שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    היידה יפו / עושה היסטוריה
    רפאל נאה חוזר לסיפורים הגדולים משנות הסיקור שלו, והפעם נזכר בימיה היפים של מכבי יפו, הקבוצה שהייתה גאוותם של כל יוצאי בולגריה ותמיד סיפקה אווירה חמה וכדורגל אטרקטיבי. גם הפירוק לא סיים את דרכה סופית, והיא עשתה היסטוריה בגלגולה החדש

    "היידה בי, היידה בו, היידה מכבי יפו". הקריאה המיתולוגית הזו היא חלק בלתי נפרד מההיסטוריה של הספורט הישראלי, ומזכירה את הרגעים היפים של העבר, כשהחובבנות הייתה מלווה גם בהמון תשוקה וגאוות יחידה. ובמגרש הפחים היפואי הייתה בשנות ה־60 וה־70 הרגשה של בולגריה קטנה. עברית כמעט ולא נשמעה שם.

     

    בישראל נוטים להתייחס לפעמים לת"א/יפו כמדינה בפני עצמה, אבל כשאתה מגיע לכיכר השעון, אתה מוצא את עצמך בממלכה שונה. ופעם זה היה אפילו קיצוני
    יותר: האזור שבין שדרות ירושלים עד בית החולים דונולו היה כמו אימפריה עצמאית, אחרי שהיהודים יוצאי בולגריה כבשו את המקום. וגאוותם הגדולה הייתה קבוצת הכדורגל של האגודה הציונית שקמה בישראל, מכבי יפו שנשארה סמל עבור יוצאי בולגריה גם כשהקבוצה פורקה בשנת 2000. מי שאהב את המועדון באמת לא היה מוכן לוותר, והקבוצה הוקמה מחדש בליגה ג' כמכבי קביליו יפו, ע"ש השוער הרצל קביליו ז"ל, וכיום משחקת בליגה א'.

     

    אוהדי מכבי קביליו יפו (צילום: יובל חן)
    הקבוצה שלהם חסרה בנוף הישראלי. אוהדי מכבי יפו(צילום: יובל חן)

     

    בשבתות בהן נסעתי לשם עליתי על מונית שירות ליד קולנוע רמה בר"ג לאזור כיכר המושבות, שם החלפתי מונית שירות שחצתה את שדרות ירושלים ביפו והמשיכה לבת־ים, ואני ירדתי ליד בית החולים. בגלל מיעוט הנוסעים, עד שהמונית התמלאה הייתי מבלה לעתים שעתיים ויותר בדרך הקצרה למדי. אבל זה היה שווה את זה: ברגע שנכנסת ל"מגרש" היפואי הרגשת כאילו אתה בסופיה, פלובדיב, אזור הרי ויטושה, ורנה, וליגראד, פלבן או סטארה זגורה. מחוץ למגרש מכרו רוכלים זריזים קבבים על האש, ובפנים הציעו מלפפונים חמוצים או במלח מתוך חבית, ובפינה אחרת שקדים ממולחים.

     

    למכבי יפו של אותם הימים היה מה למכור, למרות שהתארים חמקו ממנה. היא סיימה שלוש פעמים כסגנית האלופה, ופעם אחת שיחקה בגמר הגביע. אבל הכוח של האווירה הייחודית והאהבה שבמועדון יצרו תחושה עוצמתית. הפעילים המשיכו את מסורת המועדון בה החלו באגודה הציונית. אלברט קיוסו, נשיא מכבי בולגריה דאז, עלה לארץ ב־1933. הוא כיהן כנשיא האגודה וחבר מכבי ישראל ומכבי עולמי. עוד בין המייסדים היו אביגדור פרסיאדו (טופצ'ה), משה אלמוסנינו ומשה מירנדה ששיחקו בשנות החמישים. הקבוצה הצנועה הייתה גאוותם של כל יוצאי בולגריה בישראל, וראשיה עשו הכל כדי שתהיה אטרקטיבית, ובסופו של דבר כמה מנציגי הקבוצה היו מהבולטים בסגל נבחרת ישראל. תקופה ארוכה היו אלה מוצי ליאון ומשה אוננה, אבל גם פרסיאדו, בוחוס ג'וג'וסיאן, ברוך כהן, ישראל אשכנזי, אינשטיין קאליש, ציון דיגמי, איציק זוהר, אביבי זוהר, אברהם קלמי ואחרים עשו רבות עבור הקבוצה. והיו גם סמלים שלא שיחקו: הרב בכר היה אורח קבוע במשחקים, וקבע לא מעט בהתנהלות הקבוצה.

     

    היום מכירים אותה כקביליו יפו (צילום: עוז מועלם) (צילום: עוז מועלם)
    היום מכירים אותה כקביליו יפו(צילום: עוז מועלם)

     

    בשנת 1977 הגיעו הדחפורים והרסו את מה שנחשב למגרש ביתי מיוחד. משם נדדה הקבוצה לאצטדיון גאון שב־2007 עבר לכונס נכסים וב־2009 נרכש ע"י העירייה. את משחקים החשובים קיימה הקבוצה בבלומפילד, שהיה מוכר לחלק מאנשיה עוד מהתקופה ששמו היה "באסה". וכאמור, אחרי כל הטלטלות יפו לא הצליחה להחזיק עם הראש מעל המים. האוהדים תמכו בה כספית כל שניתן, אבל לא היו מסוגלים למנוע את ההתפרקות בשנת 2000. במילניום החדש, כך נראה, התמימות של פעם לא מצאה מקום.

     

    היא חסרה בנוף הכדורגל ועוד יותר חסרה לאוהדיה הנאמנים, עד שאלה הקימו אותה מחדש בעונת 2008/9 תחת השם מכבי קביליו יפו והתחילו הכל מחדש בליגה ג'. היה יפה לראות שחקנים כמו משה סיני (שהתחיל את דרכו במועדון), אלון חזן ויוסי אבוקסיס מצטרפים כדי לתת דחיפה ראשונית, והם בוודאי נדהמו בעצמם לראות עד כמה הקהל התגעגע ליפו. באפריל 2009, קרוב לעשרת אלפים צופים הגיעו לבלומפילד כדי לראות משחק בליגה ג', בסיומו יפו ניצחה את בית"ר בית דגן ומעפילה לליגה ב'. בעונה הבאה, יפו עשתה היסטוריה בתור הראשונה בליגה הרביעית שמוכרת מינויים ומעפילה לשמינית גמר גביע המדינה. מאז היא התבססה בליגה א', לא הצליחה להתקדם מעבר לכך, אבל לעולם לא מוותרת. אמנם זו כבר לא הקבוצה החזקה של פעם, אבל עצם קיומה עושה טוב לשרופים שהולכים איתה באש ובמים.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים