שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    חובה יהודית בזמנים משתנים
    כמעט שמונים שנה אחרי, מצליח במאי אמריקאי יהודי מדור צעיר, ליצור סרט על שואת יהודי סלוניקי שמחבר דורות מזווית קצת אחרת. בסוף השבוע הוקרן לראשונה בלוס אנג׳לס
    הקרנה אינטימית ומיוחדת של הסרט "איש הברק", התקיימה ביום ראשון האחרון במוזיאון השואה שבלוס אנג'לס. הסרט, שנכתב ובוים על ידי במאי צעיר ומבטיח בשם ג'ונת'ן גואצמן (22), היה חלק מפרויקט סיום לימודי הקולנוע שלו באוניברסיטת צ'פמן שבאורנג', קליפורניה. בראיון ל׳ידיעות אמריקה׳ הוא מתאר: "בחרתי במשהו קרוב לליבי, כיהודי. מסביר גאוצמן. "רציתי להתמקד בזווית של הטראומה העכשווית, זו שניצולי שואה מתמודדים איתה. בצ'פמן, התנגדו בהתחלה לרעיון ואני הייתי מוכן לסכן את הציון שלי. נאמר לי שלאנשים כבר נמאס לשמוע על הנושא", המשיך.

     

    בסופו של דבר, גאוצמן, בן לאם ישראלית ונכד לסבא ניצול שואה מתוניס, צלח את המהמורה האקדמית ואף קיבל A מושלם, מהאוניברסיטה.

    נראה שהגישה המאכזבת לסיפורי השואה, איננה חדשה. לא רק בצ'פמן שומעים קולות כאלו. בימים אלו, של טקסים ממוחזרים של תעשיית ההנצחה ואבק היסטוריה, שקובר זיכרונות טראומטיים, לא פשוט להשאיר את הסיפורים שכולנו חייבים לזכור ולהנציח, רלוונטיים ומושכים את תשומת הלב. תשומת הלב, זו האמיתית, מעבר לחובה חד שנתית ביום הזיכרון לשואה ולגבורה.

     

    גואצמן, בנוסף להיותו מנטור קולנוע במוזיאון, לקח חלק בפרויקט שהציע מוזיאון השואה בלוס אנג'לס, בשם: "קולות ההיסטוריה", במסגרתו ניתנה לו האפשרות ללמוד על השואה ממקורות ראשוניים, אם מצוות המוזיאון ואם מדיאלוגים עם ניצולי שואה, שנקראים כיום שורדי שואה עקב ההתמודדות המתמשכת עם הטראומה. במהלך הפרויקט זכה גואצמן להזדמנות נדירה לייצר סרט שאת הרעיון שלו פיתח יחד עם השורדים עצמם. נתוני הסטטיסטיקה מעידים, כי בעוד פחות מחמש שנים, לא יהיו יותר הזדמנויות כאלו. גאוצמן זכה.

     

    גככג ()
    מתוך הסרט" "איש הברק".

     

    במהלך שנה וחצי עמל גאוצמן על הסרט הקצר (19:33 דקות). הסרט מתרחש רובו ככולו, בין כתלי המספרה של ניצול שואה מקהילת יהודי יוון בסלוניקי,

    בשם רפי כהן. כהן, שימש כספר עבור יחידת הזונדר קומנדו (יחידת מפני גופות מתאי הגזים) במחנה ההשמדה, טרבלינקה, שבפולין.

    המספרה, הממוקמת בלוס אנג'לס של שנות ה70, עומדת על סף סגירה. כהן, המתמודד עם טראומה ורגשות אשמה על מעשיו, נלחם בזהות היהודית. הוא לא מרגיש שיכול להיות חלק מהקהילה ומסתגר מפניה. דרך סקרנות מתפרצת של בחור צעיר שמגיע אל המספרה שלו יום אחד, כהן עובר מסע רגשי במהלכו הוא מבין כי זה איננו הסיפור שלו בלבד, ויש לו מקום מחבק בקהילה עם זהות יהודית, כמו שלו.

    "איש הברק", מגלה הבחור הצעיר בסרט, הוא בעצם אלוהים. כך כינה אותו סבו שלו, שחלק גורל זהה לזה של כהן.

     

    שואת היוונים

    גאוצמן בחר להתמקד בסיפור של שורד שואה מהקהילה היהודית הוותיקה בעולם, יהדות יוון. הקהילה הגדולה ביותר מכל קהילות יוון הייתה קהילת יהודי העיר סלוניקי. קהילה, שסיפורי השואה שלה "מככבים" פחות בתודעה היהודית, שלרוב מקשרת שואה ליהודי מזרח אירופה.

    השואה היוונית החלה באפריל 1941, והסתיימה עם שחרור יוון באוקטובר, 1944. יהדות יוון, שכללה 33 קהילות, ובפרט יהדות סלוניקי, ספגה את אחת המתקפות הקשות וה״יעילות״ ביותר של הנאצים במלחמת העולם השנייה כאשר היא נכחדה כמעט לחלוטין (למעלה מ-60,000 נרצחו).

    את רפי כהן, מגלם ברגישות רבה השחקן, ג'אקו פיטשון, יהודי בעצמו, שחקן שנולד לאב מסלוניקי, בעיר תל אביב וכיום חי כבר כ- 32 שנים באל איי, כשבאמתחתו לא מעט סרטים (אחד מהם "צבע אדום" עם שני אטיאס, אשר עוסק בסכסוך הישראלי- פלשתיני, שזכה ללא מעט תשומת לב בארה״ב).

    כחלק מהכנה לתפקיד, למד פיטשון לדבר בלדינו (ספרדית-יהודית הנפוצה בין יהודי יוון) ובילה שעות עם שורד השואה דריו גבאי (97), אשר נחשב לאחד מאחרוני הזונדר קומנדו בעולם.

     

    דמותו של כהן, מספר היוצר הצעיר, מבוססת על שזירה בין מספר סיפורים של שורדי שואה, ביניהם אברהם בובה ז"ל, ספר במקצועו, אשר נתן עדות מפורטת וקשה על ימיו בטרבלינקה, כספר שסיפר נשים בתא הגזים, תוך כדי מילוי פקודה לתת לנשים שהובלו אל תחנתן האחרונה בתאי הגזים, תחושה שהן מסופרות לפני מקלחת.

     

    sdgd ()

    sdgd ()

     

    במהלך הסרט, עיניו של דריו גבאי, שישב בקדמת הקהל בדממה מוחלטת על כיסא גלגלים, נמלאו דמעות. בתום הסרט, הציעו לקהל להשתתף בפאנל השאלות והתשובות. שורד שואה נוסף שנכח בסרט, תיאר בבירור כיצד משרות הזונדר קומנדו הוחלפו כל שלושה חודשים. דריו גבאי, היה מבין המעטים שזכה לשרוד את ההחלפה, שלרוב כללה חיסול של יהודי הזונדר קומנדו ה"וותיקים".

    הסרט "איש הברק" היה אמנם לפרויקט הסיום של גאוצמן, אך כבר זוכה להערכה ותמיכה ונבחר באופן רשמי להציג במספר פסטיבלים בקטגוריית הסרט הקצר. בחודשים המועטים מאז ששוחרר אף זכה בפסטיבל הסרטים העצמאי של לוס אנג'לס, בפסטיבל פירנצה שבאיטליה ובפסטיבל הסרטים היהודי בתל אביב, שנערך ביולי האחרון. בסוף שבוע הקרוב, הסרט יוקרן כבחירה הרשמית בפסטיבל הבינלאומי של סן דייגו ובהמשך יציג גם בפסטיבל הסרטים של סיאטל.

     

    אתגר ענק יש לנו כאומה עם זהות, המאוימת כל הזמן להיטשטש, במיוחד ברחבי העולם. גם בלוס אנג'לס עם אוכלוסיה של כחצי מליון ישראלים ושכונות עם אופי ישראלי (הוואלי) ויהודי (פיקו רוברטסון), בהן סוכות בנויות למשעי, ריח סוכך וגלאט מרקטים, חיים ובועטים, עדיין נאבקת בחובה היהודית, לזכור ולא לשכוח. הסיפורים של מי שהיה ואיננו ומי ששרד ובקרוב יהיה איננו, הם אתגר לא פשוט לחקיקה בזיכרון הלאומי של הדורות הבאים.

    בעולם אינסטנט של מדיה חברתית, האתגר עוד מתגבר. חובתנו לזכור ולספר מדור לדור את הסיפורים של אלו שהיו. כי לכאב אין חוק התיישנות, בעיקר כזה, שהופך אותנו למי שאנחנו.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים