שתף קטע נבחר
אתם שיתפתם
    זירת הקניות

    איראנים, סורים, אפריקנים וקרן אור ישראלית במחנות הפליטים באי לסבוס

    15 אלף בני אדם שוהים באחד המתחמים הצפופים והקשים בעולם, וממתינים - לא בתקווה גדולה - לבשורה שתאפשר להם לעבור ליבשת. בתוך הכאוס, בין האוהלים, ועל רקע האלימות הקשה, פועל ביה"ס "השלום" של השומר הצעיר ואג'יאל, שבו ישראלים ופליטים מנסים להציל את הדור הבא. צפו בכתבה

      

    במחנה הפליטים "מוריה" בלסבוס

    במחנה הפליטים "מוריה" בלסבוס

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

     

    עליי הוא פליט סורי בן 24 שנמלט ממלחמת האזרחים בארצו ובמשך חצי שנה נלחם בדרכים כדי להגיע למחנה הפליטים "מוריה" שבאי היווני לסבוס. רק כשהגיע הוא הבין שגם אם ניצל מצרה אחת, הרי שנכנס לצרה אחרת. הוא מספר על קורותיו כשאנחנו עומדים עמדנו על הכביש שמפריד בין מחנה הפליטים הרשמי "מוריה" לבין המחנה הבלתי רשמי "אוליב" שנבנה סביבו, במטע הזיתים הסמוך. המצב במחנה מטריד. על החורף המתקרב מבשרות רוחות וטמפרטורות נמוכות, והשינה באוהלים קשה. עליי נמצא פה שמונה חודשים. הוא הגיע עם אחיו ונכנס לשגרה האיומה של המקום: השכמה מוקדמת, המתנה של שעתיים לקבלת אוכל ועוד כמה שעות לשימוש בשירותים ובמקלחות המעטות.

     

    עליי הוא אחד מכ-15 אלף פליטים באי, 13 אלף מהם פזורים בשני מחנות הפליטים שעליהם אנו צופים. "מוריה" הוקם בבסיס צבאי מקומי ב-2015 ונשלט על ידי הצבא. הוא היה אמור לשמש מחנה מעבר ל-2,000 פליטים, אבל היום חיים בו בדוחק כ-8,000 איש, רובם במכולות. הכניסה אליו נשלטת על ידי צבא יוון שאוסר עליי לצלם בתוכו.

     

    הפליטים שהגיעו לאי בשנים האחרונות בסירות גומי שנשטפו לחופיו כמו צדפות, לא זכו להיכנס למחנה המקורי ולכן הקימו את המחנה המאולתר: הם פשוט פרסו אוהלים שקיבלו מקרנות סיוע במטה הזיתים הסמוך כמו טבעת המקיפה את המחנה הוותיק.

     

    מחנה הפליטים המאולתר אוליב באי היווני לסבוס:

    מחנה פליטים ביוון (צילום: רועי רובינשטיין)
    (צילום: רועי רובינשטיין)

    מחנה פליטים ביוון (צילום: רועי רובינשטיין)
    (צילום: רועי רובינשטיין)

    מחנה פליטים ביוון (צילום: רועי רובינשטיין)
    (צילום: רועי רובינשטיין)

    מחנה פליטים ביוון (צילום: רועי רובינשטיין)
    (צילום: רועי רובינשטיין)
     

    הקשחת עמדותיה של טורקיה לגבי ההסכם שנחתם עם אירופה ב-2016 לגבי כניסת פליטים לשטחה, גרם לרבים לנדוד לאי היווני. אלא שכאן הם נתקלים בממשל המקומי שכבר הצהיר שיסרב לתת מקלט מדיני ללפחות 10,000 מהמבקשים. עד כה מרבית הפליטים באי ביקשו מהממשל היווני מקלט מדיני. 2,000 סורבו. השאר מחכים.

     

    כעת הם תקועים כאן, אזרחים שנמלטו מעשרות מדינות, ומחכים לעיתים במשך שנה להגיע לוועדת האישורים למעמד הפליט באתונה. עד אז אסור להם לעזוב את האי, אז הם רובצים בחוסר מעש בין האוהלים וחולמים על אירופה.

     

    בכל אוהל שכזה, שגודלו לא יותר מ-5-4 מ"ר, גרה משפחה. לעיתים אפילו שתיים. ברובם תמצאו יותר מעשרה אנשים החיים בצפיפות ודוחק. בתוך אחד האוהלים מספר לי אסימולה האפגני על בריחתו מהטאליבן ומדאעש. כאן הוא מתגורר באוהל עם חמישה מבני משפחתו. "מצבנו לא טוב, חלקנו חולים", הוא אומר לי, מסרב להבין שאני לא נציג של ארגון זכויות אדם.

     

    הרי הזבל שמסביב מדיפים ריח שלא עוזב את האף גם אחרי שעוזבים את המחנה. תמהיל אלים של אשפה, זיעה, לחם חדש שנאפה ושתן. בין שורות האוהלים אני פוגש במקרה את אריק מרקדט הגרמני, חבר הפרלמנט האירופי מטעם מפלגת הירוקים שהגיע בפעם החמישית להתרשם מהמחנה ועדיין נראה המום. "באפריל היו פה 4,000 איש ועכשיו יותר מ-14 אלף, ולאף אחד לא אכפת", הוא מסנן בתסכול. "זה מצב נורא. האיחוד האירופי צריך לדאוג להזיז אנשים מהאי, לדבר עם ארדואן, אני בטוח שיש להם מקום ב-28 מדינות של האיחוד".

     

    על מדרגות הגהינום

    מוחמד סרה מאפגניסטן הגיע לכאן לפני שלושה חודשים אחרי מסע של חודשים בדרכים. הוא חולם להגיע לקנדה, שם לטענתו הכי טוב לפליטים. "אני דובר אנגלית ככה שכל מדינה דוברת אנגלית טובה לי, אבל אם הייתי יכול לבחור, אז הייתי אומר קנדה", הוא אומר. "אתה מעביר פה את החיים, לא יותר. כשיש גשם אי אפשר לצאת מהאוהל, לילדים אין מקום לשחק".

     

    אוליב הוקם כמחנה זמני, אבל כאמור הפך מזמן למתחם קבע. לדייריו אולי אין כסף למחיה או תקווה, אבל טלפונים חכמים יש כמעט לכולם ובהם הם מתעדכנים על מצבם המחמיר. משהבינו שזה הופך לבית קבע, פתחו כמה פליטים "אמידים" יחסית דוכני ממכר לירקות ולחם שהם אופים במקום. גם דוכן תספורת יש בנמצא ומפעיל אותו ספר מדמשק.

     

    כשנסו בשעתו ממולדתם הבטיחו להם גן עדן והוא אכן נמצא במרחק נגיעה, אבל הם תקועים על המדרגות האחרונות של הגהינום. בהיעדר מדיניות מוגדרת של מדינות אירופה, הפליטים על האי לא יכולים לעשות דבר.

    מחנה פליטים ביוון (צילום: רועי רובינשטיין)
    תורים של שעות לשירותים ולמקלחות(צילום: רועי רובינשטיין)

    מחנה פליטים ביוון (צילום: רועי רובינשטיין)
    דוגן לאפיית לחם שמפעיל אחד הפליטים(צילום: רועי רובינשטיין)

    מחנה פליטים ביוון (צילום: רועי רובינשטיין)
    (צילום: רועי רובינשטיין)

    לצד הייאוש מתגברת במחנה האלימות. ע', פליט סודני ששהה בישראל בעבר והגיע לכאן, מראה לי במפגשנו צלקת מדקירה שספג לפני שבוע, לדבריו ללא סיבה. בעברית רהוטה הוא מספר ששניים קפצו עליו מאחור. הקטטות הן חלק בלתי נפרד מהמחנה. אלימות שנוצרת מחוסר מעש, ייאוש ולעיתים אלכוהול.

     

    אללה הסורי, ששוכב באוהל כשפצע דקירה בגבו, מסביר: "קפצו עליי לפני יומיים ב-3:00 לפנות בוקר כשהלכתי לשירותים. רצו את הטלפון שלי, אבל לא נתתי להם. אני מחזיק שם תמונות של בתי שנשארה מאחור".

     

    האלימות לא פוסחת על הילדים. שבוע קודם לכן נרצח בן 14 בקטטה המונית שפרצה במתחם הילדים שהגיעו לאי ללא הוריהם במחנה מוריה.

     

    בית הספר הישראלי לפליטים

    במרחק 20 דקות נסיעה מהמחנה ניצבים שלושה מבנים פשוטים שבתוכם טמונה התקווה עבור כ-250 מבין 6,500 ילדי הפליטים שנמצאים במחנה. "בית ספר השלום" שהוקם ב-2017 על ידי תנועת "השומר הצעיר" וארגון "אג'ייאל" פועל חמישה ימים בשבוע (ב'-ו') ולומדים בו ילדים בגילאי 6 עד 16 במגוון מקצועות כגון אנגלית ומתמטיקה, כישורי חיים ושפה, כשבכל שישי מתקיים בו יום תנועת הנוער שבו מככבים ערכיו של ארגון השומר הצעיר.

     

    הכיתות מחולקות לפי גיל הילדים ושפת אימם. בחמש כיתות לומדים בשפה הדארית של אלה שהגיעו מאזור אפגניסטן, בשתי כיתות נוספות מלמדים בצרפתית (בעיקר ילדי פליטים מקונגו) ובשתיים נוספות הלימודים הם בערבית, ובהן תמצאו סורים, תימנים ודרום סודנים. מנהלי בית הספר הישראלים מספרים לי שכשבית הספר רק פתח את שעריו המספרים היו שונים, אבל אוכלוסיית הפליטים השתנתה. פעם 70% מהם היו סורים, וכיום הם מהווים רק 7%. 

    מחנה פליטים ביוון (צילום: רועי רובינשטיין)
    נקודת אור: בית הספר שמפעילים ישראלים לא הרחק ממחנה הפליטים(צילום: רועי רובינשטיין)

    ייחודו של בית הספר אינו רק במה שנלמד בו, אלא בעיקר בערכיו, ובראשם העובדה שכלל המורים בו הינם פליטים בעצמם. לעיתים הם אפילו מגיעים לכיתה מאותה מכולה שבה הם מתגוררים עם תלמידיהם ב"מוריה". רובם לא היו מורים כלל במולדתם, אך הם הבינו שכדי לא להתנוון, וכדי לקחת אחריות על דור העתיד, עליהם לפעול. הם לא מקבלים שכר קבוע אלא תשורה משתנה בסוף כל חודש.

     

    כשהאוטובוסים מגיעים מהמחנות לשער בית הספר הנמצא בשטחו של מרכז קהילתי מקומי, לא קשה להבחין בחיוכים של הילדים שרצים פנימה. שם, למשך ארבע שעות, הם שוכחים שהם פליטים ושוב חוזרים להיות ילדים. לומדים ומשחקים בחצר. מפעם לפעם מתרחשת פרידה חפוזה מחבר לכיתה: ביום שישי האחרון התקבל דיווח בבית הספר שלפיו משפחתו של אחד התלמידים קיבלה הכרה בפליטות ויכולה לעזוב את האי. לפתע ניכרה התרחשות בחצר. הילדים יצאו וחיבקו את חברם שמגשים את חלומו שהוא גם חלומם, ואיחלו לו הצלחה.

     

    שילוב פלאי של ישראלים, איראנים וסורים

    את הרעיון לפתיחת בית הספר הגו כמה חברים מהחטיבה הערבית ותנועת הבוגרים של השומר הצעיר, שהגיעו לאי ב-2017 בכדי לראות כיצד ניתן לתרום, וכילו את הצורך משיחות עם פליטים. "הם שמעו מפליטים שהם רוצים שילדיהם ילמדו בשפת אימם", מספר זיו רוזנברג, שמתנדב בבית הספר כבר שבועיים. "התנועה שכרה את השטח ומשלחת מתנדבים בנתה את המבנים".

     

    מאז מגיעים מישראל מתנדבים. בכל רגע נתון יש במקום שתי מנהלות, שמתחלפות אחת לחצי שנה, ועוד שלושה מתנדבים כמו רוזנברג שהגיע לכאן עם אשתו ובנו בן השנתיים, לתקופות קצרות יותר של מספר חודשים. "יש פה שילוב פלאי של ישראלים, איראנים, סורים וסודנים שהתאחדו סביב בית ספר שמעניק לילדים ילדות בריאה", מוסיף רוזנברג. "אנחנו כאן כדי לייצר לילדים את הגשר שלהם בין שפת המקור לבין העתיד. מנסים לתת להם חווית ילדות רגילה וגם מקום לפרוק את העבר שלהם. רואים את זה למשל בציורים שהם מציירים: ים, אש ובתים הרוסים".

     

    כמו יתר המדריכים גם הוא מודע למצב הכלכלי של בית הספר ומבקש למצוא תורמים לשנת 2020. "כל שנה אנחנו מתבססים על תרומות", הוא אומר. "וחסר לנו כסף להשלים את התקציב ונשמח לשיתוף פעולה".

    מחנה פליטים ביוון (צילום: רועי רובינשטיין)
    בית הספר "השלום" של השומר הצעיר ואג'יאל(צילום: רועי רובינשטיין)

    למרות הקושי, המורים והמתנדבים מנסים לייצר בבית הספר שגרה. זה מתחיל בטקס שנקרא circle, ובו שרים את המנון בית הספר הקצבי, ממשיך בלימודים ועד לארוחת שמוגשת לתלמידים בכל ערב בכיתה. שלוש פעמים בשבוע מדובר בארוחה חמה שמוכנת על ידי הצוות. ביתר המקרים זו ארוחה קרה כגון סלט שמכינים תלמידים של אחת הכיתות. הכל נקנה מכספי התרומות שמתקבלים מכל העולם.

     

    במבט מהצד נראה כי גם עבור המורים מהווה בית הספר מפלט מהיומיום הטורדני. לעיתים הם מגיעים אליו מיד אחרי שקיבלו סירוב למעבר ליבשת, והם צריכים מיד להדחיק את רגשותיהם וללמד.

     

    מתוך המציאות נוצרות כמובן חברויות. המורים מאיראן חוברים למורים הקונגולזים והסורים מחבקים את אלו מישראל. בסוף השבוע שבו נכחתי באי התאספו כל המורים ביומם הפנוי בכדי לכבד ביחד עם חברם הקונגולזי, ישראל, את מות אחותו הצעירה לפני שבועיים במולדתו.

     

    באיראן שמענו עליכם דברים רעים

    אחד המורים הבולטים בבית הספר הוא אימן, איראני בן 25, שהיה שחקן תיאטרון במולדתו ונמלט ממנה. כאן הוא מלמד משחק ופרסית. הוא בילה חודשיים ב"מוריה" לפני שעזב להיזרק חצי שנה על החוף, עד שמצא עבודה והצליח להרשות לעצמו דירה קטנה בעיר.

     

    כבר שנה שהוא בבית הספר, והילדים הם חלק משמעותי בחייו. "הם מגיעים אלינו ממקום נוראי ואנחנו מנסים שהם ירגישו שזה בית ספר ויקבלו תחושת ביטחון. בארבע השעות שהם אצלנו הם צריכים לא רק ללמוד מתמטיקה ואנגלית אלא גם על החיים. לא תמיד קל ללמד אותם. הם לא קמים ממיטה וחוזרים לבית עם מקלחת, אלא מאוהל חם בקיץ וקר בחורף".

     

    כמו מרבית המורים מאיראן ומסוריה, בתחילה גם הוא חשש מהמפגש עם הישראלים: "באיראן שמענו דברים רעים עליכם, אבל כשנפגשנו גיליתי שאנו די דומים. מתברר שכל השנאה היא בין הממשלות ולא בין האנשים. אולי איראנים שיראו את הריאיון הזה יגידו שאני בוגד, או יחשבו שקיבלתי כסף מהישראלים, אבל זה לא כך. יש לי היום חברים מישראל ולא אשכח אותם עד יום מותי".

     

    מנאר הסורית, אף היא מורה בבית הספר, מודה ששינתה את דעתה על ישראלים בזכות בית הספר: "כשהייתי קטנה האמנתי שישראל רעה, כי כך לימדו אותנו. כשהגעתי הנה דעתי השתנתה". היא מלמדת ערבית ואמנות, וגרה בבירת האי, מיטילינה, שאליה עברה אחרי שהות ארוכה במוריה. כעת היא ממתינה לדיון בעניינה, שיתקיים רק בעוד שנה. "זה נותן לי כבוד להיות מורה", היא אומרת. "זה טוב עבורי כי אין לי מושג מתי אעזוב את האי. כרגע אין לי מספיק כסף לעזוב לאירופה".

     

    הכותב היה אורח "בית הספר לשלום" בלסבוס

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: רועי רובינשטיין
    ילדים במחנה הפליטים המאולתר "אוליב" שבאי לסבוס
    צילום: רועי רובינשטיין
    מומלצים