שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    פעם הייתי בלונדינית, עכשיו אני חכמה
    גם כשהייתי בלונדינית (עד לפני שבוע) לא הייתה לי בעיה לצחוק על עצמי. יש לי בעיה עם אנשים חסרי הומור שצוחקים לחולשתם של אחרים ומקטלגים אותם תחת סטריאוטיפים מיושנים. אני לא יודעת אם בלונדיניות נהנות יותר, כי הנאה וסבל בעיניי לא קשורים לצבע, אלא להמון דברים אחרים

    עד לפני שבוע הייתי בלונדינית. נהניתי יותר מכולם, אף אחד לא התרגש כשלא הבנתי דברים כי ממילא אני לא קולטת, התקבלתי לכל עבודה בזכות השיער הגולש שלי, לא הבנתי בדיחות על בלונדיניות (כי הכל נכון), ובאופן כללי התנהלתי בעולם כמו קלולסית שהחיים שלה דבש מלכות. אלא שלפני שבוע קרה מאורע היסטורי והיסטרי, ומבלונדינית משוללת דאגות הפכתי לברונטית, שזה חום מהול בגוונים לא ברורים של דבש מלכות, להזכיר לי איך היו החיים פעם, כמלכה בלונדינית.

     

    המאורע הדרמטי אירע כשחזרתי צהבהבה מסיני, עקב ערבוב לא מוצלח של שיער שיבה אותו אני מסתירה מגיל שלושים, ביחד עם מי חמצן שהתחמצנו בשמש הקופחת. הלכתי לספר וביקשתי ממנו שיער קצת יותר כהה, והוא פספס את ה"קצת". חזרתי הביתה ברגל, מבועתת מהלוק החדש. כשהגעתי למעבר החצייה ראיתי את המכונית של בן הזוג מגיחה מולי. נופפתי לו וחייכתי, אבל הוא הביט דרכי במבט אטום. "נו, תעברי", חיווה בידו על מעבר החצייה, כאילו אני אשה זרה שחוסמת את דרכו ומפריעה לו להמשיך בחייו. התקרבתי והכנסתי את הראש לחלון. הוא נרתע אחורנית. החוויר. "לא זיהיתי אותך, מי את? מה עשית לגאיה?" הוא נשנק מההלם.

     

    אוהבת את עצמי. בכל צבע (צילום: shutterstock) (צילום: shutterstock)
    אוהבת את עצמי. בכל צבע(צילום: shutterstock)

     

    בימים הבאים ניסיתי לא לראות את עצמי. כולם אמרו לי שזה משגע, מטריף, שאני נראית צעירה בחמישים שנה לפחות. זה לא הזיז לי. לא הרגשתי ככה. הרגשתי כמו סנדרה רינגלר שהופרדה משלי גפני, כמו מרקו שאיבד את אמא, כמו שקשוקה בלי חלה. את מכירה את זה, יכולים להגיד לך עד מחר שאת מהממת, יפה, מוכשרת, רזה, אבל אם את לא מרגישה ככה, אלו סתם מילים שמתפוגגות באוויר.

     

    שיננתי לעצמי משפטי העצמה: "בסוף מתרגלים להכל", "חידושים זה מרענן", "השיער יצמח", "טוב לשנות ולהפתיע". ובאמת, כל השכנוע הפנימי הזה עבד לי מצוין חוץ מהרגעים שהייתי ערה.

     

    סטיגמות הן לא באמת מצחיקות

    חברה ששמעה שהתחלתי ללמוד אמרה, ספק בצחוק, "עכשיו לא תצטרכי להוכיח שאת חכמה". צחקתי, אבל זה הקטע עם סטיגמות: הן לא באמת מצחיקות. כשאת מתביישת להגיד שאת גרושה בגלל הסטיגמה, זה לא מצחיק. כשאת אומרת שבעלך קר אלייך כי הוא פולני זה לא מצחיק. כשאת לא מודדת בגדים בתא הלבשה כי את שמנה זה לא מצחיק. כשאת יושבת לדייט עם גבר שאומר לך "את לא כזאת קלילה כמו שאת נראית" זה בכלל לא מצחיק.

     

    בתקופה שחיפשתי זוגיות מצאתי גברים שנמשכו לבלונד וציפו ממני לספק את הסחורה. הם רצו אותי נהנתנית, זורמת, כיפית, בלי חפירות, בלי שיחות עמוקות, ורצוי שלא ארוויח יותר מהם. רובם התאכזבו. מבחינתם, בצדק, עבדתי עליהם, לא הייתי המוצר שהם חיפשו לקנות.

     

    מעולם לא חשבתי שאני חכמה גדולה, אבל יש טיפשים ממני. ממש לא התקבלתי לכל עבודה שרציתי (למעשה בדיוק ההיפך). רוב הזמן אני לא מתנהלת בחוסר אחריות, ואין לי בעיה לצחוק על עצמי. כן יש לי בעיה עם אנשים חסרי הומור שצוחקים לחולשתם של אחרים ומקטלגים אותם תחת סטריאוטיפים מיושנים. אני לא יודעת אם בלונדיניות נהנות יותר, כי אני נהנית נקודה. הנאה וסבל לא קשורים לגוון שיער, צבע עיניים, מידות גוף, מוצא, סטטוס והכנסה, אלא למנגנון פנימי הרבה יותר עמוק.

     

    אני שוקלת בחיוב להישאר עם הגוונים הכהים, כי אני חובבת טעויות ומאמינה שהן סוללות לנו דרכים נוספות. חוץ מזה, קראתי במגזין שאם אני רוצה לשמור על הזוגיות כדאי להכניס צבע למערכת היחסים. עכשיו הזוגיות שלי מובטחת, לחבר שלי אין סיבה לחפש מישהי אחרת, כי הוא מקבל ברונטית. אם כבר גוונים, אז לגוון עד הסוף.

     

    שלך,

    גאיה קורן. מנחת הסדנה אני מלכה גרושה באושר , לעשות מהלימון לימונצ'לו הרצאה אופטימית, מנטורית להערכה עצמית, ועיתונאית בידיעות אחרונות.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מחשבוני בריאות
    פורומים רפואיים
    מומלצים