שתף קטע נבחר
אתם שיתפתם
    זירת הקניות
    מה אתם עשיתם למען העולים בישראל?
    על פי הנתונים המבישים, רבע מהעולים שבים למדינות מוצאם. אנחנו פשוט לא מצליחים לחבק אותם. היום, כפי שוודאי לא ידעתם, צוין "יום העלייה"

     

    עולים חדשים בנתב
    ארכיון. עולים חדשים בנתב"ג(צילום: ניר כפרי )

    בכיתה ז' הגיע לבית הספר שלי בירושלים ילד ביישן בשם מארק, שעלה עם משפחתו מבוסטון. הייתה לו עברית יחסית טובה, אבל הוא עשה טעות פטאלית: הוא דיבר עם מבטא. כמה צחקנו עליו. אני מתכווץ מבושה רק לכתוב את זה. הוא ניסה וניסה להשתלב בחבורות השונות בכיתה, במשחקי הכדורגל בהפסקה ובקבוצות הלמידה בשיעור מדעים, אבל המבטא לא עזב אותו, וכל פעם שהוא דיבר נשמע גיחוך בחלל החדר. איך הוא שרד את זה, אני לא יודע. אני פשוט יודע שכשעברתי בכיתה ט' לקליבלנד, ולראשונה בחיי מצאתי את עצמי דובר שפה אחרת, ועוד עם מבטא ישראלי כבד, לא הצלחתי לסלוח לעצמי על הדרך בה התנהגתי למארק.

     

     

    אנחנו הישראלים אוהבים לדבר על המשמעות של ארץ ישראל עבורנו, ארץ חמדת אבות, הארץ המובטחת. הרי אנחנו מגשימים את חזון כל הדורות, לחיות כעם חופשי בארצנו. אבל אנחנו שוכחים פרט קטן אחד: לא אנחנו הגשמנו את החזון.

     

    החזון אמנם מדבר על הקמת מדינה ריבונית וייסוד חברת מופת בארץ ישראל, אבל הוא גם כולל בתוכו את המילים "לעלות ארצה". כי החזון, מה לעשות, נכתב בחו"ל, במאות ואלפי שנים של גלות ונדודים.

     

    מי שהגשימו את החזון הם העולים ארצה. אלה שעזבו את ביתם, את עבודתם, את קהילתם, את אורח חייהם ואת כל עולמם, והגיעו כדי להתחיל חיים חדשים בישראל. ומי שעדיין מגשימים את החזון, אף שזה כבר לא טרנד, ואף שגלי העלייה הגדולים כבר עברו, וחרף העובדה שהעולם המערבי חי בתרבות שפע שלא ידענו כמותה מעולם, הם העולים שמגיעים לארץ מדי שנה.

     

    כ-30 אלף עולים נוחתים בישראל כל שנה. רובם ממדינות ברה"מ לשעבר, מיעוטם ממדינות המערב. על פי נתונים לא רשמיים, כי אלה באמת נתונים מביישים, כרבע מהם חוזרים לארצות המוצא בגלל קליטה לא מוצלחת. מה אנחנו עושים עם זה?

     

    איפה ההערכה שהעולים צריכים לקבל? איפה החיבוק החם והאימוץ על ידי המדינה, העיריות, הקהילות והיחידים? איפה הפרסים שמגיעים להם על כך שעזבו הכול והגיעו לישראל, פעמים רבות לפני שבכלל סגרו מקום עבודה?

     

    אנחנו מחטיאים את קהל היעד העיקרי שצריך להעלות על נס כאן – את העולים ארצה. חלילה, אין כאן ביקורת לארגונים שמתעסקים בקליטת עלייה. הם עושים עבודה נפלאה. אך הם לא מספיקים. כולנו צריכים להבין את סדר העדיפויות האמיתי: לא ארץ ישראל היא הנקודה, אלא העלייה אליה.

     

    היום (ג') ציינו את יום העלייה. מישהו שמע על זה? אולי הגיע הזמן שנסב את תשומת ליבנו לגיבורים ולגיבורות שיושבים בינינו, נאבקים כדי ללמוד איך להיות אזרחים ישראלים שווים מן המניין, כשבעצם אנחנו צריכים ללמוד מהם איך לקיים את הצו האלמותי שהתחיל את האומה היהודית לפני 3,000 שנה, ומהדהד בחלל עד היום "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך, אל הארץ אשר אראך".

     

    • נתנאל אפק הוא מנכ"ל החוויה היזרעאלית, בוגר מכון מנדל ויזם חברתי בתחום יהדות התפוצות וקליטת עלייה

     

    מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים