עניינים שונים

הפרשה הדוחה של השבוע קשורה במכתב שכתבה נערה יהודייה ושמה רחל מינץ ב־1937. היא תיארה בו את האנטישמיות שהתנסתה בה בפולין, ואת חרדתה מפני הבאות. החרדות האלה, למרבה הזוועה, היו מוצדקות. רחל מינץ נספתה בשואה, ושמה שב ועלה בימים אלה כי מכתבה התגלה והוצע למכירה. מי שביקש למכור אותו הוא עסקן ואספן חרדי ששמו דוד זילברשלג, שלמרבה הסלידה, התמיהה והאירוניה, הוא חבר בהנהלת "יד ושם", וכבר נשמעות קריאות לסילוקו ממנה.

בעקבות פרסום המכירה נזעקו בני משפחתה של רחל מינץ, פנו לבית המשפט, והמכירה נעצרה. מר זילברשלג טען שהמכתב שלו, שקנה אותו בכסף מלא, שמגיע לו להתפרנס, שהמכתב נכתב לפני השואה, שלא מדובר בעבירה על החוק ולא בעבירה על דיני התורה. קראתי את כל זאת בעיתון וגם ראיתי בטלוויזיה, ואני מניח שדבריו נכונים, אבל הסיפור הכעור הזה, והתירוצים הנפתלים האלה, והחיוכים שהרעיף לעבר המצלמה - עוררו בי מיאוס. "הנכס הזה הוא שלי", הוא אמר באחד הראיונות, "אני סוברני לקבל את ההחלטות (כך במקור) לאן הוא ילך". ואכן, יכול להיות שהכל חוקי, אבל מעולם לא נתקלתי בהדגמה כה ברורה של הביטוי "כשר אבל מסריח". אוי כמה שזה מסריח. המכירה מסריחה, הסבריו של זילברשלג מסריחים, וכל זה עם חברותו בהנהלת "יד ושם" מבאיש עד לרקיע.

אבל הסיפור לא נגמר כאן, כי לזכותו של מר זילברשלג יש לומר שהוא רוכל שואה קטן מאוד יחסית לממשלתה של המדינה שהוא חי בה. זו מזניחה את ניצולי השואה, מפקירה אותם לעוני, לסבל ולמצוקה, אבל מנופפת בהם ומוכרת אותם ואת אסונם על כל גבעה רמה. ראש הממשלה הנוכחי הוא מגדולי המומחים למסחור השואה, להצגתה, להוזלתה, להצדקת כל מעשה של המדינה באמצעותה, בעוד ממשלתו מתעללת בניצוליה. זה מסריח, צבוע וציני יותר ממכירת מכתב של נערה שנספתה בה.

קלות דעת

את בוקר יום רביעי הקדשתי לעיון במילונים: במילון הגדול של בן־יהודה, במילון המרוכז של אבן שושן, ב"אוצר המילים" של רדי ורבין ובמילון הצירופים של רוזנטל. כמו כן עיינתי בקונקורדנציה לתנ"ך של מאנדעלקערן - ונהניתי מכל רגע. את כל זה עשיתי כדי לרדת לחקר המונח "קלות דעת", שמופיע בכתב האישום נגד יובל כאהן ואביב ברדיצ'ב, שמואשמים ב"המתה בקלות דעת" של עשרת הרוגי השיטפון בנחל צפית.

"קלות דעת" הוא צירוף שהשיוך האטימולוגי שלו להמתה מעורר שאלה. הוא מתאר פזיזות, נמהרות, טיפשות, חוסר רצינות, חוסר שיקול, ובלשון ימינו נוסף לו נופך של פחזות ופרחחות, שיש בהן אף חן מסוים. "דעת" כוללת הן ידיעה והן הבנה, וב"קלות" יש הן מהירות, כמו ב"מנשרים קלו מאריות גברו", והן חוסר ערך, כמו בתואר "נקלה", וכמובן - פחיתות משקל. ומעניין שכמו ש"קל" הוא ההפך של "כבד", קלון הוא ההפך של כבוד.

בן־יהודה מצטט במילונו את הקביעה השוביניסטית היהודית הידועה: "נשים דעתן קלה", ובלשון ימינו - אהבלות וחסרות שיקול דעת. ורוביק רוזנטל מביא מובאה מלשון חכמים שמקבילה "קלי דעת" ל"הדיוטות", כלומר, למי שלא יודעים ולא בקיאים.

גם התורה מתייחסת להמתה הזאת, אבל משתמשת במילה המפורשת רצח, תוך שימוש ב"בבלי דעת" במקום ב"קלות דעת". בספר דברים ובספר יהושע מסופר על ערי המקלט, שאליהן יוכל לברוח "רוצח אשר ירצח את רעהו בבלי דעת", וגם "מכה נפש בשגגה, בבלי דעת". אגב, "בבלי דעת" ו"בשגגה" מופיעות גם בין החטאים שחטאנו בתפילת יום כיפור, ו"קלות דעת" לא. וכל זה מעיד על כך שאולי כדאי לשוב אליהן גם בלשון המשפט של ימינו.

עוד הדרה

חוץ מזה שדעתן של נשים קלה, קולן ערווה, והדבר שב ועלה השבוע. אגודת "עזרה למרפא" של הרב פירר מתעתדת לערוך אירוע התרמה שהוא גם מחווה לשלמה ארצי, בו יושרו שיריו על ידי זמרים שונים. אני כותב זמרים כי הרב פירר - שמפעלו הרפואי ראוי לכל שבח - ביקש שלא יופיעו בו זמרות, מחמת אותה ערווה וכולי.

יכולתם של החרדים לראות ערווה כמעט בכל דבר, מעוררת קנאה ומעידה על חיים עשירים בהתרגשות ובתוכן. משום מה יש מי שמכבדים באופן אוטומטי כל גחמה שלהם, אבל הפעם התעוררו כמה מהזמרים והכריזו שלא יופיעו באירוע שמדיר נשים. נשיא המדינה, שהוזמן לאירוע, הודיע שהדברים ייבדקו, והתזמורת הפילהרמונית תשקול את השתתתפותה מחדש. אגב, נגינת אישה, בניגוד לקולה, אינה ערווה, והרב פירר לא דרש את סילוקן של הנגניות מהבמה, אבל טוב לראות שהתזמורת מפגינה סולידריות. כמו שהדברים נראים כרגע, בהחלט ייתכן שהרב פירר - שאת פועלו מעריכים ומוקירים רבים, גם חילונים כמוני - ייאלץ לחפש זמרים בעגלה המלאה של המגזר שלו, אבל יש חשש לחשד שאלה לא יניבו מספיק פרסום ותרומות. ובשולי הדברים אפשר לציין בסיפוק שהסיפור הזה, יחד עם הפעלת תחבורה ציבורית בשבת על ידי עיריות שונות, מעיד על התעוררות שעוד נכונו לה עתידות.

תחזית

אני כותב את הטור הזה כבר שנים רבות, ושמח לציין שהנושא שעורר הכי הרבה עניין ותגובות הוא תחזיות הגשם שלי. להזכירכם - פולקלור ערבי מקומי קובע שפריחה שופעת של חצבים בסוף הקיץ ובסתיו מעידה על חורף גשום אחריה, ופריחה עלובה אומרת שנזכה למעט משקעים. במשך כמה שנים רצופות פירסמתי כאן תחזיות על פי העיקרון הלא־מדעי הזה, ובהצלחה מפתיעה. דא עקא, לפני שלוש שנים נכשלתי, והודעתי כאן שאני מפטר את עצמי. אבל בכל סתיו פונים אליי רבים ושואלים מה אומרים החצבים בנוגע לחורף הבא. כיוון שנכשלתי כחזאי, לא אמסור תחזית, אבל אני יכול לספר לכם שהשנה הייתה פריחת החצבים עלובה מאוד.