שתף קטע נבחר
אתם שיתפתם

    דימוי המתעמר של רושפלד השתלם לו

    לפרסומת לנתיב פלוס גייס משרד התחבורה את השף בעל ההיסטוריה המפוקפקת כדי לשחק... בוס מתעמר. מדובר בקהות חושים קולקטיבית

     

    יונתן רושפלד (צילום: ירון ברנר) (צילום: ירון ברנר)
    יונתן רושפלד(צילום: ירון ברנר)

    לפני כמה שנים ליוויתי חברה שחוותה התעמרות בעבודה. המעסיק שלה השפיל אותה, נתן לה משימות בלתי אפשריות ועלב בה כשלא הצליחה לבצע אותן. היא נשארה שם כי פחדה שלא תמצא מקום אחר, וכי חשבה שהיא יכולה להתמודד. יום אחרי יום היא הגיעה לעבודה וחטפה השפלות ועלבונות. אט אט החל מצבה הנפשי להידרדר. מאישה שמחה ומלאת אנרגיה היא הפכה לאדם חרדתי שאיבד כל אמון מקצועי בעצמו. היא כבר לא הציגה את העניין כעוול. חברתי הפכה לאדם שפוף, לשק חבטות.

     

     

    התעמרות בעבודה מוגדרת כנטייה להתנהג באופן חוזר ונשנה באגרסיביות כלפי עובד, עמית או כפוף. התנהגות אגרסיבית מסוג זה יכולה לקבל ביטוי מילולי על ידי השפלה, התנכלות או מתן יחס מזלזל המלווה לעיתים גם בהתפרצויות. התעמרות ממושכת עלולה להסב נזקים פיזיים ונפשיים כאחד.

     

    אף שבישראל לא קיים חוק מפורש האוסר על התעמרות בעבודה (הצעת החוק למניעת התעמרות בעבודה, התשע"ה-2015, עברה בכנסת בקריאה טרומית בלבד וטרם נכנסה לתוקף), הכירו בתי הדין האזוריים לעבודה בעוולה של התעמרות בעבודה וכבר פסקו פיצויים בגין עוגמת נפש או הפרת החובה לנהוג בתום לב.

     

    אין ויכוח באשר לחוסר האיזון המובנה ביחסים שבין מנהלים לעובדים, והנורמה המשפטית מנסה להגן על מי שנתפסים כחלשים וכפגיעים יותר. אבל האמת המוסרית הפשוטה הזאת לא הגיעה למשרד התחבורה או לרשות השנייה כשהם אפשרו את העלאתה לשידור של הפרסומת החדשה לנתיב פלוס. תמוה ובלתי נתפס הליהוק של השף יונתן רושפלד, המשחק את עצמו כבוס המתעמר ומשליט הטרור על עובדיו במסעדה הנקראת "האנטיפת".

     

    לרושפלד יש היסטוריה מתועדת של תלונות עובדים על התנהגותו השנויה במחלוקת. הפרסומת החדשה לנתיב פלוס בכיכובו היא הוכחה לכך שבישראל התעמרות בעבודה משתלמת. לא רק שפרזנטורים או מנחים לא נענשים עליה, הם אף זוכים בזכותה לככב בפרסומת מטעם המדינה, ובמקרה זה משרד התחבורה.

     

     

    בפרסומת משחק רושפלד את הנבל ומוצג כמי שמשנה את היחס לעובדיו בפתאומיות על מנת שאלה יסכימו לנסוע איתו בנתיב פלוס. העובדים רועדים מפחד כשהוא עובר מהתאכזרות לחיבוקים. לא מדובר כאן בפרשנות שלי לסרטון, אלא בהתרחשות האמיתית על המסך.

     

    יש כאן כל כך הרבה דברים רעים - הסגידה לכוח גם במחיר של דיכוי והקבלה של הרוע על ידי העובדים ועל ידי הצופים, ההתרפסות של העובדים בפני רושפלד, הסליחה של העובדים והצופים למתעמר רק בשל היותו אדם מצליח.

     

    לו היה מדובר בחברה מסחרית היה ניתן להסתפק בגינוי, אבל העובדה שמדובר בפרסומת מטעם המדינה הופכת את הדבר לבלתי נסבל ממש. מישהו משתמש בכספי המסים שלנו כדי לקדם ערכים מעוותים של כוחנות ודורסנות.

     

    וכך מופקת פרסומת שמושתתת כולה על רוע טהור. בלתי נתפס לחשוב על כמות האנשים שנחשפו לקונספט הפרסומת טרם פרסומו ולא עצרו את המהלך. תהליך כזה עובר שלבים של גיבוש רעיוני, סינופסיס, תסריט, ליהוק, צילום ועריכה. במהלך הפקה של פרסומת כזאת יש פינג פונג תוכני בין אנשי קריאטיב למשרד הממשלתי שמזמין את הפרסומת.

     

    הפרסומת הזו לא נוצרה בחלל ריק. היא תוצר של ההשחתה המצטברת של הנורמות החברתיות בישראל, המחלחלת מלמעלה למטה. במדינה בה לא רואים את החלשים, אין להתפלא על קהות החושים הקולקטיבית שאפשרה את יצירתה ושידורה של הפרסומת הזו. ועל זה אמרו כבר – כשאנשים קטנים עושים צל ענק, סימן שהשמש שוקעת.

     

    • מיכל שליו רייכר היא יזמית חינוכית ונשיאת הפורום החילוני

     

    מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים