לה בבטן - מי לעזאזל בולע ניילון של סנדוויצ'ים מגולגל בעצמו חמישים פעם ועוד עם כוס מים אחת - ורק אחרי שלושה ימים שהיא שכבה והתענתה בחדר, קונדום הסמים המטופש שלה הסכים לצאת.

ולכן אני מאמינה לאמא של נעמה, שאומרת שלנעמה אפילו לא היה מושג שהחומר שם, שמישהו בהודו בטח ביקש ממנה לקחת לו משהו והיא הסכימה. במו עיניי ראיתי איך זה קורה, בערב אחד בבונגלו בתאילנד. את אורזת את המזוודות שלך וחושבת כמה כיף יהיה לחבק את אמא אבל כמה באסה זה לחזור לארץ, לידך עומדת בחורה שהכרת בטיול, בלונדינית מנומשת שאת יודעת שמתה עלייך כי היא הלוותה לך את הספריי נגד יתושים האחרון שהיה לה מהבית. היא אומרת לך, "אכפת לך לקחת איתך את תיק הגב הזה? המזוודה שלי כבר מפוצצת". ואת מסכימה, אפילו בלי לבדוק, כי למה שהיא תסכן אותך, הרי זאת טוהר, אחותך ליוגה של שקיעה.

אנשים אומרים שזה טמטום לשמו, אבל הם לא מבינים כמה המוח שלך שטוף, מילולית, אחרי כמה חודשים על חוף טרופי קסום. איך את משוכנעת שכולם בעולם ממש דומים לך, היפים חמודים ורוגעי לב שכל מה שהם רוצים זה לצייר סנאים פסיכדליים במחברת ולשמוע ניל יאנג. זה קצת לא פייר לתת לילדים כאלו לחצות גבול בינלאומי כשמה שהם עושים בפועל זה לחצות גבול עצום הרבה יותר. רק הבוקר עוד ישבת בערסל שלך, לגמת שייק מנגו, ובירכת לשלום את השכן מהבונגלו הסמוך שמושך בטבעיות בצ'ילום, ופתאום את באולם מוכה ניאונים של מדינה עוינת, זועמת, איפה שיש חוקים והליכים ושוטרים לובשי שחור. את כבר שכחת שיש בעולם אנשים כועסים כל כך, חתומי פנים, שנובחים עלייך, "תפתחי את התיק ותזרקי את בקבוק המינרליים". שכחת שיש רוע, וזה בדיוק מה שיש שם. רוע שמחפש עלייך כמו כלב זאב נוהם כל טעות אפשרית שאולי עשית בסטייט אוף מיינד ההיפי שלך.

הפער הזה, בין גן העדן לגיהינום, הוא זה שכל כך גומר אותי בסיפור של ישככר וגזר הדין המחריד שהיא קיבלה ברוסיה. אני מסתכלת על התמונות שלה, כל כך שזופה, חייכנית, מאושרת. יודעת עד כמה היא הרגישה שהכל אפשרי, ללכת לגור בקומונת אוהלים אינדיאניים בגליל כשהיא תחזור לארץ, לפתוח קליניקה לתרפיית ציורי ערסל כשהיא תהיה גדולה. לכלוא את כל שמש האופטימיות הזאת בתא צר זה לא רק אכזרי, זו התעללות שוברת גוף ונפש. אני יודעת, כי היה לי בן זוג שישב בכלא היפני, החבר האוסטרלי שלי, ג'ואל, והוא לא חזר משם אותו דבר.

באותה תקופה כבר עזבנו את האכסניה וגרנו שנינו בחדר קטן בדירת שלושה חדרים מדכאת בטוקיו. היא אמנם השקיפה על רובע שינג'וקו, אחד הרובעים הכי תוססים וצבעוניים בעיר, אבל החלון היחיד שהיה לה בסלון היה מצופה כולו בזכוכית חלבית, חצי אטומה, מה שגרם לי להרגיש שאנחנו חיים במקפיא בשר תעשייתי. גרנו שם חמישה אנשים: אני וג'ואל, שני ישראלים שריריים שאף אחד לא ידע איך קוראים להם מרוב שהם היו באים רק לישון בלילה, ואלונה, בחורה אימהית שחייתה איתנו קודם באכסניה ולא הפסיקה לרוץ אחרינו ולנזוף בנו ששוב לא עשינו כלים. כל בוקר היה ג'ואל קם לעבודת הבלאי שלו בתור מורה עני לאנגלית, ואני הייתי ממשיכה לישון על הפוטון שלנו, על רצפת שיש סדוקה וחסרת כל חן יפני, עד אחרי הצהריים. בערב הייתי יוצאת לעבוד במועדון כדי לארח סמנכ"לים יפנים שיכורים. זה היה קיום של ג'וק, ואני שנאתי כל דקה ממנו. ונראה שגם כבר לא כל כך אהבתי את ג'ואל. הוא נגרר אחריי כמו רגל מיותרת מעץ שנשארה מהזמן שלנו במהרג'ה פאלאס.

זה שיגע אותי, מטר מאיתנו, ממש מתחת לחלון, תסס לו שינג'וקו האופנתי, על שלל הבוטיקים ההורסים שלו. ואני? אפילו זוג תחתונים באלף ין לא יכולתי להרשות לעצמי מהמשכורת. חסכתי אותה כדי לקנות כרטיס טיסה ולהמשיך לטייל בעולם. הייתה לי חברה במועדון, דרום־אפריקאית בשם לריסה, יום אחד היא פשוט התחילה לשכב עם הלקוחות היפנים שלה בשביל כסף. בהתחלה היא עוד הייתה מעמידה פנים שהיא יוצאת איתם כי הם מוצאים חן בעיניה, אבל בלקוח הקשיש השביעי שנראה כמו שק אשכים קמוט היא פשוט ויתרה על העמדת הפנים. והיא לא הייתה היחידה. המון בחורות מבית טוב עשו מסביבי דברים מיניים מפוקפקים בשביל כסף. העיקר להצליח להיכנס לכלבו ולקנות כמה חולצות כמו כל אישה נורמלית, במקום לגנוב בגדים של השכנים שלהן מחבלי הכביסה בלילה, כמו שאני עשיתי כשנגמר מה ללבוש.

ג'ואל אולי היה רגיש ורגוע ומאוד אהב אותי, אבל הייתה לו אמביציה של שק שינה מנומנם. אני פירנסתי אותו אז, ממשכורת של מורה לאנגלית לא יכולנו לשלם חשבונות או לקנות דגים כשהנמס בכוס התחיל לעשות לנו שמות בבטן. יום ההולדת שלי התקרב, ובכל יום הלב שלי נדד ממנו בעוד סנטימטר. לא הבנתי מה אני עדיין עושה בטוקיו. לא הבנתי למה אני משחקת בזוג נשוי עם ג'ואל, כשכבר די ברור לי שהוא לא אהבת חיי. והוא הרגיש את זה, את ההתרחקות האיטית שלי. באחד מהריבים הכי גדולים שלנו צעקתי עליו. "אף אישה לא הייתה מסכימה לחיות עם גבר שמרוויח כמוך ולא מנסה אפילו לשנות את זה", אמרתי לו, "אתה יודע מה, תחסוך לעצמך את מתנת היומולדת בשבילי, פשוט תקנה עוד גראס".

אילו רק יכולתי לקחת את המילים האכזריות האלו בחזרה, אילו רק ידעתי להגיד באומץ שזה נגמר במקום לשקר לעצמי שזה הכל באשמתו של ג'ואל. אבל הן נאמרו, וג'ואל, שבאמת היה תפרן ועכברי, לקח אותן לתשומת ליבו. כמה ערבים לאחר מכן הוא עלה קומה אחת למעלה, לשכנים שלנו, אילון ופרנילה. הוא היה ישראלי שניהל עסק לעגלות והתפרנס גם ממכירת סמי מסיבות מהצד, היא הייתה דנית מבוגרת ממנו בעשור עם קארה בלונדיני ועצבים מתוחים שאת הצעקות שלה היינו שומעים דרך הקירות. אני לא יודעת מה נאמר בפגישה בין ג'ואל לזוג המבוגר והמנוסה כל כך הרבה יותר מאיתנו, אני רק יודעת ששבוע וחצי אחרי כן חזרתי לדירה ואלונה בישרה לי בפרצוף אפור שכבר ראיתי בו התחלה של האשמה כלפיי, ש"ג'ואל נעצר בדואר היום".

× × ×

הם עשו עסקה. הוא ילך לאסוף בשבילם חבילה של צעצועים מהדואר, הם ייתנו לו בתמורה אלף דולר שיאפשרו לו להפסיק להיות לוזר. הם לא סיפרו לו מה יש בתוך הצעצועים, אני חושבת שהוא העדיף לא לדעת. הוא עשה את זה מאהבה, כדי לשמח אותי ולתת לי יומולדת בסטייל. זה הדבר הראשון שחשבתי כששמעתי על נעמה יששכר - עד כמה כל הפושעים האלה בסוף עושים את זה בשביל משהו יומיומי, מכמיר לב, כמו להרים ערב רומנטי או לשמח את החברים בארץ.

בדואר חיכו לו עשרה שוטרים יפנים עם כלבי זאב לבושים במעיל שחור. הם הריחו את כל החבילות וישר זיהו שאלו לא סתם בובות של בוב הבנאי. השוטרים צעקו עליו ביפנית והוא לא הבין, רק את השפה הבינלאומית של הפנים הסמוקות מרוב זעם שלהם. הם אזקו אותו באלימות מפתיעה לעם כל כך מנומס וגררו אותו למכונית המשטרה, ומשם ישר לטוקיו קוצ'ישו, בית המעצר של העיר. כמה ימים אחרי זה סיפר לי חבר שזה לא סתם עוד מתקן מעצר צפוף ומסריח כמו במדינה מערבית מתוקנת. לקוצ'ישו קוראים "בית המוות", על שם חדר ההוצאה להורג הפסיכי שלו. קושרים לולאה של חבל לראש של האסיר, מצווים עליו לעמוד על עיגול אדום שמסומן בקפידה על רצפה לבנה, ואז מישהו לוחץ על דוושה בחדר השני, והרצפה פשוט נשמטת מתחתיו. והנה עוד פרט שגיליתי: הם מודיעים לך שעה לפני שאתה עומד למות. שישים דקות, זה מה שאתה מקבל כדי להיפרד מהחיים.

ביקרתי במקום הזה, ולכן אני לא יכולה להפסיק לחשוב על אמא של נעמה, ואיך היא מצליחה לנשום ולדבר כשהיא יודעת איפה הבת שלה גרה. לקחתי משהו כמו ארבע רכבות שונות כדי להגיע לחור שבו נמצא בית המעצר, הוא ישב בלב שדה ירוק ועצום, היתמר מעליו כמו שן מחודדת ולבנה של כריש. הגעתי בול לשעת הביקור הרשמית שנקבעה לי עם ג'ואל, ולכן לא הייתי מוכנה כשלשער הגיעו שני שוטרים ולקחו אותי מיד לחקירה לא חוקית בחדר צדדי. הם ישבו מולי במשך שעתיים ולא הפסיקו לצרוח עליי ביפנית מהולה ברסיסי אנגלית. לא משנה כמה אמרתי שאין לי מושג מאיפה הגיעו הצעצועים ולמה השם של ג'ואל רשום על החבילה הזאת, הם לא הפסיקו לשאוג עליי אפילו לדקה אחת. ואני בכיתי, במין חוסר אונים כזה של בחורה שמבינה שלאף אחד לא אכפת שהיא בטיול שלה עכשיו והיא עדיין לבושה בשארוול שקוף שהיא קנתה בגואה.

אחרי שעתיים הם הסכימו לתת לי לראות את ג'ואל. כנראה שמו בחדר האזנה וקיוו שנגיד משהו. נלקחתי לחדר דמוי כיתה שחלון זכוכית ענק חצה אותו לשניים. עברו כמה דקות וג'ואל נכנס, אזוק בשלשלאות ומובל בגסות שגרמה לי לפרוץ שוב בבכי. הם טילטלו אותו כאילו שהוא שקית זבל עם אשפה, כאילו שהוא לא החבר המצחיק שלי שהיה רואה איתי מערכונים של מונטי פייטון. "תעזבו אותו", רציתי לצרוח, "אתם לא רואים שהוא עוד ילד ואתם מבוגרים?"

הוא סיפר לי על התנאים שבהם החזיקו אותו שם. ג'ואל הוחזק בבידוד מוחלט בתא של מטר וחצי מרובע, הוא יצא לחצר לעשר דקות כל יום וגם זה לבדו, כדי לא לפגוע במה שהם כינו "מדיטציית העונשין של האסיר". בשאר הזמן הם פקדו עליו לשבת בתא בישיבה מיוחדת שהם לימדו אותו. היו מכות אם לא היה מציית. בלי ספר או נייר לכתוב עליו מכתבים. פשוט לחשוב עמוק על מעשיו. 14 שעות ביום ככה, בלי לזוז, בלי ליצור קשר עם אף בן אנוש. בכל פעם שהוא העז לדבר ולהגיד שנגמרו לו המים, הם מנעו ממנו מים ואורז במשך יום שלם.

"פעם אחת התפלפתי", הוא סיפר לי, "התחלתי לצרוח ולהכות בקירות מרוב קלאוסטרופוביה. הסוהר נכנס פנימה עם מוט ברזל כזה ארוך כדי שהוא לא יצטרך לגעת בי, פשוט הרחיק אותי אל הקיר כמו פרה משוגעת, ואז לקח מהתא שלי בשקט את המזרן, את דלי המים שהדחתי איתו את השירותים, ואת התחתונים היחידים להחלפה שהיו לי. נשארתי על הרצפה שלושה ימים". ביפן 99 אחוז מהתביעות מסתיימות בהרשעה. כך גם ברוסיה. אלו לא מקומות שבהם יש חשיבות לצד שלך. מהרגע שעברת על החוק הקדוש של הדיקטטורה אתה סטייה של הטבע, אויב של כל מה שיקר ואנושי, כל תינוקת וסבתא מהעם אמורות לרצות שיתלו אותך.

נשארתי עוד קצת ביפן, רגשות האשמה לא נתנו לי לנסוע. רק שהעונש נראה לי גדול מדי, כולה רבתי עם החבר שלי, כולה דיברתי יותר מדי בכנות והרשיתי לעצמי להוציא את הגולדיגרית הקרה שבתוכי. "בבקשה אלוהים", הייתי מתחננת כל לילה, "בבקשה תעשה שהוא ייצא מהר, שאני לא אצא הבחורה הזוועה הזאת שגמרה לו על כל החיים". נדרתי לעצמי שאני לא אעזוב את יפן עד שהערעור שלו יתקבל. אבל אז קרה מה שקורה עם אנשים צעירים והאשמה פשוט נהייתה גדולה מדי וכבדה מדי על הגוף שלי. יום אחד עמדתי מול המראה במקלחת ופתאום חשבתי, "מה, בגלל אוסטרלי גמד שפגשתי בטיול ואפילו לא אהבתי אני אתקע פה בטוקיו ולא אבקר בפיליפינים כמו שתיכננתי?" פתאום זה נראה לי כל כך אידיוטי, הרי עוד שנייה אני אמורה לחזור לישראל ולהירשם לאוניברסיטה. עוד שנייה אני חוזרת להיות הבחורה הכל־ישראלית החמודה הזאת שלא מעניין אותה כמה קשרים צריכים לעשות בחבילת סמים מוברחת. אנשים צעירים ממשיכים הלאה, ואתה נתקע בענבר של זמן שלא זז.

× × ×

בסוף שיחררו אותו מוקדם. אבא שלו היה עורך דין עשיר ממלבורן והיו לו קשרים. ואני טסתי לבקר אותו באוסטרליה, אבל זה כבר היה מאוחר. הוא רק נראה כמו ג'ואל הרגיל, עדיין עשה באנגים כל בוקר במקום לקום ולמצוא לעצמו קריירה, עדיין היה לו חיוך דקיק ואירוני של מורה לאנגלית שחולה על ספרי פנטזיה. אבל כל לילה היה יוצא ממנו מישהו זר, איזה יצור חייתי. אם הייתי מאמינה באנשי זאב הייתי אומרת שהם הצליחו להפוך אותו לכזה. הוא היה מתנפל עליי פתאום בהתקף זעם ומטיח כוסות קפה על הרצפה או מנסה להתנחם בי באמצעות סקס מוזר, לא נעים בשום דרך, שגרם לי להרגיש את כל העינויים שהעבירו אותו שם דרך השרירים. הרגשתי שהוא מחפש מישהו להיות חזק מעליו, להשתלט עליו, ואני זאת שנבחרתי. אחרי חודשיים כבר לא יכולתי לסבול את הרעל השחור הזה שהוא העביר אליי לגוף, את השנאה המטורפת שלו, שתמיד בערה אי שם מתחת לטי־שירט המצוירת ההיתולית שלו. ושוב עזבתי אותו, הפעם לישראל, בחזרה הביתה, בלי שום שקית סמויה במזוודה.

חייבים להוציא את נעמה משם. היא לא סוחרת ולא דילרית ובטח לא, כמו שקראתי אצל כמה אנשים, "עוד תל־אביבית מסטולה שעברה על החוק ומגיע לה". יותר סביר להניח שהיא פשוט ילדה בת 25 ששהתה יותר מדי זמן באוטופיה של אומת המטיילים כדי לזכור איך העולם מתנהל באמת. שעשתה טובה לחברה או רצתה להפתיע מישהו עם שקית אחת של פינוק לא חוקי בתיק. אני הייתי שם, וגם ג'ואל. בגיל הזה שבו לאהבה אין חוקים, שבו את באמת מאמינה שאין שופט שלא יספוק כפיים ויאנח "אהההה" אחד מוקסם אם רק תספרי לו שעשית את זה בשביל החבר שלך. שאם הם רק יראו כמה את תמימה ואיזה לב טוב יש לך הם לא יחזיקו בשרוול שלך חזק, לא יגררו אותך אל התא בשיער, לא ימנעו ממך מלדבר עם אמא שלך, שבוכה דרך השער החשמלי. וזה שהם עושים את זה לאנשים כל כך צעירים, זה בפני עצמו חטא גדול פי מיליון מכמה גרמים בתיק.