שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    "עבדתי במשרת אם. מניחה עט, הולכת הביתה, מטגנת שניצלים — ודי מבסוטה מהחיים. פתאום הייתה לי הארה: מה? זה מה שאני יכולה לעשות?"
    אירה דולפין, גורו תזונה וכושר, מספרת על הדרך להקמת סטודיו כושר לנשים: איך אימנה חברות בסתר באמצע יום העבודה, ועל האופן בו יש לדבר כשפונים לנערות

    אירה דולפין (צילום: שי פרנקו)
    (צילום: שי פרנקו)

     

    אירה דולפין (מערכת בלייזר)

    השנים הראשונות שלי בארץ היו קשות. הגענו לקריית גת כשהייתי לפני בת מצווה. זה כלל בריונות, קשיי קליטה, חוסר יכולת לתקשר ולהבין את הסביבה. מה שקורה בדרך כלל כשאתה מגיע למקום חדש ולא מבין מה רוצים ממך. בהתחלה לא דיברתי, לא הוצאתי מילה, מכעס ומטראומה, ומההלם שהייתי בו. עברתי חרמות. לא היו לי חברים, לא הפסיקו ללעוג לי על איך שאני נשמעת ונראית, ולא רצו לשבת לידי בכיתה. הסביבה הייתה פחות סבלנית ומקבלת בשנים ההן. אמא שלי מספרת שחודשיים לא פתחתי את הפה, ואחריהם יצא ממני דיבור שוטף של "ערסית" מקומית.

     

    אבל השנים ההן חישלו אותי. הייתי צריכה להגן על אחותי, ולהשתלב. כשהשתתפתי בקמפיין של "בית ברל", סיפרתי את הסיפור שלי ועודדתי ילדים לשתף מה הקושי שהם חווים, ולתייג אותי. זה עזר לי לשחרר את הסיפור ולהרגיש הקלה. הרבה אנשים היו בהלם מהשיתוף החופשי בקמפיין. אני שמחה שהייתה לי אפשרות להיפתח, כי אני לא כל כך נפתחת בראיונות. גם בסטורי אנשים לא יודעים אם אני נשואה, חיה עם בן זוג או מה, כי את המדיה שלי אני מקדישה לעבודה, למקצועיות. אני לא אעלה סטורי עם דאק פייס, זה פחות אני.

     

     (צילום: שי פרנקו)
    (צילום: שי פרנקו)

     

    לא היה לי נעים לחשוף צד פגיע שלי, אבל הרגשתי אחריות. מצד אחד, זה עוד משהו שעכשיו כולם יידעו עלייך. זו חשיפה לא קלה. במיוחד כשיש לך דמות שבנית ועבדת עליה ומיתגת במשך ארבע־חמש שנים. מצד שני, אני מרגישה שאחריות גדולה מונחת על הכתפיים שלי. יש בחורות צעירות שעוקבות אחריי, ועם כל החשיפה הזאת אנחנו צריכים להיות מודעים למה שאנחנו חושפים, וחשיפה כזאת יכולה לעזור להרבה ילדים. אם אני יכולה לעזור ולו לצעירה אחת שתשמע את הסיפור שלי ואיך זה בנה אותי — עשיתי את שלי.

     

    עבדתי במשרת אם. מניחה עט, הולכת הביתה, מטגנת שניצלים — ודי מבסוטה מהחיים. ופתאום הייתה לי הארה: מה? זה מה שאני יכולה לעשות? מה, אין בי משהו יותר גדול מזה? היו לי בוסים מעולים, חיים טובים ונוחים — ומשהו דגדג לי. לא הרגשתי שלמה. האם אני ממצה את הפוטנציאל שלי? האם אני יכולה להיות טובה בעוד משהו? זה לא קרה ביום בהיר אחד. אמא שלי נדנדה שאעשה קורס כושר — "גם ככה את באימונים, תעשי קורס, אני אממן אותו". עשיתי את הקורס תוך כדי העבודה. הייתי מאמנת בימי שישי חברות דוגמניות.

     

    הייתי מביאה ציוד לעבודה, ובורחת באמצע היום לאמן בחוץ בסתר. ביקשו ממני פעמיים בשבוע, ולא יכולתי כי הייתי במשרה קבועה, ונפל עוד אסימון ועוד אסימון. ירדתי לחצי משרה וכבר אימנתי יומיים בשבוע. ואז התחיל כדור השלג הזה שההוא שמע עליי וההיא שמעה עליי. תקופה מבלבלת כזאת, ואת מפחדת — מה, אני אהיה עצמאית? יש פה תנאים, משכורת, אם אתה חולה יש כסף — מה עכשיו אני אאמן במאה־מאתיים שקל לשיעור? איך אני אתפרנס?

     

     (צילום: שי פרנקו)
    (צילום: שי פרנקו)

    אירה דולפין (מערכת בלייזר)

     

    יום אחד באמצע החיים החלטתי שאני מגשימה את עצמי. שאני לא לבד, ושאני אעשה את זה ובגדול. זה בא ממקום של ווינריות, של רצון להצליח, להציב לעצמי מטרות חדשות בחיים. מהסיפור האישי שלי. מישהי אחרת אולי לא הייתה מקבלת החלטה כזו, כי הייתי במקום נוח ולא רע. אבל חינכו אותי מגיל צעיר למצוינות. מגיל ארבע אבא היה מושיב אותי על ברכיו ושואל איזה חוג אני רוצה השנה — ומקרמה וציור לא היו באופציות שלו. ככה למדתי מה זה אהבה וחינוך לספורט ועשייה ואושר.

     

    מהרבה בחינות אני גבר־גבר, אבל גם הכי אישה. כי רק אישה שבאמת חזקה ומאמינה בעצמה ויש לה ביטחון בנשיות שלה ולא מתביישת במי שהיא — יכולה להגיד שהיא גבר־גבר. והסביבה הקרובה שלי הן גבר־גבר. שני גולדשטיין, וטיטי — נשים שלא מתביישות, שיכולות למות על פסי רכבת בשבילך, היום, לא מחר. והן גבר־גבר — אנחנו משתמשות בביטוי הזה המון.

     

     (צילום: שי פרנקו)
    (צילום: שי פרנקו)

     

    נשים פעם לא נתפסו כאייקון למוטיבציה ושינוי, ונשים וספורט לא נתפסו כחיבור טבעי. אחרי שנים של שריפת חזיות אנחנו רק מתחילות לגרד את קצה הפוטנציאל שלנו. כעת נושבת רוח חדשה של שינוי, של נשים שלוקחות אחריות על הבחירות שלהן ושוברות את תקרת הזכוכית.

     

    היום יש אידיאל יופי שונה. ואני רוצה להסביר לבנות שזה בסדר להיות גם עם מסת שריר בריאה ואחוזי שומן גבוהים. פעם נשים היו מרעיבות את עצמן בשביל להיראות טוב. היום אני מאוד מקווה שזה לא קורה. להפך, אנחנו נראות טוב כפועל יוצא של גוף בריא וביטחון עצמי.

     

    נשים הן אמזונות. הן כל יכולות. הן מעצימות אחת את השנייה — הפרגון אמיתי. מה שקורה בחדר בין נשים, לא קורה כשיש גברים בחדר. זו אחת הסיבות שהסטודיו שלי הוא לנשים בלבד.

     

     (צילום: שי פרנקו)
    (צילום: שי פרנקו)

     

    לא נעלמתי אחרי 15 דקות התהילה של "הישרדות" כי אני באה עם תוכן. יש לי כבר שנתיים ערוץ יוטיוב פעיל מאוד, עם תרגילים ודברים שאפשר לעשות בבית. אימונים קצרים בשיטת פינק־רום, הסטודיו שלי לאימוני נשים. כשפתחתי את הפינק־רום לפני כארבע שנים הרגשתי שהרבה נשים באות לחדר הכושר כדי לראות ולהיראות, ופחות בשביל להתרכז בעצמן, בכושר שלהן ובהתקדמות שלהן. רציתי ליצור מקום שדווקא גברים ירגישו בו אאוטסיידרים. רציתי ליצור מרחב לקהילה של נשים שבאות לדחוף אחת את השנייה לשיאים חדשים. וזה מה שאני וצוות המאמנות שלי עושות עד היום.

     

    גברים אומרים לי תפתחי בלו־רום, לגברים, וזה לא מלהיב אותי. מלהיב אותי לראות אישה, איך היא מצליחה, איך היא התחזקה. רצה מרתונים — ועדיין ליידי, ויפה, ועקבים. זה לא רק לבוא למכון ולעשות איזשהו תרגיל. דרך התרגיל המתאמנת שוברת מחסום פסיכולוגי שיש לה. היא מגלה שהיא כל יכולה. קרייריסטית, מגדלת את הילדים, מבשלת — ותוך כדי לא מבטלת את ההנאה, החו"ל עם החברות, הגוף והחוזק. זו הדרך שאני עברתי לפני חמש שנים, וזה מה שאני מעבירה הלאה.

     

    צריך לדבר על כושר ברשת מול קהל של נערות בשיא הזהירות. מתוך מודעות לבעיות דימוי גוף, לכושר ממקום לא בריא, להפרעות אכילה. אני באה מגישה שמתחזקת את הצד התזונתי והבריאותי, ואני נזהרת אלף פעמים. הרגישות הזו באה גם כי אני עובדת עם נוער בסיכון, ומתנדבת ועושה הרצאות בנושא בעיות דימוי גוף, או מדברת מול בנות שהחלימו או לא החלימו מאנורקסיה. אי אפשר לטעות — ואם אני טועה, הן מתקנות אותי. זה בא לידי ביטוי בהסברים שטרנדים של דיאטות חולפים, אין כדורי פלא, לא חותכים בשר ונהיים רזים. יש דרך ארוכה. לא לפרסם צומות. לא להגיד שאני שוכחת לאכול ארוחה. במקום זה אני מסבירה ומדגימה שיש דרך חיים בריאה ונכונה שתעשה אותן מאושרות ובעלות ביטחון. שיבינו שמה שהן רואות במראה זה הכי טוב שיש.

     

    אם אשב לרגע על הספה, אני ארגיש שמשהו לא בסדר. אין סיכוי שאהיה בבית ואשב ולא אעשה כלום. זה לא יקרה. אני לא יודעת משהו אחר.

     

    ברגע שאני משחררת, נושפים לי בעורף. זה ברמה כזו. זו תחרות. אחרי שפתחתי את הסטודיו שלי, נפתחו עסקים דומים, כמעט זהים בעיצוב, כמו פטריות אחרי הגשם. בהתחלה זה הכעיס אותי, ועכשיו אני מבינה שזה ככה. ככל שאתה עולה למעלה, האוויר דל יותר. בהתחלה המטרות קלות, ועכשיו יותר קשה.

     

    יצאנו לשיערו טיסה, בישלנו עם בירה, חיברנו פורשה לחשמל. וגם: פוקר, איגרוף, היפ-הופ. גיליון נובמבר של "בלייזר" עכשיו בדוכנים (צילום: שי פרנקו)
    יצאנו לשיערו טיסה, בישלנו עם בירה, חיברנו פורשה לחשמל. וגם: פוקר, איגרוף, היפ-הופ. גיליון נובמבר של "בלייזר" עכשיו בדוכנים(צילום: שי פרנקו)


    פורסם לראשונה 05/11/2019 15:56
    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים