שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    טבע אמריקאי
    ניסים שדה עזב את מנהטן כל הדרך לקולורדו כדי להתחבר לטבע המקומי וחזר עם תובנות שכל ישראלי באמריקה ישמח לאמץ
    קצת אחרי הצבא, כשעוד הייתי צעיר, בכל מובן, ביקרתי בארה"ב לראשונה בחיי. במהלך אותו ביקור מסנוור, גמלה בי ההחלטה שבאחד הימים אשוב ואתגורר במנהטן. מאז שהצבתי את היעד ועד שכבשתי אותו עברו עשרים שנה.

    אני מתנחם בכך שלמרות שזה לקח קצת זמן, בסופו של דבר, המהלך הוביל לתוצאה שאני גאה בה, הוא הוביל אותי לפרסם ספר ראשון פרי עטי, "50 סיבות למה לא ניו יורק".

     

    היום, כמעט תשע שנים במנהטן, כשאני מתדהר בדרכון מקומי, חיידק ההתחדשות התעורר בי.

    תהיתי מהו המקום שבו ארגיש שאני מתרגש ומתחדש. מה יכול להוות עבורי פריצת דרך.

     

    מה רבו מעשיך

    החלטתי לצאת למסע של גילוי עצמי. מבחינתי, אין כמו מראות הטבע לעורר בי השראה, על זה נאמר "מה רבו מעשיך". אם כבר טבע, אז

    אין כמו שמורות הטבע במדינה המופלאה הזאת שאני כבר חלק מאזרחיה, רק שהפעם אני לא מחכה, אני עושה.

    כשמדובר במראות טבע, האפשרויות כאן מסביב הן רבות.

    החלטתי לבקר בקולורדו ולחזות בנפלאות המקום המדובר הזה. מעולם לא ביקרתי שם, וכל מה שידעתי נולד מסיפורים של אחרים שביקרו ושיתפו בחוויות שלהם.

    מצויד בנחישות וביטחון שמדובר ברעיון ענק, היה לי ברור שכשאציע לחברי להצטרף, יהיו רבים שישמחו להצטרף למסע מרתק בין שמורות טבע ונופים קסומים, בקולרודו.

    רק שהקשר בין תחושות למציאות הוא מקרי בהחלט, והרעיון למצוא שותף שישמח להצטרף למסע הזה הפך למשימה בלתי אפשרית. מבין כל מאות האנשים שאני מכיר, לא מצאתי אדם אחד שיכול היה להתפנות למסע שמטרתו "גילוי אישי".

    תהיתי מה זה אומר עלינו כאנשים? אני יודע שעבור רבים, המחשבה של לצאת לטיול, ככה באמצע החיים, בלי סיבה מיוחדת, איננה מובנת מאליה וברוב המקרים בלתי אפשרית.

    אני נוטה לעבוד בשאלות ושואל את עצמי האמנם, זה בלתי אפשרי?

     

    פריצת דרך

    איך הופכים משהו בלתי אפשרי והופכים אותו לאפשרי? מכאן, אם כן, מגיעים למה שמכונה- פריצת דרך. בתהליכי האימון הרבים שעברתי בחיי, מצאתי שההגדרה "לפריצת דרך", יושבת על זה שלוקחים רעיון בלתי אפשרי והופכים אותו לאפשרי .

    החלטתי להעביר את כל החוויה הזאת שאני עומד לעבור דרך כמה סימנים שיעזרו לי למצוא את כיוון ההתחדשות שאני מחפש. שאלתי את עצמי ללא הפסקה, איפה ההזדמנות כאן? איפה יש כאן פריצת דרך? מה אני רוצה? ועל מה אני צריך ומוכן לוותר בכדי שזה יקרה?

     

    כמאמן, אני מודע לכך שהדרך הטובה ביותר לצמיחה היא דרך שאלות. לא הפסקתי לחשוב בכל רגע, ולשאול את עצמי את סדרת השאלות. מה שידעתי שאני רוצה, זה להשיג באמצעות המסע כיוון ותשובות להתחדשות שלי.

     

    מהר מאוד הבנתי שצריך לוותר על המחשבה שעוד מישהו יצטרף למסע, ואני אצטרך לנהוג את כל הדרך בעצמי. עלי להיערך לכך בהתאם.

    מצאתי את עצמי יוצא לבדי למסע ברחבי קולורדו, מדינה שאינני מכיר בשמורות טבע שאינן הנוף העירוני והמוכר של מנהטן.

    ועכשיו, לכשחזרתי מהמסע הזה, אני תוהה איך אפשר לסכם מסע של אלף תשע מאות מייל באלף תשע מאות מילים?

    הנה עוד הזדמנות לפריצת דרך.

     

    דגע ()
    מסע בקולורדו. צילומים: ניסים שדה

     

    המסע שלי התחיל בטיסה מניו יורק לנמל התעופה בדנוור. כמי שמנוסה בנסיעות רבות בתוך ארה"ב, בדקתי היטב שהטיסה אכן יוצאת בזמן. בעודי עושה את דרכי לשדה התקבלה הודעה בנייד שהטיסה תתעכב ב-51 דקות. ידעתי שזה יהיה בלתי אפשרי להספיק לטיסת ההמשך, הואיל ואני עוסק בפריצות דרך, החלטתי להגיע לשדה, "בטוח שאמצא פתרון", שמעתי את הקול הפנימי שלי צועק לעברי. הדיילת בדלפק הבהירה שחברת התעופה עושה מאמץ לעכב את טיסת ההמשך, כך שיש סיכוי שנצליח לעלות על הטיסה.

     

    יש! שמחתי על כך, רק שבשעה היעודה שבה אמורה הייתה הטיסה לצאת, חל עיכוב נוסף של עוד כשעה והוליד עיכוב נוסף של עוד 50 דקות ובסוף, כאשר כבר ישבנו במטוס עומדים להמריא, הודיע הטייס שיש עוד תקלה וצריך לצאת מהמטוס עד שתתוקן, דבר שעשוי לקחת זמן לא ידוע.

    הבנתי שפריצת דרך עבורי תהיה לקבל החלטה לא לטוס במטוס הזה, בחוסר רצון עזבתי את המטוס. הכי נוח זה להישאר במטוס עד שהתקלה תטופל ואז לטוס, אבל לחזור לעיר בגשם שוטף ולעשות את המסלול מחדש הוא בוודאי הדבר הכי פחות נוח ויחד עם זאת, זה מתכון בטוח להצלחה.

    וככה יצאתי למסע שלי למחרת בבוקר, רק שהפעם הכל עבד כשורה, הטיסה יצאה בזמן והגעתי לנמל התעופה בדנוור כמו שתכננתי.

    אספתי את הרכב מחברת ההשכרה, קיבלתי מכונית חדשה לגמרי שהגיעה לחברה ממש באותו היום, הנה עוד פריצת דרך חשבתי לעצמי, לנהוג ב-SUV מסוג BMW שחור זה בהחלט לא משהו שחשבתי שאי פעם אעשה, אבל הנה זה קורה.

     

    דגע ()
    ניסים שדה.

     

    כשפסעתי בעיר במסגרת הסיור הרגלי שלקחתי, הרגשתי שראשי מסתחרחר עלי, הייתי בטוח שהדבר נובע מכמות עשן המריחואנה שנישא באוויר כמעט בכל מקום, עד שנזכרתי שדנוור נמצאת במיקום גבוה מאוד מעל פני הים והאוויר דליל דבר שעשוי להקשות על הנשימה למי שאינו מורגל בכך. הנה עוד מקום לפריצת דרך עבורי, להיות צלול שאני חצי מסטול.

     

    למחרת, שכבר התרגלתי לאוויר הדליל, נסעתי למקום שנקרא Pikes Peak בקרבת קולורדו ספרינג, שם הגובה בפסגת ההר מגיע לכמעט ארבעה וחצי קילומטר או ארבע עשר אלף מאה רגל. שם כמעט והיה בלתי אפשרי לנשום וסחרחורת קשה תוקפת אותי כתוצאה מחוסר חמצן.

    למזלי, הדרך לפסגה היא רק באמצעות הסעות מאורגנות של הפארק, כך שלא צריך לנהוג. פתאום נראה שלנשום בדנוור היה בהחלט אפשרי.

     

    דגע ()
    מוצאים את הדרך. קולורדו

     

    ביום ראשון שמעתי בחדשות ששלג כבד יורד בפארק שבהרי הרוקי, התחנה הבאה שלי, החלטתי שאני לא מוותר וקצת שלג לא יהרוג אותי, אני נוסע.

    גם לא נראה לי הגיוני שבדנוור השמש זורחת ומזג האוויר נעים. איך יכול להיות שמזג האוויר במרחק של שעתיים יכול להיות כל כך גרוע? לקחתי את הסיכון ויצאתי לדרך. כשהגעתי לפאתי הפארק, הבנתי את מה שאמרו בחדשות. שלג כבד החל לרדת והדרך הייתה מכוסה בשכבת קרח, דבר שהפך את הנסיעה על הכביש למסוכנת למדי. כאן כבר החלטתי שפריצת דרך תהיה להתגבר על הצורך לנסוע בדרך מסוכנת ולחשוב על נתיב חלופי.

     

    בצעד בטוח אגיע אל היעד

    החלטתי לנסוע משם למקום שנקרא Netherland, עיירה קטנה וקסומה שמתפארת בבית קפה שממוקם בתוך קרונות רכבת ישנה. האמת שהסופה בדרך לשם וכמות השלג שהייתה במקום הפתיעה אותי לגמרי. הבנתי שיש לייחס רצינות למה שנאמר בחדשות בנוגע למזג האוויר ולא להקל ראש בכך. חלקים מסוימים בדרך עוררו אצלי פחד, מצאתי את עצמי נוהג קילומטרים רבים בלי אף רכב שנראה לעין, ויחד עם זאת, בחרתי שלא להרגיש לבד וידעתי שבכל דרך חדשה יש את הפחד מהלא ידוע וזכרתי שלמרות הפחד, כדאי לצעוד בדרך כי בסופו של דבר, בצעד בטוח אגיע אל היעד. אכן, בית הקפה היה נחמד מאוד ונעים והצלחתי להנות מההפסקה שלקחתי במקום. משם המשכתי בדרכי למקום שנקרא אגמי התאומים Twin Lake רק שהשלג ומזג האוויר לא אפשרו לי לראות כמעט דבר. זנחתי את הרעיון לצאת למסע רגלי במזג אוויר סוער. שמתי את פעמי לעיירה בשם Gunnison, הנמצאת בקרבת שמורת הטבע Curecanti National Area. במקום ישנם מספר שבילי הליכה קסומים, עם תופעות טבע ייחודית לקולורדו.

     

    למחרת, התבהר מזג האוויר ונעשה נעים. יצאתי לטייל בשמורת הטבע בקניון השחור פגשתי אנשים שהראו לי אפליקציה מעניינת שמאפשרת לבחור שביל הליכה, מראה את הקושי והמיקום שלו על המפה. מצויד בכלי החדש בחרתי לעשות שני שבילים ביום ולא להסתפק באחד. אני כאן לפרוץ דרך חשבתי לעצמי. השביל הראשון היה יחסית קל והצלחתי לסיים אותו בפרק זמן סביר של כמעט שעתיים וקצת. השביל השני, שהיה במקום אחר, היווה אתגר. הוא היה ארוך וכלל הליכה בין הרבה מאוד סלעים. החלק הראשון היה ירידה והחלק האחר היה כולו עליה. לא ידעתי כבר מה יותר מאתגר, העלייה בשביל המפותל, או העובדה שהייתי האדם היחיד בכל המקום העצום הזה. כל הזמן הזכרתי לעצמי שאני כאן לפרוץ דרך, ועלי לוותר על הרעיון שיהיו כאן עוד אנשים. אני כאן בשביל עצמי.

     

    מאוחר באותו היום, בשעות הערב המאוחרות הגעתי לעיירה קסומה אחרת בשם Montrose. למחרת החלטתי לבקר במוזיאון המערב במקום. אני לא איש של מוזיאונים, בלשון המעטה, ויחד עם זאת, הזכרתי לעצמי שאני כאן לבדוק את הגבולות שלי ולהרחיב אותם וגם אם זה משהו שאני פחות אוהב לעשות, אני עושה דברים,

     

    יצאתי למוזיאון שהיה בחלק המרוחק של העיר ולמרבה ההפתעה הצלחתי לקבל המון השראה מהמקום ומהבעלים. לבעלים קוראים ריצ'ארד והוא כבר כמה עשורים אוסף באדיקות שלל פריטים הקשורים לאופן שבו חיו אנשים בתקופת המערב לפני מאות שנים, החל מבתים שלמים שהועברו כיחידה אחת לסביבת המוזיאון, עד למגהץ המופעל באמצעות גז. זאת הייתה חוויה. לראות את התשוקה והעבודה הבלתי נדלית של האיש המאוד מבוגר הזה במה שהוא מאמין בו.

     

    מהעיירה מונטרוס עברתי למקום אחר שנקרא Mesa Verda , זהו אתר ארכיאולוגי מעניין שבו ניתן לראות כיצד חיו אנשים בתקופה קדומה מאוד, בתוך בתים שנבנו בתוך צלע הר.

     

    מומלץ להגיע למקום בקיץ או באביב כי כשהגעתי הגישה לשבילים הייתה סגורה וניתן היה לראות הממצאים הארכיאולוגים והבתים רק מרחוק.

    בשעות הערב שמתי את פעמי אל היעד הבא שנקרא Pagosa Springs. זוהי עיירה קטנה משופעת במעיינות חמים עם אנשים חמים ומכניסי אורחים, החלטתי לצאת לבדוק את שבילי ההליכה במקום והגעתי למקום שנקרא ,Treasure Falls. הדרך התחילה נחמד על כביש אספלט ובשלב מסוים ה-GPS העביר אותי לדרך עפר שנמשכה בערך כ-25 קילומטר, בחלקים מהדרך איבדתי את האות של האינטרנט והתעורר בי הרצון לעשות אחורה פנה ולוותר על הכל, בעיקר כי נראה היה שאני נוסע ולא יודע בדיוק לאן, רק שהרגעתי את עצמי ואמרתי שבינתיים יש כאן רק שביל אחד אז פשוט נשאר עליו עד שנגיע ליעד או שכדאי להסתכל על השלטים בחוץ, בטוח שיש כאן הכוונה כלשהיא ליעד אותו אני מבקש.

    אכן, דרך העפר הסתיימה ומהחניה עברתי לשביל הליכה.

     

    מהו שאינני רואה?

    אחרי צעידה, החלטתי לחזור שוב לנקודת ההתחלה ולהתחיל את השביל מחדש, רק שהפעם אני ממוקד ובודק מהו שאני לא רואה, ואכן שעשיתי זאת. ראיתי שהיה שלט קטן עם חץ שמורה את כיוון השביל, שאלתי את עצמי, איפה עוד בחיים אני לפעמים כל כך תקוע עם הטלפון שאני לא רואה דברים אלמנטריים ובמקרה הזה, את הכיוון שאליו הייתי צריך ללכת.

     

    הגעתי בסופו של יום למפלים שהיו מאוד יפים ומרשימים ועשיתי את דרכי חזרה בדרך העפר לכיוון העיירה. הפעם זה היה בביטחון, כי כבר עברתי את הדרך הזאת חשבתי לעצמי.

     

    את המסע שלי סיימתי במקום קסום שנקרא Great Sand Dune. המקום הזה באמת מוזר, משום שבתוך עמק הררי, כאילו משום מקום, ישנן דיונות ענקיות שאינן שייכות לנוף הכללי, כמו מסיפור אחר. זה נראה כאילו הגיע מישהו עם משאית ענק ושפך במקום הזה חול בכמות שמתאימה למדבר, קשה לתאר עד שרואים בעיניים. כשהתקרבתי למקום בדקתי את השבילים ומה אפשר לראות וראיתי שיש במקום דיונה גבוהה במיוחד כמעט 240 מטר גובה. רק כשראיתי את הדיונה מרחוק התעורר בי הקול שעודד אותי להגיע עד לנקודה הגבוהה ביותר.

    התחלתי ללכת ולמדתי דבר חשוב על הפסיעות שבחול. כאשר הולכים על שביל שכבר הלכו עליו, העלייה גם על הדיונה הגבוהה ביותר תהיה קלה יותר, כאשר הולכים בדרך בתולית שאיש לא צעד בה קודם, העלייה תהיה מאתגרת יותר, כאשר רוצים לרדת מהדיונה, הכי כיף בעיני זה לרדת במקומות שבהם אף אחד לא דרך.

     

    המסע בדיוניות היה מתיש מבחינה פיזית ומרומם מאוד מבחינה מנטלית. כשירדתי מהדיונה הגבוהה והבטתי בה מלמטה, חשבתי לעצמי שזה באמת היה שלב משמעותי ומקום ראוי לסיים בו את המסע שלי לגילוי עצמי.

     

    הזכרתי לעצמי שהכל בראש ומה שנגדיר לעצמנו כמטרה, בסופו של דבר נצליח להשיג רק אם נרצה מספיק.

    מהמסע הזה חזרתי למנהטן עם הרבה תובנות ובעיקר, עם הבנה מאוד ברורה שכל מה שקורה, קורה מסיבה מסוימת. המסע הזה לימד אותי כמה דברים חשובים על עצמי.

     

    למדתי על הנחישות שלי לצאת למסע בכל מחיר, למדתי על היכולת שלי להבחין מתי אני בדרך ומתי אני סוטה. למדתי גם מתי ולמה כדאי לתקן. זה בסדר לטעות, בתנאי שאנחנו מבינים את הטעות ובוחרים לתקן. למדתי שזה בסדר לפחד גם אם הדרך עשויה להיות משובשת ולא רואים את הסוף, אבל מה שבאמת חשוב זה היכולת ללמוד ולעבוד עם שאלות מקדמות.

    אז אחרי עשרה ימים וביקור בעשרות מקומות קסומים, נסיעה של אלפי מיילים והמון שאלות, עכשיו כבר קצת יותר ברור לי מה אני רוצה ועל מה אני צריך לוותר על מנת שזה יקרה.

    מתי המסע שלכם באמריקה יוצא לדרך?

     

     

     

     

     

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים