הטרק הכי מפורסם שישראלים לא מכירים

אישה בת 35 מחליטה להתפטר מעבודתה, להיעלם מהרשתות החברתיות, לארוז תיק, לחלק נשיקות וחיבוקים לכולם ולנסוע לנתב"ג. המטרה: ריסטארט.

האישה הזו היא אני.

לא עוד חופשה קצרה באירופה או ביקור אצל קרובים בניו יורק, אלא מה שנהוג לכנות "מסע חיפוש עצמי": התנתקות מהשגרה העמוסה, זמן להתבוננות פנימית, שאילת שאלות, קבלת החלטות, השלמה עם דברים שלא קרו והתכוננות לדברים שכן יקרו. בקיצור, הקלישאה הקלאסית של אנשים באמצע החיים שמחפשים את עצמם. 

החלק המשעשע בסיפור הזה הוא שאף אחד לא טרח לשאול לאן אני טסה, וקשה להאשים אותם. לאן נוסעים ישראלים שרוצים קצת שקט, ויש להם תקציב לא גדול וזמן בלתי מוגבל?

"אז באיזה חלק של הודו את מתכוונת לרבוץ?", התעניינה חברה בחיוך חצי מלגלג, חצי מקנא.

"אה, הודו לא בתוכניות שלי. אני גם לא ממש מתכוונת לרבוץ", הפתעתי אותה.

"או.קיי... את עוברת למצפה רמון?"

צחקתי.

"אני מתכוונת ללכת ברגל מדרום-מערב צרפת לצפון-מערב ספרד".

התשובה המופלאה שלה עדיין מהדהדת לי בראש: "מצרפת לספרד?! למה מה קרה? אין טיסות ישירות?"

באוקטובר 2018 יצאתי ל"קמינו דה סנטיאגו" (קמינו = הדרך, דה סנטיאגו = של יעקב הקדוש), מסע עלייה לרגל נוצרי לקתדרלה של העיר סנטיאגו דה קומפוסטלה (Santiago de Compostela) בצפון-מערב ספרד. בקתדרלה, כך לפי המסורת הנוצרית, הוטמנו בשנת 44 לספירה שרידיו של יעקב הקדוש, אחד משליחיו של ישו, מה שהופך אותה לאחד משלושת מוקדי העלייה לרגל החשובים ביותר בנצרות, לצד רומא וירושלים.

אין דרך אחת למסע הזה, ועקרונית הוא יכול להתחיל בכל מקום באירופה, אך היעד הסופי הוא תמיד הקתדרלה. יש אנשים עם הרבה זמן פנוי וזוג רגליים בריאות במיוחד, שמתחילים ללכת ממש מפתח ביתם (בעיקר אם ביתם ממוקם בצרפת, פורטוגל, שווייץ, גרמניה ואוסטריה), והמסע שלהם ארוך במיוחד. מרבית האנשים, אני ביניהם, בוחרים באחת הדרכים המוכרות, שהפופולארית בהן נקראת "הדרך הצרפתית" - מסלול הליכה שמתחיל בעיירה הצרפתית סיינט ז'אן פיאד דה פורט שבפירנאים האטלנטיים, עובר דרך חבליה הצפוניים של ספרד ומסתיים בקתדרלה. בסך הכול 800 ק"מ של מסע מופלא וחד-פעמי.

ומה הקשר בין אישה ישראלית יהודייה למסע עלייה לרגל נוצרי? ובכן, אין קשר. המסע בעקבות סנטיאגו מתקיים כבר למעלה מאלף שנים, אולם החל משנות ה-60 של המאה הקודמת הוא חזר לתודעה בהדרגה. ב-1993 הכריז אונסק"ו על הקמינו דה סנטיאגו כאתר מורשת עולמית והמסע, שפעם היה שמור לנוצרים מאמינים אדוקים, הפך עם השנים למעין טרק מודרני מוכר עם חנויות מזכרות במהלך ובסוף המסלול, אפליקציות נלוות, אתרים ייעודיים וקבוצות פייסבוק להתייעצויות ולהתלבטויות. 

מכמה מאות צליינים שעשו את המסלול הזה בסיקסטיז, המספר כיום נושק ל-250 אלף מטיילים בשנה. אומנם רובם נוצרים, אבל רק מעטים מהם עושים אותו ממניעים דתיים. העלייה לרגל של הצליינים המודרניים, הזוכים לאורך המסלול בכינוי "פרגרינוס" (Peregrinos, בספרדית: "העולים לרגל"), נובעת ממניעים אחרים כמו חיפוש עצמי, סקרנות תרבותית או רצון באתגר פיזי-נפשי. 

הדרך עוברת בערים גדולות (פמפלונה, לוגרוניו, בורגוס ולאון), בעיירות קטנטנות (חלקן עם מספר תושבים חד-ספרתי), בהרים (מתחילים בפירנאים, בהמשך מגיעים להרים הקנטבריים), בשטחים חקלאיים, בפרדסים, בשדות ובכרמים.

מרבית האנשים שפגשתי בדרך עשו את המסלול ברגל, אבל לא כולם. יש עוד שתי דרכים פופולאריות: באופניים ובריצה. בשני המקרים לא מדובר על הדרך הצרפתית כולה אלא על חלקים ממנה. בכל הנוגע לאופניים, לרוב מדובר ברוכבים מקצועיים שמאחוריהם כבר אלפי קילומטרים של רכיבה. מרבית הדרך אינה מישורית, ובחלקים ממנה מדובר בסכנה של ממש. גם ריצה לא מתאימה לכל המקטעים, בעיקר לא להרים שדורשים טיפוס.

כבר בימי הביניים נבנו לאורך הנתיב כולו בתי מחסה ייעודיים לצליינים. סביבם התפתחו גם מסעדות, חנויות, כנסיות, מנזרים ושירותים רפואיים, שהפכו לימים לכפרים ולערים. הפונדקים הללו סיפקו לינה ומזון ללילה אחד עבור צועדים שענדו תליון עם צדפה - הסמל הנוצרי של השליח יעקב. הצדפה שימשה הוכחה לכך שהם בעיצומו של מסע עלייה לרגל. 

השנה היא 2019, ולא הרבה השתנה. הצדפה הייתה ונשארה הסמל הרשמי של הקמינו דה סנטיאגו, והיא מתנוססת בגאון על תרמיליהם או על צווארם של ה"פרגרינוס" לאורך המסלול, אולם את העדות לכך שהם בדרכם לקברו של הקדוש מספק דווקא "דרכון צליינים", שניתן להם בנקודת הפתיחה של המסע. מדובר בדרכון מיוחד שמזכה את הצליין בלינה מסובסדת ובארוחות בסכום סמלי בפונדקים ובמסעדות דרכים לאורך הדרך, ואותו מחתימים לפחות פעם אחת ביום, לרוב בנקודת העצירה הסופית של אותו היום, דהיינו במקום הלינה. בסוף המסע החותמות הרבות שמתאספות בו הן עדות לכך שהצליין עבר את "המרחק הדרוש" כדי להיספר כצליין שסיים את המסע. המרחק הדרוש, למקרה שתהיתם, הוא 100 ק"מ בלבד - ולכן מסלול הקמינו הופך לעמוס בצורה מחשידה במאה הק"מ האחרונים שלו. 

ובמה זוכה מי שסיים את המסלול? ובכן, "סיכת סוף המסלול" של הקמינו היא ה"קומפוסטלה" – תעודה מעוצבת, כתובה בלטינית, המציינת את שם הצליין ואת המרחק שגמע במו רגליו. את התעודה מקבלים ממשרד הצליינים בסנטיאגו.

אבל חוץ מזכאות לתעודת הסיום המרגשת, החשיבות של דרכון הצליינים טמונה באפשרות ללון באכסניות ייעודיות השזורות לכל אורך המסלול. האכסניות נקראות אלברגה (Albergue) או רפוחיו (Refujio), והן מזכירות אכסניות נוער במבנה שלהן. מדובר באירוח בסיסי ביותר, והלינה היא לרוב במיטות קומתיים בחדרים משותפים (לעיתים עשרות מטיילים באולם שינה אחד). באלברגות מסוימות ישנה הפרדה בין גברים לנשים. 

ישנן אלברגות מונציפליות מסובסדות וישנן אלברגות פרטיות. לרוב, המוניציפליות הן בעלות צביון ספרטני יותר: הן ממוקמות במבנים ישנים ומספקות שירותים בסיסיים בלבד. עם העלייה בפופולריות של המסלול הוקמו מאות אלברגות פרטיות, המעניקות שירותים מגוונים יותר כמו כביסה, אינטרנט וכו'. 

עלות האירוח במוניציפליות מסתכמת ב-8-5 יורו ללילה. בחלק מהאלברגות התשלום ניתן כתרומה, המכונה בפי המקומיים דונטיבו. הצליין מחליט על גובה הסכום, אולם בכל מקרה לא מקובל להשאיר פחות מ-5 יורו. מחיר האירוח באלברגה פרטית הוא מן הסתם גבוה יותר: 15-10 יורו ללילה. 

כמובן, אם חשקה נפשכם בחדר פרטי עם שירותים ומקלחת שיהיו רק שלכם, תיאלצו להיפרד מסכומים גבוהים יותר, אבל האופציה קיימת. ישנם בתי מלון וגסטהאוסים לאורך כל הדרך, ובחלק מהאלברגות הפרטיות יש גם חדר פרטי או שניים. המחירים? 25 יורו במינימום. 

בכלליות, אל תצפו ליותר מדי מהאלברגות - מיטה עם מזרן דק ונטול מצעים, מקלחות קצרות ומעט מאוד ספייס. צ'ק אין? לא לפני שלוש אחר הצהריים. צ'ק אאוט? עד 8:00 בבוקר גג. מהספה שלכם בבית זה אולי נשמע נורא, אבל בפועל צועד בקמינו לא באמת זקוק ליותר. אף אחד לא מסיים ללכת לפני 15, ואף אחד לא מתחיל לצעוד אחרי 8 בבוקר (בקיץ משתדלים להקדים ככל האפשר, ולעיתים יוצאים לדרך גם ב-5 בבוקר כדי לצעוד כמה שפחות שעות תחת השמש הקופחת). האלברגה היא בדיוק כל מה שצריך, והיא חלק בלתי נפרד מהחוויה. 

גם האוכל שמספק הקמינו הוא חלק מהחוויה. המעבר בין המחוזות השונים של ספרד מביא עימו שינויים בשפה המקומית ומפגשים מעניינים עם המאכלים המקומיים: מדגים ופירות ים בחבל הבאסקים, דרך גבינת Ulloa (גבינה רכה מחלב פרה שמוגשת, למרבה ההפתעה, עם דבש) בעיר Arzúa ועד ה-Tarta Santiago (עוגת שקדים דחוסה בניחוח הדרים) שנמכרת בכל יישוב בגליסיה. 

אבל עם כל הכבוד להפתעות הקולינריות הקטנות שהדרך מספקת, המזון לכל אורך הקמינו רחוק מלהיות להיט. הספרדים חביבים, חייכנים, מסבירי פנים ונעימים מאוד, אבל דבר אחד בטוח - בשלנים הם לא. מסעדות עם כוכבי מישלן אולי ממתינות לכם בברצלונה ובמדריד. בספרד "האמיתית", לעומת זאת, תיתקלו בעיקר בכמות בלתי סבירה של לחם לבן (שדות החיטה האינסופיים שבדרך אולי מסבירים את הנתון הזה), בטורטילה (חביתה בגודל של פשטידה, שמכילה ביצים ותפוחי אדמה בגרסה הצמחונית או ביצים, תפוחי אדמה ובשר כלשהו בגרסה הלא צמחונית) שלצידה כמובן חתיכת בגט, בהמון בשר באופן כללי ובחמון (בשר חזיר) בפרט, ובסנדוויצ'ים ענקיים שהמרכיב העיקרי שבהם הוא... לחם. כשבתפריט כתוב "בגט עם גבינה צהובה", צפו לקבל בגט עם גבינה צהובה. אף אחד לא ימרח חמאה בתוך הבאגט הזה או יוסיף, לא עלינו, חתיכת עגבנייה. מה שכתוב זה בדיוק מה שתקבלו. 

הארוחות השוות ביותר בקמינו הן הארוחות המשותפות שהצליינים נוהגים להכין בעצמם: אוספים כמה יורו מכל משתתף, קופצים לסופר הקרוב ומתארגנים על ארוחה גדולה ושמחה אחרי יום ארוך של הליכה מאומצת.

ברוב העיירות מציעים תפריט צליינים בפיקסד פרייס (לרוב 10 יורו. לפעמים טיפה יותר), המכיל מנה ראשונה, מנה עיקרית, קינוח ויין/בירה. מדובר בארוחה משתלמת מאוד מבחינה כלכלית, אבל צמחונים/טבעונים, או סתם אנשים בעלי חוש טעם בסיסי ומעלה, לרוב מוותרים על התענוג. 

בספרד לא שמעו על טופו, סייטן ותחליפי בשר אחרים, ולפעמים נדמה שירקות הם מילה גסה. אומנם המילה "סלט" הופיעה בכל תפריט שנתקלתי בו בדרך (באמת בכל תפריט), אבל מדובר באותו הסלט בדיוק: מיקס סלט - ערימת חסה שידעה ימים טובים יותר, חמישית עגבנייה, שתי פרוסות מלפפון וגזר עצוב. איך אומרים? ציפיות יש רק בכריות (האמת היא שגם את זה אין כאן. הבאתי ציפית לכרית מהבית). 

צמחונים יסתדרו בקושי רב, בעיקר אם הם לא מפונקים מאוד. טבעונים? ובכן, זה כבר אתגר של ממש. לאורך הדרך ישנן אלברגות טבעוניות/צמחוניות, אבל אם רוצים ללון בהן, רצוי להיערך לכך מראש ולהזמין מקום. כמו כן, יש להביא בחשבון שרובן סגורות החל מאמצע אוקטובר, כך שטבעונים שמתחשק להם לטייל מחוץ לעונה חייבים לבשל לעצמם. כמעט כל אלברגה מצוידת במטבח ובכלי בישול לרשות הצליינים, כך שבישול הוא לגמרי אפשרי. יחד עם זאת, מדובר בהיערכות תובענית למדי: לא קל לסיים יום הליכה של 30-20 ק"מ, ומשם להמשיך (ברגל כמובן) לסופרמרקט הקרוב לרכישת מוצרים ולבישול במטבח לא מוכר. כמו כן, אין אפשרות לבשל כמות גדולה ולשמור למחר, כי צליינים סוחבים את כל הבית שלהם על הגב ולכל גרם מיותר יש משמעות. 

כשאנשים שוקלים ללכת בעצמם את מסלול הקמינו, השאלה הראשונה שהם שואלים אותי היא "כמה זמן זה לוקח?" וכמו יהודייה טובה, אני תמיד עונה להם בשאלה - כמה זמן יש לכם?

הליכה של כל הדרך הצרפתית בקצב ממוצע (כ-25 ק"מ ביום) תיקח כ-35 ימים, שלהם תצטרכו להוסיף כחמישה "ימי מנוחה". רצוי להוסיף יום מנוחה אחד לשבוע כדי לתת לגוף להתרענן. 

איפה כדאי לעצור לנוח? שאלה טובה. יש מטיילים שיעדיפו שיום החופש שלהם יהיה בערים הגדולות שבדרך, ויש שיעדיפו דווקא עיירות קטנות וציוריות נטולות אטרקציות, מה שיאפשר מנוחה אמיתית.

אני צעדתי את כל הדרך הצרפתית ב-34 ימי הליכה פלוס ארבעה ימי "דיי אוף". לא חליתי במהלך המסלול ולשמחתי גם הרגליים שלי הגיבו יחסית יפה לעניין, אז בחרתי בעצמי את ימי המנוחה שלי.

מי שמוכר את הקמינו כטיול לגריאטריים מגזים קצת, או לכל הפחות מתייחס לגריאטריים בכושר. כלומר ממש בכושר. תנאי האקלים והטופוגרפיה משתנים לאורך הדרך. חלק מהמקטעים מוגדרים "קשים" (עליות שהן טיפוס לכל דבר ועניין, ירידות תלולות או מישורים צחיחים נרחבים), וחלקם מוגדרים כקלים יותר לצעידה (מישור, ערים). מה שבטוח, ללכת את המסלול כולו בקצב של כ-25 ק"מ ביום זה לא 'פיס אוף קייק'. יחד עם זאת, המסלול לא מיועד לספורטאים בלבד.

מה שיפה בקמינו הוא היכולת לשלוט על מספר הק"מ היומי. אפשר לצעוד 40 ק"מ ביום ואפשר להסתפק בעשרה. אחרי הכול, הצליין סוחב עימו את התרמיל שלו ותמיד אפשר להחליט שמספיק להיום ולעצור בעיירה הבאה. אפשרות נוספת היא לעשות רק חלק מתוך המסע. חלק גדול מהאנשים שפגשתי בדרך לא הלכו את כל המסלול אלא מקטעים ממנו, מסיבות פיזיות/בריאותיות או כי פשוט אין להם הפריבילגיה להיעדר חודש וחצי מהעבודה. לעומתם, ישנם אלה שזוהי הפעם השנייה שלהם בקמינו, או השלישית או העשירית. כן, חלק מהצליינים המודרניים לא מסתפקים בחוויה חד-פעמית, וחוזרים על העלייה לרגל פעם אחר פעם – באותה הדרך בדיוק או בדרכים אחרות. 

את הקמינו עושים גם אנשים מבוגרים וצעירים מאוד. גם ילדים ובני נוער (לא מתחת לגיל 10) מסוגלים ללכת את המסע, לפחות במקטעים מסוימים. זה אפשרי, אולם תידרש היערכות ספציפית לצרכים והתאמה מראש. בנוסף, לא מומלץ בכלל לצאת לקמינו עם ילדים מחוץ לעונה. הכול הופך למאתגר יותר - מציאת מקומות לינה, עצירות ומזון.

העונה הרשמית של הקמינו היא יולי-אוגוסט, אולם מי שמתכנן לצאת למסע בחודשי הקיץ חייב לקחת בחשבון שספרד היא מדינה חמה, והטמפרטורות בקיץ מגיעות לעיתים ל-40 מעלות. המשמעות היא שחייבים לצאת ממש מוקדם לדרך (כן, מכוונים שעון ל-5), ויש צורך בשתייה מרובה, מה שאומר שמלבד הציוד האישי יש לסחוב גם שני ליטרים של מים לפחות, ולמלא אותם במהלך הדרך היכן שמתאפשר. החיסרון הגדול ביותר הוא צפיפות המטיילים, כי עם כל הכבוד לחום הכבד, מרבית האנשים מתכננים את החופשות שלהם ביולי-אוגוסט. בהתאם לכך, גם חלקים גדולים במסלול הקמינו, בעיקר 100 הק"מ האחרונים, יהיו עמוסים בצליינים שצועדים במקביל. חברים חדשים זה נחמד, אבל אף אחד לא רוצה לחכות המון בתור למקלחת או לגלות שאין יותר מקומות באלברגה. 

אני יצאתי למסע ב-15 באוקטובר עם שמש יוקדת וחולצה קצרה, שהתחלפו כעבור שבוע בגשם, ברד, שלג וטמפרטורה שצנחה מתחת לאפס. סיימתי את המסלול ב-21 באוקטובר, עם מבול מטורף וציוד חורף מלא (שנרכש בלית ברירה במהלך הדרך). החיסרון הגדול של צעידה בקמינו מחוץ לעונה (חוץ מהקור הבלתי נסבל) הוא שחלק גדול מתחנות העצירה בדרך סגורות, כמו גם האכסניות. יש לוודא מראש, לפני ההגעה, שיש איפה לישון בלילה. מה שכן, לא תצטרכו לריב עם אנשים. יש מספיק מיטות ריקות לכולם. 

הזמן הכי נכון להתחיל בו את הקמינו הוא אמצע ספטמבר או סוף מאי. בחודשים אלה לא חם מדי וגם לא קר בצורה בלתי נסבלת, וכל השירותים לאורך הדרך פתוחים וזמינים. בכל מקרה, יש לקחת בחשבון שמזג האוויר משתנה במהלך הדרך ותמיד יכול לרדת גשם. איך צועדים קילומטרים בגשם? פשוט צועדים. מזכירים לעצמכם שאתם לא עשויים מסוכר ושום איבר לא יימס לכם. מוותרים מראש על הניסיון הטיפשי להימנע מהירטבות, מניחים לטיפות לזרום וממשיכים ללכת. קל ומשחרר. 

את אווה הגרמנייה הכרתי ביום הראשון. עובדת סוציאלית בת 34, אם לשניים ומתרגלת יוגה באופן קבוע. היא הייתה בקושי מטר וחצי ורזה מאוד, ובכל זאת היא הגיעה למסע הזה עם תיק ששקל לא פחות מ-15 ק"ג. מה היא חשבה לעצמה? היא לא חשבה. זה החזיק יומיים בדיוק. ביום השלישי היא נאלצה לקחת יום חופש בשביל לראות רופא, לשלוח מחצית מהציוד המאוד מיותר שהביאה איתה (מייבש שיער? את רצינית?) ולהתאושש פיזית. 

אווה כמובן לא הייתה היחידה. הקמינו עמוס באנשים שלא הקשיבו לגוף שלהם. האוכלוסייה שהכי מועדת לפורענות: גברים, בעיקר כאלה בשנות ה-20 לחייהם עם הרבה רוח צעירה ויהירות. איכשהו, רבים מהם מגיעים למסע הזה עם תיק עצום כי "שטויות, קטן עליי", וכשעולה להם החום הם ממשיכים ללכת, כי איזה גבר יישאר מאחור בגלל קצת חום? 

אז הנה תזכורת: זה לא מסע כומתה, לא ריצת מרתון ואין פודיום עם מדליות בסוף. ללכת 25 ק"מ ביום זה לא מאוד קשה. ללכת 25 ק"מ ביום במשך חודש רצוף זה סיפור אחר לגמרי. ובאותה הנשימה - אתם מכירים את הגוף שלכם הכי טוב. אתם יודעים מה נחשב עבורו לאתגר אפשרי, ומה יהיה בלתי נסבל לאורך זמן. 

ברמת העיקרון, התרמיל אמור לשקול כ-10% ממשקל גופו של הצועד. לאורך כל הדרך הצרפתית וגם ברוב מסלולי הקמינו האחרים פועל שירות משלוחי תיקים. המחיר הוא 5 יורו בלבד לתרמיל לתחנה אחת, ו-7 יורו בצרפת. השירות פועל בעונה ומסתיים לקראת סוף נובמבר. היתרון בשימוש בשירות הזה הוא ברור - אתם סוחבים רק את עצמכם, ואולי איזה תיק קטנטן יחד איתכם (מים, כסף וכו'). החיסרון: אי אפשר להפסיק את יום ההליכה היכן שמתחשק לכם. תיאלצו לדעת בכל בוקר היכן מסלול ההליכה היומי עתיד להסתיים, כי התיק שלכם ימתין לכם שם, מה שאומר שאתם קצת "במרדף" אחרי התיק, אבל זהו חיסרון נסבל עבור מי שהכתפיים שלו לא חזקות במיוחד והגב התחתון שלו קצת מקרטע. 

לרוב, צלייני הקמינו כן סוחבים את כל הציוד על גבם. אם אתם ביניהם, אל תתפשרו על איכות התיק שלכם. פשוט לא. הוא לא חייב להיות חדש, אבל הוא בהחלט חייב להיות איכותי, נוח ובעל כיסוי לגשם. דבר נוסף שאסור בשום פנים ואופן להתפשר עליו הוא נעליים מתאימות להליכה למרחקים עצומים על סוגים שונים של משטחים. ניסיון לחסוך בשני הנושאים האלה ישלח אתכם במהלך הטיול עצמו לרכוש זוג נעליים ותיק, ולא, לא תצאו מזה בזול. לאורך הקמינו יש עשרות חנויות ציוד למטיילים בשביל אנשים שאיכשהו חשבו שלצעוד מאות ק"מ עם סניקרס זה רעיון טוב. 

מרבית האנשים שיוצאים לטרק מצפים לנופים מהפנטים ושובי לב. ובכן, הקמינו לא מופיע בראש רשימות הטרקים עם הנופים היפים בעולם. למען האמת, הוא לא מופיע שם בכלל. כמובן, הפירנאים וההרים הקנטבריים מספקים נוף יפה בהחלט, אבל רוב המסלול מונוטוני למדי ובכלל, הנופים הם לא העיקר. מה כן העיקר? ההליכה עצמה. הקמינו כשמו כן הוא - הדרך. 

לא רק נופים עוצרי נשימה אין במסע הזה. גם אטרקציות אין בו. הדרך זרועה כנסיות - קטנות, גדולות, חדשות וישנות - אולם אם אין לכם עניין מיוחד בכנסיות אפשר לומר שהדרך, או לפחות חלקים לא מעטים בה, די משעממת.

וכך בדיוק היא אמורה להיות. 

זה לא המקום לעשות קניות, אין מקדשים מרהיבים או מונומנטים להצטלם איתם סלפי. יש שקט ושלווה, ומפגשים מקסימים עם בני אדם מכל רחבי העולם שהחליטו לעצור את החיים ולהתחיל ללכת. 

האטרקציה היחידה במסע היא ה-Cruz de Ferro (בספרדית: צלב ברזל), הנמצא בראש גבעה בין רבנאל דל קמינו לפונפרדה. הצלב הוא נקודה מרוממת רוחנית גם עבור אנשים שאינם דתיים כלל, ואפילו עבור מטיילים שאינם נוצרים. מדובר בצלב עצום שניצב על עמוד עץ בגובה חמישה מטרים, גבוה מספיק כדי לשמש מגדלור מסביר פנים שמוביל את עולי הרגל ליעדם.

ישנן כמה השערות מהיכן הגיע הצלב הזה למקומו ומדוע. יש המאמינים שהוא נבנה למטרה מעשית מאוד - לסמן את הדרך לצליינים שצעדו בדרך הצרפתית במהלך חודשי החורף, כשהכול מכוסה בשכבה עבה של שלג. יש שחושבים שהיה לו חלק חשוב בטקסים דתיים בתקופות מוקדמות יותר, ואחרים סבורים שהוא שימש סמן גבול בין שני שטחים. האמונה הפופולרית ביותר היא שהצלב הושם שם על ידי יעקב הקדוש עצמו. בלי קשר לאמת ההיסטורית, הקרוז דה פרו יפה למראה, והטיפוס לראש הגבעה מאפשר להסתכל על הנוף הקסום מלמעלה. 

הצלב מוקף בסלעים קטנים, ועליהם מונחות אבנים בכל המינים והגדלים שהשאירו אחריהם הצליינים. מדובר במסורת עתיקה ומשחררת - כל צליין נושא עיימו אבן קטנה שהביא איתו מעיר מוצאו, וכשהוא מגיע לקרוז דה פרו הוא משאיר אותה שם, למרגלות הגבעה. האבן הקטנה מסמלת עול כלשהו שהצליין חפץ להיפטר ממנו. היפטרות מהאבן פירושה השארת הנטל מאחור. 

הצליינים המודרניים מתבקשים "לציית לחוקים" ולהימנע מהנחה של אלמנטים אחרים שאינם אבנים במורד הגבעה. אף על פי כן, ניתן להבחין בחפצים רבים - מפתקים טמונים בבקבוקים זעירים ועד לנעלי תינוק. מאחורי כל אלמנט כזה מסתתר ודאי סיפור חיים שלם. אחד מהסיפורים האלה שייך לג'פרי, בחור גבוה ורחב מאירלנד שפגשתי במהלך המסלול. ג'פרי בכלל לא התעניין בהגעה לסנטיאגו. מבחינתו, היעד הסופי היה הקרוז דה פרו, והוא עשה את הדרך בנחישות ובהחלטיות. כשכבר הגענו, ראיתי אותו מניח שם בקבוק זכוכית קטן ונושא תפילה. לא נהוג לחטט בנטל של אחרים, אבל נכנעתי לסקרנות ושאלתי מה יש בפנים. ג'פרי לא ניסה להדוף את השאלה וענה מהר וברור: "האפר של אמא שלי. הגיע הזמן להשאיר את זה כאן".

מסלולי הקמינו השונים עוברים במדינות רבות באירופה, אולם ספרד נחשבת למארחת הרשמית של המסע הזה. הקמינו בבסיסו הוא מסע עלייה לרגל דתי, ויש לכך השלכות רבות. הוא נטוע עמוק בתרבות הספרדית, ונלמד בבתי ספר כחלק מתוכנית הלימודים הרשמית. חלק מהאוניברסיטאות אף מעניקות נקודות זכות לתואר לסטודנטים ספרדים שסיימו את המסלול, מתוך הכרה בערך התרבותי וההיסטורי הטמון בו. 

ניתן להבחין בכך לכל אורך הדרך, ביחס של הספרדים לקמינו ולצליינים. אם בברצלונה כבר התעייפו מהתיירים שפוקדים את העיר, "תיירי הקמינו" זוכים בעיקר לכבוד והערכה. המקומיים שתפגשו בדרך יברכו אתכם ב"בואן קמינו!" (דרך צלחה) או "בואנוס דיאס" (יום טוב), ינסו לסייע אם תצטרכו (בתנועות ידיים והרבה רצון טוב, אל תבנו על אנגלית) ויאחלו לכם בלב שלם להגיע ליעד בבטחה. הנהגים יאטו עבורכם בכבישים שצריך לחצות, יחייכו ויסמנו "בהצלחה" בתנועות ידיים נמרצות. הילדים הקטנים ינופפו לכם לשלום, חנויות יעניקו הנחות, מסעדות יספקו דילים, ועל חלק גדול מאוד מהבתים והמבנים שתפגשו בדרך תתנוסס צדפת הקמינו. נדמה שספרד כולה מתגייסת למטרה אחת - שהצליין יסיים את מסעו המבורך - וההתגייסות הזו מרשימה בימים רגילים ומחממת לב ממש ברגעים קשים. 

מלבד האווירה המדהימה, הקמינו הוא ככל הנראה הדרך הזולה ביותר לטייל באירופה. מכיוון שמדובר במסע עלייה לרגל, ולא ראוי שמנהג דתי יהיה מיועד לעשירים בלבד, לכל אורך השנים מתאמצות הרשויות בספרד ועמותת נוצריות פרטיות להנגיש את המסע לכל מי שחפץ בכך. בדרך יש לא מעט "ארוחות חינם", שעליהן נהוג להשאיר תרומה לפי יכולתו של התורם, ואפשר להסתדר בכיף עם 25 יורו ליום, הכוללים אוכל ולינה באלברגה, מוניציפלית או פרטית. פגשתי בדרך הרבה צעירים תפרנים שחישבו יורו ליורו, והצליחו בקלות לבזבז פחות מ-20 יורו ביום. 

למחיר המגורים והלינה יש להוסיף את מחיר הטיסה (בדרך כלל לברצלונה) ואת מחיר הרכבת (רצוי להזמין מראש) לנקודת ההתחלה. שירותי אינטרנט יסתכמו ברכישה של סים מקומי (20 יורו לחודש יספקו אינטרנט 24/7 גם בחורים הכי נידחים במסלול). את הבגדים אפשר בהחלט לכבס ביד אם מדובר בעונה החמה. מי שמחליט לצאת לדרך מראשית אוקטובר והלאה, ייאלץ להשתמש מפעם לפעם במייבש. 

בכל מקרה, איך שלא תסובבו את זה, חודש וחצי באירופה עולה יותר. הרבה יותר. 

הדרך מסומנת בחץ צהוב, לעיתים על רקע כחול, המופיע אחת לכמה עשרות מטרים - או באמצעות סמל הצדפה, שמופיע בצורות שונות ומבהיר לצועדים כי הם נמצאים בדרך הנכונה. חלק מהמקטעים מסומנים טוב יותר מאחרים, אבל בגדול הדרך ברורה. עבור מי שמעדיף לדעת בכל רגע נתון היכן הוא ולאן פניו מועדות, ישנן אפליקציות נהדרות למסלול שמלוות את הצועד לאורך כל הדרך, ואפילו מספרות עוד כמה ק"מ נשארו עד ליעד היומי. כמובן, יכולות לקרות טעויות בדרך. 

למרות החיצים, הסימונים, השלטים והאפליקציות, הצלחתי לטעות במסלול בסך הכול שלוש פעמים. פעמיים אלה היו טעויות קלות, של כמה מאות מטרים לכיוון הלא נכון. פעם אחת צעדתי שני ק"מ שלמים לכיוון הלא נכון, כי הייתי שקועה בשיחה נהדרת עם מטיילת אחרת ולא שמתי לב לסימוני הדרך. לא נעים, אבל גם לא נורא.

אז עם מי יוצאים למסע כזה? ובכן, פגשתי לא מעט זוגות בדרך. יציאה לקמינו עם בן/בת זוג או עם חבר טוב זו חוויה מקרבת מאוד, אבל גם מאתגרת מאוד. כשצועדים בזוג, נדרשים בהכרח לדאוג לשלומו של אדם נוסף ולהתאים את הצרכים אליו. מרבית האנשים יוצאים לקמינו לבדם, וזה נכון גם לגבי נשים. הקמינו הוא מסלול בטוח באופן יחסי. ההליכה לבד לא מסוכנת, לא סביר להיתקל בהטרדות מיניות או גניבות של חפצים, ויש להביא בחשבון שגם אם יצאתם לדרך לבד, ברובה לא תצעדו לבד, בעיקר אם אתם מטיילים בעונה. חברים חדשים רוכשים תוך ימים אחדים, והפרצופים מסביב הופכים למוכרים מהר מאוד. הבחירה לצאת לבד מעניקה שליטה מלאה על קצב ההליכה (מהר יותר כשמתאים לכם, לאט אם התעייפתם), על ההפסקות בדרך ואורכן ועל איפה מניחים את הראש בלילה. כמו כן, היא מאפשרת לחשוב, לנקות את הראש ולהתכנס בתוך עצמכם בלי החובה לשוחח. כשתרצו חברה, סביר להניח שתמצאו אותה. שיחות נפלאות מתפתחות בדרך עם טיפוסים שונים ומשונים. 

למרבה ההפתעה, למרות החיבה של ישראלים לטרקים ברחבי העולם, רק מעטים שמעו על הקמינו דה סנטיאגו, ורק כמה עשרות ישראלים יוצאים אליו מדי שנה. הפספוס כולו שלנו, כלומר שלכם. אני בסרט הזה כבר הייתי.