סערת רגשות תמידית: הכירו את הישראלים המשוגעים על מזג האוויר

יריב נוח, חזאי חובב בן 44 מנס ציונה, מגדיר את עצמו משוגע למזג האוויר. לנקודת המפגש שלנו מול הים הוא מביא תיק מלא במחברות ישנות המלאות בתיעוד מדויק של מזג אוויר בישראל. "מכיתה ח' ניהלתי מחברות של זה", הוא אומר. "משנת 1989 ועד 2005 תיעדתי באופן מדויק את עונות הגשמים - מאוקטובר ועד אפריל. כל יום הייתי צמוד לתחזית של השירות המטאורולוגי והייתי רושם מה שהם אמרו".

מדובר באוסף מחברות מאוירות בהשקעה מרובה, כולל הדבקות ומונטאז' של גזרי עיתונים ישנים המתעדים סופות שלגים קיצוניות, שיטפונות חזקים ותנאי מזג אוויר נדירים, שהיו יכולים להיעלם לתהום הנשייה אילולא התיעוד הקפדני של נוח. "המחברות האלה ילכו איתי כל חיי. אי אפשר להיפטר מהן", הוא מסביר.

יריב נוח, המחברות והצילומים מרגעי מזג אוויר ייחודיים:

(צילום: אסף קמר)

(צילום: אסף קמר)

(צילום: יריב נוח)

(צילום: יריב נוח)

(צילום: יריב נוח)

עידן האינטרנט והנגישות למודלים מטאורולוגיים דיגיטליים הפכו את הטכניקה המסורתית לתיעוד מזג האוויר למיותרת, ונוח, שלמד ונכנס ברצינות לתחום חיזוי מזג האוויר, הפך לסלב בקרב קהילות חובבי מזג האוויר בפייסבוק: "למעשה אני מנהל כמה קבוצות שעוסקות בתחום המטאורולוגיה. כל שש שעות אנחנו יושבים מול המודלים ומנתחים אותם - המודל האירופאי, המודל הבריטי, המודל הקנדי – ואנחנו מחפשים את הגשם הבא".

בנוסף לתחזית יומית ומדויקת שהוא מפרסם בפייסבוק, מקפיד נוח לצאת לשטח ולצלם סופות ברקים ותופעות מזג אוויר קיצוניות. "אי אפשר להסביר את זה, זה משהו שטבוע בך בכל הגוף", הוא מסביר את השיגעון. "החיפוש אחר ברקים, מערכות גשם וסופות הוא מרתק. בלילות חורפיים במיוחד אני נוסע לחוף הים בפלמחים ומצלם ברקים".

לא בשביל כביסה או סוודר

הכירו את החזאי החובב וספורטאי האקסטרים הבינלאומי גולן כהן (בן 52, נשוי פלוס שלושה), מהיישוב קדימה שבשרון. הוא מומחה לגלישת גלים, גלישת רוח, סקי מים וסקי שלג, כלומר - ענפי ספורט אתגרי קשוחים שתלויים לחלוטין במזג האוויר. "רוב התחביבים שלי הם סביב מים, שלג, הרים ורוח", הוא אומר. "כדי שיהיה יום מוצלח, חייבים לדעת במדויק מה יהיה מזג האוויר. הרי לא תבוא לים עם גלשן גלים כשיש רוח חזקה ולא תגלוש עם גלשן רוח שאין רוח".

גולן משלים את הטריפל הישראלי:

גולן כהן והתחביבים היחסית סטנדרטיים שלו:

(צילום: אלבום פרטי גולן כהן)

(צילום: אלבום פרטי גולן כהן)

(צילום: אלבום פרטי גולן כהן)

"אמצעי התקשורת נותנים תחזית בעיקר לאלה שצריכים לדעת אם לתלות כביסה בחוץ או בתוך הבית, אם ללבוש סוודר או גופיה, ופחות למי שמתעסק בספורט", מסביר כהן. "אני צריך להחליט בבוקר לאיזה חוף להגיע ועם איזה ציוד, או מתי יהיה שלג, ולכן אני מייצר תחזית מדויקת לעצמי".

את יכולות החיזוי הגבוהות שלו הוא הוכיח באתגר הגולשים הקשוח - "טריפל הגלישה של ישראל" – שבמסגרתו הוא צריך תוך יום אחד לגלוש גלים בים התיכון, לעשות סקי מים בכינרת וסקי שלג בחרמון. "כדי להצליח בטריפל, הייתי צריך לבחור יום ממש מיוחד ונדיר מבחינת מזג אוויר: בבוקר צריך גלים טובים, בצהריים אסור שתהיה רוח בכינרת, ואחר הצהריים אתר החרמון צריך להיות פתוח ועם מספיק שלג", הוא משחזר. "כל פברואר ישבתי על המודלים המטאורולוגיים ואתרי מזג האוויר השונים כדי למצוא את היום המיוחד והנדיר הזה שכולל שלוש מערכות מזג אוויר שונות"

באחד מימי פברואר השנה זיהה כהן אופציה אפשרית והלך על כל הקופה: ב-6:00 בבוקר – סשן של גלישת גלים בחוף הקזינו בחיפה; 12:00 בצהריים – סקי מים וויק בורד בחוף עין גב בכינרת, וב-15:00 אחר הצהריים הספיק צוות ההרפתקנים להתייבש, להפשיר ולעלות על בגדי סקי ולרדת את החרמון.

אני דואגת לכינרת

שני הדר, קיבוצניקית לשעבר שמתגוררת היום במושב שדמות דבורה שבגליל התחתון, טוענת שמצב הרוח שלה עמד ביחס ישר למצב הכינרת. אנחנו קובעים לצלם אותה בחצר של חברתה טובה מהמושב, נעמי סיוון, שם יש לה מתקן פרטי למדידת כמות מי הגשמים.

"בכל בוקר חורפי, הדבר הראשון שאני עושה בבוקר, זה להתקשר לנעמי ולשאול אותה כמה גשם ירד בלילה, זה נורא חשוב לי", אומרת הדר. "מפלס מצב הרוח שלי הוא ביחס ישר לכמויות הגשם. כשיורד גשם אני כותבת את הסיפורים הכי טובים. הגשם עושה לי את זה. אני מאלה שאם הכנרת לא מרגישה טוב - גם אני לא מרגישה טוב, אני ממש דואגת לה".

שני הדר. הגשם מביא איתו מוזה לכתיבה(צילום: האלבום הפרטי של שני הדר )

לטענת הדר, החיבה המרובה למשקעים מילימטריים מאפיינת קיבוצניקים ועובדי אדמה רבים העוסקים בחקלאות, אלה שגשם הוא הדבר הכי משמח עבורם: "למרות שאני מושבניקית עכשיו, אני קיבוצניקית במקור. אני זוכרת שכשהייתי ילדה והיה יורד הגשם כולם היו מדברים על זה בשמחה בארוחת הבוקר וכולם דאגו למצב הכינרת. זה משהו שנדבק בך. זה מרגש".

לא סומכת על החזאים מהטלוויזיה

חובב מזג האוויר וצייד הברקים חסר הפחד, שי אגם (29) התקין על גג בביתו בראשל"צ תחנה מטאורולוגית קטנה שמדווחת לו באופן אוטומטי את כמות הגשם, מצב הרוח והטמפרטורה. אנחנו עולים למרפסת והוא מראה אותו בגאווה: "הוא משדר כל מילימטר שיורד בצורה דיגיטלית לצג של מכשיר המדידה שנמצא בבית. ככה אפשר לראות את כמות המשקעים שירדה בלילה או לאורך כל החורף".

אנחנו יושבים מול מסך המחשב של אגם והוא מריץ עבורנו מודלים שונים לחיזוי מזג אוויר: "זה תחביב שנמשך כמעט 17 שנה. המודל שאתם רואים עכשיו זה בעצם מכ"ם גשם שפיתחתי עם חברים והרכבנו אותו על מפת גוגל. אלו נתונים שנלקחים מהמכ"ם של השירות המטאורולוגי הישראלי, ובנינו פלטפורמה נוחה כדי שנוכל לראות בדיוק איפה יורד גשם".

כשאימו של אגם, פרחיה, נכנסת עם קפה ועוגיות טריות אנחנו מגלים שגם היא חובבת מזג אוויר רצינית ומתרכזת בצילום עננים מוזרים ושקיעות מרהיבות. "אני לא סומכת על החזאים מהטלוויזיה, הם לא רציניים ולא מדויקים", היא פוסקת. "יש לי בגינה פרחי נייר מיוחדים שיהרסו מהגשם. לפי התחזית המדויקת של שי, אני יודעת אם להכניס אותם הביתה".

לבד על הגג. שי אגם בתחנה המטאורולוגית האישית(צילום: אסף קמר)

כשתנאי מזג האוויר הופכים קיצוניים, הלילה יורד, הרוח מתחזקת והאנשים הנורמטיביים נסגרים בבתים מתחת לפוך, אגם יוצא לשטח לרדוף אחרי ברקים. הוא מראה לנו בהנאה מרובה תמונות של ברקים מטורפים: "ראיתי סופת ברקים מתקרבת במכ"ם. ישר לקחתי את הרכב, נסעתי לחוף ראשל"צ וצילמתי. בישראל זה לא מסוכן לרדוף אחרי סערות. כמעט שלא נהרגים כאן אנשים ממכות ברק. מדובר בנתון מזערי".

בהכנה לכתבה ערכנו בירור בקרב חברי קבוצות הפייסבוק והפורומים השונים העוסקים בחיזוי מזג האוויר - ולאגם יצא שם של חזאי מאד מדויק. "זה בין תחביב למקצוע", הוא אומר. "לחזאים של אמצעי התקשורת יש תחזיות בנאליות. הם מפחדים לטעות ומאוד נזהרים בניסוח שלהם, כי הרבה מאד גופים בישראל מסתמכים עליהם. אם הם מוציאים הזהרה על שיטפונות, הם לוקחים בחשבון שהם מבטלים טיולים לכל בתי הספר. מזג האוויר זה מדע מאוד מורכב לחיזוי ולדיוק, כי כמות המשתנים גדולה. אתה לא יכול לנבא תחזיות מעבר שבוע, לכן יש לפעמים טעויות".

אבא לא היה מורעל כמוני

אבנר רימון, בן 71 וסב לשלושה, ינק את האהבה למזג האוויר עוד מנעוריו. הוא מהנדס חשמל בגמלאות וחבר קיבוץ כפר בלום שבצפון. אביו פנחס, שהלך לעולמו ב-2010, היה הצופה הוותיק והמוכר מהתחנה המטאורולוגית הידנית והנוסטלגית של הקיבוץ.

אבנר רימון. "אצלי המחלה יותר חמורה"(צילום: אביהו שפירא)

"אבא היה חייל בצבא האמריקני ונלחם נגד היפנים באוקיינוס השקט", מספר אבנר. "ב-1946 הוא עלה ארצה ונלחם במלחמת השחרור. הוא היה מורה לפיזיקה ובשעות הפנאי התנדב להפעיל את התחנה המטאורולוגית הידנית של הקיבוץ ולספק נתונים על הגשם, הרוח והלחות בגבול הצפון – עבור השרות המטאורולוגי הארצי."

כשאבא שלך הוא אוטוריטת מזג אוויר ידועה וסלב מקומי בקרב החקלאים והחזאים, ניתן לשער כי האהבה למזג האוויר תידבק גם בך, אבל רימון טוען שאצלו האהבה לגשם מגיעה לשיאים חדשים: "אצלי המחלה הרבה יותר חמורה. אבא לא היה מורעל כמוני. כל הזמן מעניין אותי לשמוע מתי יורד הגשם, אני חייב להתעדכן במה קורה אצלנו ובמה שקורה מסביב - מבחינת משקעים. כשיורד גשם אני מתרגש, כשיורד ברד אני מתרגש הרבה יותר".

הילדים והנכדים של רימון ממשיכים במסורת המשפחתית: לכל הילדים שלו יש בבית מתקן למדידת מי גשמים. "בילדותי עבדתי בחקלאות, אבל למדתי הנדסת חשמל ועברתי לעבוד בחברת הייטק, אבל תמיד העין הייתה בחלון. מזג אוויר זאת התרגשות, במיוחד בחורף. ככל שהגשם יותר חזק אני יותר מתרגש. ואם יש ברקים ורעמים - זו הגשמת חלום".