"לנסוע לאיי סיישל לספא או בדרך חתחתים לדמשק? בוודאי שלדמשק"
יצירה שלה נחשבת ליצירת האמנות היקרה ביותר של אמן ישראלי אי פעם, ועבודותיה מוצגות במוזיאונים מפורסמים כמו הלובר ו-MoMA. לכבוד עבודה חדשה שלה המוצגת בתחנת רכבת מרכזית בלונדון, מיכל רובנר מספרת על תהליך היצירה, על היחס של המדינה לתרבות ועל התחושות שעולות בה כשמזכירים לה שהיא האמנית הישראלית המצליחה ביותר בעולם
מיכל רובנר (61) קמה לפני הזריחה. היא עוד מתלבטת, אולי זה מוקדם מדי, אבל אז פותחת תריס ואור עמום מרמז לה שהלילה עומד לעזוב. היא הולכת להאכיל את החמור שלה בחרוב. אחר כך היא פונה לשדה ובודקת מה שלום הירקות. לאחר מכן מגיע אתא, פלסטיני שגר בקרבת ביתה הצנוע שבעמק איילון, ואומר לה – "תראי תראי, היום יום ג'דיד ג'דיד" ("חדש חדש"). "חדש לגמרי?", היא שואלת, והוא עונה: "לגמרי חדש". הטקס הקטן הזה חותם רגעים אחרונים של שקט אידילי כפרי, לא מרמז ולו במעט על היום הגדוש ומלא הלחצים שעתיד לבוא, כמו גם על התואר המחייב שבו היא מחזיקה: האמנית הישראלית המצליחה בעולם.
היא נעה בין ביתה שבעמק בישראל לבין הסטודיו הניו-יורקי שלה. מעידה על עצמה כי היא נהנית מקניית כפכפים ב-20 שקל בשוק בלוד כמו גם משופינג בכלבו נחשב בלונדון, נוסעת בעולם במסגרת העבודה אבל מוצאת את האותנטיות האמיתית בשדה שבעמק – בהתבוננות בלהקת הכלבים הכנעניים מקפצת לאורו של הבוקר, בצילום בטלפון הנייד של חוגלות הנדמות בעיניה לאבנים. גם השיחה עם רובנר מבטאת את הניגודים הללו – הפשטות אל מול ההצלחה המקצועית הגדולה – ושום זחיחות או חשיבות עצמית מיותרת לא ניכרות בדיבורה. להיפך, היא נעימה כל כך, מתנסחת מתוך איזה רצף מחשבות מהיר ומלא תשוקה לעולם ויכולת התבוננות בפרטים הקטנים, ועם זאת מתוכננת, רהוטה ומסודרת.
"אמא שלי אמרה על השדה הזה שבו אני חיה שמבחינתה זו היצירה הכי חשובה שלי. אבל אני לא ממש קוראת לזה אמנות. לא יודעת, בשבילי זו הפוגה מהאמנות. למרות שיש פה שיקולים מאוד אמנותיים - אם השביל יהיה ככה או ככה, ונגיד בעונה הזאת אני מביאה אבני בזלת גרוסות מהגבול עם סוריה, וזה חשוב לי כי הן שחורות ויוצרות את הצל של השביל שנהיה יותר מוחלט, אז כן, זה כמו מין ארגז חול גדול".
יצירתה "מקום 1", מבנה העשוי מאבני בתים הרוסים של פלסטינים, ונבנה על ידי יהודים ופלסטינים, נמכרה ב-2006 ומוכרת כיצירה היקרה ביותר שנמכרה אי פעם מאת אמן ישראלי. עבודותיה, המשלבות צילום, וידיאו ורישום, הוצגו במוזיאונים מרכזיים בעולם, בהם הלובר, MoMA ומוזיאון וויטני בניו יורק. נושא השואה מעסיק אותה לא אחת, ויצירותיה העוסקות במלחמת העולם השנייה הוצגו במוזיאון "יד ושם" וכן במוזיאון באושוויץ בירקנאו.
על כן, האסוציאציה לשואה היא בלתי נמנעת גם כשמתבוננים בעבודת הווידיאו החדשה שלה, המתפרשת על קיר של 16 מטר, ובה נראות רכבות המורכבות מטורים של אנשים קטנים, בתנועה בלתי פוסקת, על רקע העיר לונדון הקודרת והאפרורית, כמעט אפוקליפטית.
"יש משהו אפוקליפטי בהרבה עבודות שלי. אולי השחור-לבן הזה, עם כמה מונומנטים שלי הזכירו קצת את מלחמת העולם השנייה, אולי הראשונה", היא מהרהרת בקול, כאילו תוהה לראשונה על קנקנה של יצירתה. "בהחלט לא כיוונתי שהיא תהיה אפוקליפטית, אבל כן יש שם מעברים ושינויים של יום ולילה ומסתורין".
עבודתה של רובנר Transitions ("שינויים"), המוצגת בלונדון, נעשתה כחלק מפרויקט תשתיות ענק בעיר, שישיק בקרוב קו רכבות חדש הנפרש על פני 100 ק"מ. שבע תחנות חדשות תוכננו ועוצבו על ידי אדריכלים ידועי-שם, אשר הזמינו מבכירי האמנים בעולם עבודות שיוצגו בתחנות הרכבת. זו של רובנר ממוקמת באחת הכניסות לתחנת קאנארי וורף של קו אליזבת החדש. "לקחתי את זה כהזמנה לחשוב על מה זה רכבות", היא מספרת. "איך הן נכנסות, נעמדות רגע ומשתהות, חוזרות לאחור ואז פתאום יוצאות, וההפתעה כשפתאום את שומעת רכבת ולא רואה אותה, ואיך היא מזיזה את נקודת המבט שלך כשהיא חולפת בתוך המרחב. וגם כל המשמעות של קווי אנרגיה שנמצאים מתחת לרגליים שלנו, שכבות מתחתינו בכל עיר גדולה כמו לונדון, פריז או ניו יורק. יש כל כך הרבה זרימה אנושית, הדחף של האדם לעבור ממקום למקום, אלה שעוברים מהר ולעומת זאת אלה שמשתהים ועומדים בתוך המרחב.
"הסתכלתי על הארכיטקטורה המאוד מיוחדת של העיר שבנו פוסטר ופרטנרס, ונראית כמו איזו ספינת חלל. פתאום שמתי לב כמה מונומנטים יש בלונדון. יש להם משקל סגולי מאוד גדול, קצת כמו צילום שחור-לבן שיש בו מין רגע שחלף ועבר. מצד אחד ההיסטוריה עדיין קיימת, מצד שני כל דבר שקשור להיסטוריה יש בו משהו מורבידי כי הוא חלף ועבר. והמונומנטים עומדים שם דוממים, זה מדהים - מין כוחות שפועלים מאוד חזק על העיר. אולי כמו שאצלנו פועלות מאוד חזק השכבות התחתונות של ההיסטוריה, כל האבנים שאנחנו דורכים עליהן ומגלים אותן, וכל המשמעויות שאנחנו מטעינים במקום, גם שם יש את זה מאוד חזק בשבילי".
כאמור, מאפיין בולט בעבודה – שחוזר כמעין טביעת אצבע ברבות מיצירותיה – הוא דמויות אנושיות קטנות, שמשמשות חלק מהרכבות הבאות והולכות, רכיבים קטנים בתוך עיר שאינה פוסקת. "זה החלקיק האנושי, אחד הצבעים המרכזיים בקופסת הצבעים שאני עובדת איתה. אז במשך הזמן החלטתי להרחיב את זה ולבנות את ההקשר של קווי הרכבות ולונדון. אבל במקרה שלי הרכבות מיוצגות על ידי דמויות של אנשים", היא אומרת. במבט ראשון האנשים נדמים לנמלים שחורות וזהות, אך מדובר באנשים אמיתיים שרובנר צילמה – "בשבילי הם ממש לא נמלים. אבל זו אחת השאלות שעלו לי: כמה פיקסלים את צריכה בשביל לזהות שזה בן אדם? האדם נושא משהו, הוא השתקפות של מציאות. הסיבה שאני בוחרת להעלים הרבה מאוד פרטים היא כי אני מחפשת שכבה כזו שנמצאת מתחת לפרטי פרטים. לפעמים אני חושבת שהפרטי פרטים הם סוג של פילטר. מרוב נתונים את לא רואה את ליבת הדבר. יש בהחלט עניין שהאנשים יהיו לא מזוהים, ברמה שזה יכול להיות 'הם' ויכול להיות 'אנחנו'. אדם לא ספציפי הוא יותר אוניברסלי, ויכול להיות הרבה יותר אישי - אנשים אמרו לי 'את יודעת, אני מרגישה שהדמות הזו זה אני'. ברגע שזה קצת יותר מפורט את אומרת 'אה, הוא בכלל הודי, הוא סיני, היא בלונדינית'".
עבודה קודמת של רובנר - Frequency
ברקע העבודה נשמע תמהיל קולות, כולם קולות רכבת אמיתיים שרובנר הקליטה במסעה ברכבת הטרנס-סיבירית. "העניין הזה של מקום ומרחק מאוד מעסיק אותי, וגם הנושא של עקירה, תלישות. מובן שאצלנו יש לרכבות הקשר קשה, כי בלי הרכבות השואה הייתה נגמרת בצורה אחרת לגמרי. ברכבות בסיביר אני זוכרת שברגע במסע פתאום הרגשתי מין חרדה כזו, ישבתי ושתיתי תה ברכבת, והיה כל כך נחמד עם העצים האלה, ופתאום נבהלתי, אמרתי אולי זה רחוק מדי.
"מצד שני, הרכבות הן משהו שיכול נורא לקרב אותך. שאלו אותי מה הייתי רוצה שאנשים ירגישו, אז אמרתי שכשאנחנו במעבר ממקום למקום זה כאילו זמן מבוזבז, יש הרבה פעמים הפחתת ערך על הזמן הזה, לוקחים אותו כמובן מאליו, אבל זה זמן שמאוד משמעותי. אני באמת חושבת שבתווך הזה - ונסיעה ברכבת היא בהחלט זמן תווך - את עוברת שינוי ממקום אחד לאחר, עובר הזמן והמקום, את צריכה לרדת משם קצת בנאדם אחר. בכלל בחיים שלנו הכול כל כך צפוף ואין בכלל זמן בין לבין. תמיד אני מייחלת להס הזה אחרי קונצרט, של השקט לפני שיתחילו מחיאות הכפיים, שייתנו רגע לצליל האחרון, שפתאום תקבל את הזמן לעבד משהו ולא רק להגיב".
רובנר נזכרת ברגע מרגש שהתרחש בפתיחה של תחנת הרכבת: "סגן הנשיא של רשות הרכבות של לונדון – איש רציני מאוד בחליפה – אמר: 'בשבוע שעבר הייתה לי הזדמנות לבקר בפעם הראשונה בחיי בישראל, ולקחו אותי ל'יד ושם'. הדבר הראשון שראיתי זו העבודה של מיכל, ואז הרגשתי ברגע הזה שיש לנו מזל שהאמנית שעשתה את העבודה ב'יד ושם' היא זו שתעשה לנו את העבודה'. זה היה רגע שנורא ריגש אותי. פתאום חיבר לי הכול – אם דיברנו על רכבות, זה כל הזמן נמצא שם. 'יד ושם', השואה, הקיום שלנו, השבירות הזאת, הרכבות. וגם החיים".
לזהות הישראלית שלך יש חשיבות כשאת בחו"ל?
"הרבה פעמים יש לישראליות מקום. הייתה לי תערוכה בניו יורק בקיץ לפני שנה בערך, פתחתי את ה'ניו יורק טיימס' והיה בו צילום גדול של אמא שמחזיקה תינוק שמת בעזה. בבוקר הגיעו אנשים לפגוש את האמנית, ואז מגיעות השאלות – מה אתם (הישראלים – א"ו) עושים שם? ואז אני צריכה להסביר".
נשמע שיש לזה משקל כבד.
"אני מרגישה את זה הרבה, אני גם באה כישראלית באופן מאוד מובהק. אבל את הביקורת שלי אני אוהבת להגיד בארץ יותר מאשר בעולם. כי את יודעת, יש הרבה חוסר הבנה. העולם לא מבין כל כך שאתה מרגיש הצדקה להגיב על איזו מנהרה שהחמאס עושה לך מתחת לרגליים. יש תפיסה מאוד מונוליתית של שחור-לבן של מה שקורה פה, אז אני מנסה קצת להרחיב את היריעה הזאת. למרות שתמיד אני אומרת שאני מאוד בעד דיאלוג ומקווה שיום אחד יהיה פה שלום, או לפחות יותר שלום. זה אזור כל כך מוצלח, המחשבה הזאת שעכשיו למשל יכולתי להגיע לירדן, למצרים, כמה הייתי רוצה להגיע לעוד מקומות, לתקשר עם עוד אנשים, להיחשף לעוד תרבויות של האזור. יותר מאשר לנסוע לתאילנד למשל. קחי אותי כמה שנים אחורה, אם היה מעניין אותי לנסוע לאיי סיישל לספא או בדרך חתחתים לנסוע לדמשק – אז בוודאי שלדמשק. כי באמת מעניינת אותי התרבות, הארכיטקטורה. אני חושבת שאם נתעניין בדברים היותר טובים שלהם, ופחות בדברים הפחות טובים, אולי איכשהו יתחיל דיבור ממקום אחר, לפחות עם חלקם".
בשנים האחרונות נטען ששרת התרבות מנסה לתחום את חופש הביטוי האמנותי בארץ. את מרגישה צמצום כזה?
"אני חושבת ששרת התרבות או משרד התרבות צריכים לשקף את התרבות, וחלק מהתרבות הוא נקודות מבט שונות. אפילו בצעקות בכנסת יש כל מיני קולות ודעות. אולי היא הייתה רוצה שאמנות תהיה יותר הרמונית או מגויסת לטובת המקום, אבל אמנות זה לא מסע הסברה, ואי אפשר לחנך אמנים. הכוח של האמנות הוא היכולת להסתכל למציאות בעיניים ולתווך בינינו לבינה. מציאות זה לא שחור ולבן, יש ציפייה מאמנים שיהיה להם אומץ, שהם לפעמים יהיו רדיקליים. וניסיונות לצמצם אף פעם לא מצליחים.
"למשל ברוסיה, מלביץ' התחיל לצייר ריבועים מופשטים, ועל כך שהוא זנח את הפיגורטיבי הוא ישב בכלא. אבל האמנות שלו הייתה כל כך חזקה שהיא מתקיימת עד היום, והסיפור של הכלא לא הוריד שום דבר מהנוכחות שלו, אולי אפילו חיזק אותו; או נגיד איי וייוויי שנכלא בסין בגלל הביטויים שלו. זה לא פגע בו בכלל, יש כאלה שטוענים שזה מאוד עזר לו. אני חושבת שיצירה אמיתית, אי אפשר באמת לדכא אותה, היא תצא מאיזשהו מקום. הכוח של ישראל הוא שזה מקום שבו כל אדם יכול לבטא את דעתו, ולכן גם אמנים יכולים וצריכים לבטא את דעתם. אם התרבות בארץ תומכת בכל מיני יצירות של כל מיני קולות שקיימים במקום הזה, זה רק יחזק את המקום, לא יחליש אותו.
"אני לפעמים מנסה לעצור את עצמי, וגם אני את עצמי לא מצליחה לעצור, אז שרת התרבות? כוח יצירה זה כוח חזק מאוד. הרצון לעצור ולצמצם את זה יוביל רק להקצנה של זה. וזה בכלל לא תפקיד של אדם אחד פרטי שנקודת המבט שלו תהיה זו שתקבע, התרבות בארץ מתקיימת בהרבה גוונים, והמקום הזה יש בו הרבה כוחות מנוגדים, על פני השטח ומתחת. הוא מאתגר אותנו כל הזמן, הרבה פעמים מנטלית ומוסרית. אני חושבת שצריך להפגין הרבה פתיחות וגמישות כלפי תרבות, אחרת זה לא יגרום נזק לתרבות אלא לזה שמנסה לסדר ולארגן אותה. יחזור כבומרנג".
בשטף הדיבור שלה, באיזון שבין הקלילות שבה יוצאות המילים לבין התוכן הטעון, רובנר מציגה איזו פשטות שאי אפשר שלא להיקסם ממנה, מין היגיון אוניברסלי בריא שיכול להיות נכון לכל מקום על פני הכדור, ונטוע בהקשר עמוק גם אצלנו. למרות ובגלל הישירות הפשוטה והבלתי מתייפייפת הזו, ניכר שתואר האמנית הישראלית המצליחה בעולם הולם אותה.
איך את מרגישה עם התואר הזה? הוא הרי מחייב מאוד.
"תראי, לדעתי זה מדד בעייתי, כי אמנות לא צריכה להיות מצליחה דווקא, היא צריכה להיות טובה או משפיעה. אז נכון שאם אתה מצליח אתה בכל מיני מקומות וצמתים שאתה יכול להשפיע, ואולי אם לא היית טוב לא היית מגיע אליהם. אבל זה בכלל לא אומר שאין פה אמנים אחרים שהם מאוד טובים כמוני. מה זה בכלל הלהצליח? אנחנו לא עושים את זה בשביל להצליח. זה נורא נחמד אבל זה לא המוצר הסופי, זה תוצר לוואי שאתה מקבל חזרה, פרס. החיפוש והדחף הזה של האנושות לייצר עוד מציאות – לחוות את המציאות באופן אחר, לתת נקודת מבט חדשה – היה קיים עוד לפני שקראו לזה אמנות. זה הסיפור של האמנות. יש לי הרגשה של שלמות אישית, כי אני באמת מאוד מסורה לעשייה שלי ולחיפוש.
"מצד שני העניין של ה'מצליחה' – אני גם מפחדת מקנאה, מה זה כל הזמן ה'מצליחה' הזאת, מה, אין פה אמנים אחרים כל כך רציניים וחשובים כמו דני קראוון, מיכה אולמן, גרשוני שכל כך חסר פה, קדישמן שכל כך חסר פה, אבנר כץ, אביבה אורי? מה, היא פחות הצליחה ממני בלהעביר חוויה ולרגש ולהשאיר יצירה באמת אדירה? לא".
אמרת שאת חוששת מקנאה. את מרגישה כזו מצד אמנים מקומיים?
"אני חושבת שקנאה זו תכונה טבעית, יש את זה לאנשים ולחיות. זה לא אומר שאם הבן אדם מקנא הוא חייתי. זה כאילו - אם אני יותר אז הוא פחות. אם היא יותר, זה כבר מוריד מערכם של אחרים. הם לא פחות. כל אחד הוא במקום שלו, עושה את העבודה שלו. באמת שאני חושבת ככה, לא בשביל להצטנע ולא בשביל להישמע. גם טכנית, יכול להיות שהיו לי נסיבות שבהן כנראה הגעתי לכמה מקומות שחלק מהמשמעות שלהם זה הצלחה, אבל אנשים אחרים עשו משהו אחר. אני לא חושבת שאמנות זה הדבר היחיד שחשוב לעשות בחיים, רק שיש אנשים שהתמזל מזלם לעשות אמנות".
