שתף קטע נבחר
אתם שיתפתם
    זירת הקניות
    מזל טוב ביבי, עכשיו תעשה חשבון נפש
    לצד הברכות והתשבחות שמגיעות לו, אי אפשר שלא לתהות: האם נתניהו לא חש שתרם דיו למדינה, ושטובת ישראל היא שהנהגת הליכוד תזכה לרנסנס

     

    טקס השבעת הכנסת ה-22 (צילום: רויטרס)
    ראש הממשלה בנימין נתניהו(צילום: רויטרס)

    אם יורשה לי, גם אני רוצה לברך את ראש ממשלת ישראל לרגל יום הולדתו ה-70 ולשלוח לו זר פרחים מילולי. אחרי שנים של אחיזה בהגה הספינה הקטנה שלנו, בתוך גלי המזרח התיכון הסוער, בהחלט מגיע לו. ככה, מכל הלב, בלי טיפת ציניות. בלי אבל. בנימין נתניהו הוא ראש ממשלה מצוין, אשר הקדיש את ימיו ולילותיו לטובת מדינת ישראל והעם היהודי. הוא הוביל את החברה הישראלית לשגשוג כלכלי ולשקט יחסי. הוא שמר באופן מעורר הערצה על האינטרסים הלאומיים, הכלכליים והביטחוניים של מדינת ישראל, תחת לחצים כבדים מבית ומחוץ. הוא ראוי בהחלט לשלל ברכות ותודות לרגל יום הולדתו.

     

     

    הוקרת תודה לשליחי ציבור, בטח לראש ממשלה, אינה מעשה חנופה. אילו היה מכהן כאן יותר מעשור ראש ממשלה מהצד האחר של המפה הפוליטית, היו מסיבות יום ההולדת נחגגות ברוב עם. באולפני הטלוויזיה ובכותרות העיתונים היו מציינים את האירוע ברוב הוד והדר, ולא תוך הגחכה של ח"כית צעירה אחת לשעבר, שקצת הגזימה. מאי גולן בהחלט הגזימה. היא הביכה אפילו את ראש הממשלה, ובטח לא הייתה צריכה לדבר על צעירים שלא רואים את עתידם בישראל.

     

    ובכל זאת, אני מאמינה ומכבדת את האותנטיות של גולן. הודות לאותנטיות העממית הזו שהיא מייצגת, של אהבה והערכה לשליחי הציבור, הימין זכה להנהיג את המדינה במרבית השנים מאז המהפך שחולל מנחם בגין. בשונה מהשמאל שהתאהב בעמדה הביקורתית, הצינית והחמוצה, הן כלפי המדינה והן כלפי המנהיגים שלו עצמו, בימין נותרה ממלכתיות פשוטה שבאה לידי ביטוי בנאמנות להנהגה הקיימת.

     

    כידוע, השמאל מצליח כבר שנים באופן שיטתי וכמעט חולני להפיל את מנהיגיו ולהחליף את מפלגותיו, בלי לתת להם הזדמנות אמיתית ליפול, לתקן, ללמוד מהניסיון, לצמוח. בליכוד, לעומת זאת, מעולם לא הודח ראש ממשלה מכהן בבחירות פנימיות. שם זוכה המנהיג באמון ובאהבה.

     

    אלא שמשהו במנגנון הזה השתבש מאז נכנסה ישראל לסבב כאוטי של מערכות בחירות. הימין הגיע למצב אבסורדי שבו הוא מוכן לשתק את המדינה ולהפסיד את השלטון, מתוך אותו ערך טבעי ויפה של נאמנות למנהיג. והשאלה היא עד מתי. היכן עובר הגבול.

     

    אני סבורה שבהחלטה של נתניהו לפזר את הכנסת הקודמת נחצה קו אדום. הרי סביר להניח שאם היה נתניהו, אחרי שלא הצליח להקים ממשלה, מעביר את המנדט למנהיג אחר בליכוד, הייתה קמה ממשלת ימין יציבה. גם הציבור חשב כך בקלפי, והליכוד איבד מנדטים וחזר לכנסת כמעט מובס.

     

    בשורה התחתונה הימין איבד את היכולת להמשיך ולאחוז לבד במושכות השלטון. כעת יושבים על העגלה התקועה שני עגלונים, כל אחד מנסה למשוך לכיוון שלו. והשעון דופק. ובחירות מועד ג' מתקרבות אלינו בצעדי ענק. אם הימין לא יתעורר, התוצאות של בחירות נוספות לא יסתיימו בתיקו, אלא בעגלון אחד שימשוך את העגלה שמאלה.

     

    מי שיכול לשחרר את הפלונטר הוא כוכב יום ההולדת, יום שכידוע מוקדש לא רק לחגיגות אלא גם לחשבון נפש. חשבון נפש אמור לעשות האדם בתוך עצמו. ובכל זאת, אם יורשה לי, לצד הברכות והתשבחות שמגיעות באמת מעומק הלב, גם לתהות: האם נתניהו לא חש שתרם דיו למדינה, ושבמצב שנוצר טובת המדינה היא שהנהגת הליכוד תזכה לרנסנס.

     

    • יפעת ארליך היא עיתונאית "ידיעות אחרונות"

     

    מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים