שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    "תחרות העלבות מילולית שהתפתחה לממדי קרב MMA"

    הם יכולים להרוג אחד את השני במילה, והכל ברוח טובה. הראפ-באטל עושה עלייה וכובש את שוליי סצנת ההיפ-הופ הישראלית

    "זה לא נתון לוויכוח, מהיום אתה קונה רק את הליסטרין הכחול"(צילום: מתוך הסרט Bodied)

    שני מתחרים עומדים אחד מול השני, ואפשר לחתוך את המתח רק במילים. אי אפשר לקרוא לזה ממש זירה — אם כבר, זה סוג של במה. אבל גם זה לא מרגיש מדויק. מאחורי כל מתמודד עומדת קבוצת חברים, ושתי הקבוצות יחד יוצרות חצי מעגל אנושי. אם לא היו מולם מצלמות, המעגל היה נסגר. ואז בוודאות הייתם חושבים שהולכות לפרוץ כאן מכות. לא קרב איגרוף, סתם מכות. שני היריבים נראים כאילו הם הולכים לפוצץ אחד את השני, אבל זה לא הולך לקרות. לפחות לא באופן פיזי. רק כשהבאטליסט הראשון פותח את הפה, המתח סוף־סוף נשבר.

     

    באטל ראפ הוא הספורט הכי מוזר שאי פעם תראו. תחרות העלבות מילולית שהתפתחה לממדי קרב MMA. אולי אין שם שיניים מתעופפות ודם על המזרן, אבל אתם יכולים להיות בטוחים שבתום כמה סיבובים תוכלו לראות קרביים של מישהו שפוכים על הרצפה. אלה כבר לא קרבות הראפ שראיתם ב"8 מייל" של אמינם — הבאטל ראפ של היום הוא ספורט תחרותי עם רצח בעיניים שעשוי להכאיב יותר מאגרוף של חביב נורמגומדוב. אפשר להחלים מאף שבור תוך כמה שבועות, אבל אגו פצוע זה כבר הרבה יותר עמוק.

     

     

    בשנים האחרונות, הבאטל ראפ המודרני הגיע גם לישראל. זה לא שלא היו קרבות ראפ בעברית עד היום — ראפרים אוהבים לריב, מה לעשות — אבל הבאטל בגרסתו החדשה, המאורגנת בליגות עם קהל קבוע וסרטוני יוטיוב עם מאות אלפי צפיות, הגיע לארץ הקודש רק בשלוש השנים האחרונות. כיאה לישראל, התופעה עדיין מגודרת לתוך גבולות סצנת הראפ. ההופעות מתקיימות במועדונים חשוכים בתל אביב ובחיפה, עם קאדר של 20 או 30 ראפרים, ועדיין לא מושכות קהלים גדולים מדי. אבל אם תשאלו כל מי שכן הגיע — הוא ידבר על הבאטלים בהתלהבות ששמורה למי שזכה לראות קרבות גלדיאטורים.

     

    במידה רבה, הבאטל ראפ בגרסתו הנוכחית הוא סוג של תגובת נגד לעידן ההיעלבויות והפוליטיקלי קורקט. בימים שירון לונדון חוטף על סיפור סקסיסטי, וקווין הארט מאבד את הנחיית האוסקר בגלל ציוצים הומופוביים, בזירת הבאטל ראפ אפשר למצוא הומופוביה, מיזוגיניה, גזענות וכל מה שעשוי להעליב. אחרי הכל, באטליסט אמור להעליב. מכירים סייף ספייס? אז זה הפוך. זה חלל שבו אנשים מחצינים את המחשבות הכי אפלות שלהם, העלבונות הכי אכזריים שלהם, הרוע המוחלט. בזירת הבאטל ראפ מותר להגיד הכל, ואני מתכוון להכל. רק תשאלו את יצחק "9 מ"מ" דדשב.

     

    דדשב הוא אחד הבאטליסטים הישראלים הבולטים ביותר. הוא אחד ממקימי ליגת הבאטלים התל אביבית "דיבור נגוע", שם התחרה בכמה באטלים בולטים באכזריותם. ברצינות, מדובר באדם ששמע על עצמו את הדברים הכי נוראיים שאפשר לספוג, ושרד כדי לספר. דדשב הוא מטרה שקל להתביית עליה אבל כמעט בלתי אפשרי לפגוע בה. כחלק מאפוקליפסה, הרכב מחתרתי שפועל יותר מעשור וזוכה להצלחה מרשימה בקרב בני נוער, דדשב שיתף את המאזינים בלא מעט פרטים שיכולים להוות תחמושת לבאטליסטים שמעיזים לעמוד מולו. הוא סיפר על האשפוזים של אמו הסכיזופרנית, על ילדות דלה כעולה מאזרבייג'ן, על לגדול בלי אב, על ההתמכרות לסמי פיצוציות, על החיים בפנימיות ואפילו על האונס שעבר כשהיה בן חמש.

     

    זה המטען שאיתו דדשב נכנס לזירה, ואל תחשבו שסיפור החיים שלו מזכה אותו ברחמים מיריביו. להפך, הזוועות שעבר משמשות כחומר בעירה עבור כל מי שמנסה לעמוד מולו. הנה למשל מה שאמר עליו הראפר אלמוג "פידבק" לוי בבאטל שנערך לפני כשנה: "הרגע שעשה אותו גבר, זה הרגע שעשה אותו גבר / אז אוקיי, זה תירוץ לזה שאתה טיפה לא בסדר / כל מילה שלי מנקבת כאילו היית לוח שעם / לפני 25 שנה אכלת זין. מה, התגעגעת לטעם?". כן, אני יודע. הולי שיט. אבל לדדשב גם הנעצים האלה לא מפריעים. הוא נשאר לעמוד עם ידיו בכיסי הז'קט, מצניע חיוך קטן ששמור לראפרים ששומעים פאנץ' שהרשים אותם. כאילו הפאנץ' הזה לא היה על חשבון הטראומה האישית שלו.

     

    "זה לא מפריע לי", הוא מספר לי אחר כך, "יכולים להגיד לי הכל, כי אני בא עם עור עבה. זה באטל, זה לא איזה מישהו ברחוב או סרטון בפייסבוק. יש מי שיגידו שלב שבור יותר גרוע מיד שבורה, אבל זו קלישאה. ובגלל שעברתי כל כך הרבה, זה מינורי בעיניי. זה משחק. המטרה של הראפר השני היא להתעלות עליי. לפרסם את עצמו, שזה יצולם, שאנשים יגיבו. כולנו חברים, ובסופו של דבר כל עניין הקשיחות והיריבות זה שואו לקהל. שנינו רוצים שהתרבות תגדל, שלשנינו יהיה את הבוסט מזה. כשיש הופעה טובה לשני הצדדים אז יותר אנשים רואים אותה. אם זה באטל מדהים, לא משנה מי ניצח".

     

    אני שואל אותו אם לו יש גבולות שהוא לא מוכן לעבור. "אם אני נותן פאנצ'ליין שיכול לפגוע בראפר השני, אני מנסה שגם הוא יוכל לצחוק מזה. אבל כל אחד לוקח לכיוון שלו. יותר קל ליצור שיר של שלוש דקות — זה פחות כאבי ראש מלהתכונן לבאטל עם 200 שורות שאחריו אתה צריך להתעסק עם אגו ושישפטו אותך. אבל מי שאוהב את זה לא מפחד שיגידו עליו כלום, ולא מפחד להגיד שום דבר על מישהו אחר".

     

     

    את קהילת הבאטליסטים הישראלית הכרתי כשהתבקשתי לשפוט בכמה מהבאטלים הראשונים של "דיבור נגוע". רובם היו ראפרים שכבר הכרתי במידה כזו או אחרת, אבל ההקשר הסביבתי של זירת הבאטל שינה לגמרי את הפרספקטיבה שלי עליהם. במקום מוזיקאים צעירים שמנסים לצבור צפיות על שירים אונליין, ראיתי לוחמים אמיצים שמוכנים לקרב, שמצליחים להניח את האגו בצד ובו זמנית להביא אותו למרכז הבמה. ראיתי היפ־הופ בצורתו הגולמית ביותר, והייתי חייב להבין מה גורם לאדם לעלות מרצונו החופשי על במה ולתת למישהו להשפיל אותו מול קהל שמריע לבדיחות על הרגעים הכי כואבים בחייו.

     

    יצאתי ללוות באטליסטים ביום הקרב במטרה להיכנס לראש שלהם. אתם יכולים לקרוא לי איתי אנגל של הראפ, אבל אני בטח לא אענה. הצטרפתי לשי "שרק" הורוביץ, ראפר גדול ממדים עם לשון חדה, קול רועם ונוכחות בימתית מפחידה, לבאטל שמתקיים בחיפה. שבוע לפני הבאטל מילא שרק את מועדון הבארבי בתל אביב לכבוד השקת אלבום הבכורה שלו עם שותפו המוזיקלי עילי "צוקוש" רביב, אבל כרגע הוא דחוס במושב הקדמי ברכב הקטן של צוקוש. בעצם, אולי הרכב לא קטן כמו ששרק פשוט גדול.

     

    שרק שי הורביץ (צילום: ניר אמיתי)
    שי "שרק" הורוביץ(צילום: ניר אמיתי)

     

    בזירת הבאטל זה יתרון ענק. שרק מתנשא פיזית מעל יריביו, מאיים גם כאשר הוא מחייך — והוא נוהג לחייך הרבה. הבאטלים של שרק הם תענוג בעיקר כי הם מאוד מבדרים. גם כשהוא מפיל שורות מאיימות או אכזריות, הסגנון שלו נשאר עם קריצה קומית קטנה. שורות כמו "זה לא מזיז לי/ אל תביט בי לא תביס אותי/ חוטף קריזים, ריטלינים לא עוזרים לי/ מאדרפאקה אתה ביץ' שלי/ אתה פנדה אני גריזלי" הן בדיוק השילוב בין הומור לאגרסיה שמתוגמלות בשאגות מהקהל. לצד יכולות אלתור לא מבוטלות, שמאפשרות לו להגיב גם בזמן אמת לעלבונות (ריבאטל בעגה המקצועית), שרק הוא יריב מסוכן בכל החזיתות.

     

    התחרות בחיפה מתקיימת במסגרת ליגת "ג'ואיש באטל" שמאורגנת על ידי כמה חבר'ה דוברי רוסית. לא הייתי מציין את זה אילולט האימפקט הגדול של באטליסטים פוסט סובייטים על הז'אנר. ליגת הבאטלים הרוסית הגדולה ביותר, Versus, היא הצלחה מסחרית עצומה שהיוותה השראה עבור ה"ג'ואיש באטל" — שהחלו בכלל כזירת באטל ברוסית, ורק לפני קצת פחות משנה עברו לקרבות בעברית. הבאטליסטים הרוסים, כך שמעתי מדוברי השפה, הם אשפי מילים שמביאים גוון חדש וטקטיקות שונות מאחיהם האמריקאים.

     

    כל מה ששרק יודע על היריב שלו, דניס בלנקיי, זה מה שהוא למד מעשרה שירים שהלה שחרר ליוטיוב, שני באטלים שבהם השתתף והיכרות אונליין שטחית. יש גם שמועה שהגיעה לאוזניו שבלנקיי גנב טקסטים מחבר. זה עדיין משאיר את שרק בעמדת נחיתות מסוימת, כי ככל שיש לך יותר חומר על היריב, כך יש לך יותר זוויות לתקוף. שרק, שבדיוק הוציא אלבום בכורה ולעתים נוטה לשיתוף יתר בפייסבוק, הוא מטרה קלה יותר. אבל פה בדיוק טמון האתגר. באטליסט טוב ינסה להצחיק, לזעזע, להתחכם, להכעיס, לטלטל ולהוציא את היריב מפוקוס בכל אמצעי שרק ניתן. הוא יכול לכתוב תבניות חריזה מורכבות שירשימו את הקהל ולפגוע במכוון בכל הנקודות הרגישות, והוא יכול להתבדח כל הבאטל עם שורות מפגרות שיוציאו מהקהל צחוק אמיתי. גם בלי חומרים אפשר לנצח.

     

    הטקטיקה של שרק לבאטל הזה בשל ההיכרות השטחית עם היריב היא באטל קללות — כלומר באטל שעיקרו זריקת רפש ילדותית. לא פסגת האמנות, אבל גם בסוג באטל שכזה יש כיף גדול. החרוזים ותבניות הכתיבה, השנינות ומשחקי המילים, כולם יכולים לזרוח גם מבעד להומור כיתה ו'. "יכול להיות שהייתי נכנס יותר פנימה", אומר שרק, "אבל חוץ מזה שהוא גנב טקסטים ושהוא רוסי אני לא יודע עליו כלום".

     

    התחרות מתקיימת ב־Z City בעיר התחתית, מועדון גדול עם קשתות אבן שגורמות לו להיראות כמו מסגד עתיק שעבר הסבה למועדון היפ־הופ. שרק Vs. בלנקיי הוא המיין איוונט, מה שאומר שיש שלושה באטלים לפניהם, כל אחד מורכב משלושה סיבובים לכל צד. כלומר פחות או יותר חצי שעה לכל באטל, לא כולל הפסקות. עבור שרק זה מספיק זמן בשביל לשתות טיפה את הלחץ, לחטוף איזה נשנוש ואפילו תנומת לוחם קצרצרה. "אני עוד לא יודע מה יהיה, אבל אני סומך על עצמי", הוא אומר לי אחרי שהוא קם.

     

    עד הבאטל המרכזי הקהל טיפה התעייף. מזל ששרק תפס נמנום, כי הוא הגיע באנרגיית שיא. "מה קורה ג'ואיש באטל?", הוא שואג בצעקה שמעירה מעט את הקהל. הבאטל מתקיים בלי הגברה באזור ששמור בדרך כלל לריקודים, ולא על הבמה. הקהל מתאסף מסביב במעגל ומתאמץ לשמוע כל מילה. למזלו של שרק, יש לו קול רועם שמגיע לכולם. בלנקיי מתחיל ראשון, יורה כמה פאנצ'ים טובים, אבל הוא נוטה למהר והקהל לא מצליח לתפוס כל פאנץ'. גם אלה שנוחתים לא מזיזים את שרק.

     

    שורות הפתיחה שלו תופסות את הקהל מיד: "אתה מדבר כל כך הרבה, מבטא כבד ואין אמת/ תסתום ת'פה כי כולך הבל הבלים עם הבל פה/ פלואו שלי כמו נבל מאן, ת'לא עומד ב־level מאן/ ת'לא רוסי ולא MC, לא ליברמן לא אמינם". משם זה רק נהיה אכזרי — ומצחיק — הרבה יותר. שרק קורא לבלנקיי חרק, גוש חרא, פוסי בלי פאסון, דג מלוח וקוקסינל, ומקנח בשמונה שורות "זיינתי את אמא'שך" קלאסיות. באחד הרגעים, הוא נתקע על השורה הלא מתוחכמת "אז הוצאתי את הזין ושמתי לה בחריץ", ונראה כאילו שכח את המשך החרוז. במשך כעשר שניות הוא כאילו מנסה להיזכר, ואז ממשיך כמתוכנן: "אל תדאגו, לא שכחתי ת'שורות, אני פשוט מנסה להיזכר כמה פעמים זיינתי ת'ביץ'". הקהל מתפוצץ.

     

    אחרי הבאטל אני שואל את שרק למה הלך על קלישאת הסקס עם האמא של היריב. "זה פשוט", הוא מסביר, "כי זה העונש שלו. ילדים חצופים צריך לזיין את האמא שלהם". שרק, כמו שבטח כבר הבנתם, ניצח את הבאטל, וזה לא כי בלנקיי היה חלש. למעשה, הוא אפילו הצליח לסדוק את השריון של שרק בסיבוב השני, כשתיאר בקצרה הסתבכות שלו ושל הקרו שלו עם המשטרה, והאשים אותו שהלשין על חבריו. "יש שם חלק נכון, הוא פשוט לא פגע בפרטים", הוא אומר לי, וברור לי שהכינוי מלשן צרב לו גם אם אין בזה אמת. בדיוק כמו שבדיחות האמא'שך פגעו בבלנקיי למרות ששרק לא פגש אותה מעולם.

     

    אחרי הבאטל פרסם בלנקיי פוסט פייסבוק ואמר שהוא לא נהנה ושהרגיש עוינות מהקהל. אני חושב שהקהל פשוט אהב את שרק יותר, ולקהל יש חלק משמעותי מאוד באיך שהבאטל ילך. הוא טוען את הבאטליסט שהוא אוהב באנרגיה שקשה להתנגד לה. אבל על שרק היו לו רק מילים טובות להגיד: "אני אוהב את שי, אני מעריך את איך שהוא השקיע בבאטל ונתן את כולו, זה מדהים בעיניי". לא משנה כמה הבאטל מרגיש טעון ואכזרי וכמה הירידות צורבות, רוב הבאטלים מסתיימים בכיף וחיבוק. זו הבעת הכבוד האולטימטיבית, כי אחרי שהראפרים נכנסים אחד בשני במשך חצי שעה, הם מסיימים בחברות. הרי כולנו בתוך זה ביחד.

     

     

    לבאטל ראפ יש היסטוריה קדומה יותר אפילו מהראפ עצמו. עוד בשנות ה־30 של המאה הקודמת, אפרו־אמריקאים היו משחקים משחק עלבונות בשם The Dozens. שם, אגב, מתחבא המקור למסורת האפרו־אמריקאית של בדיחות יור מאמא. יש שמקשרים בין המשחק הזה למסורות של קרבות מילוליים משבטים ניגריים וגינאים. כשהראפ החל לטפטף לרחובות בשנות ה־70, עוד לפני שלהיט הראפ הראשון הגיע לרדיו, היה הבאטל נפוץ ברחובות כמעט כמו קראק. באותה התקופה, כמעט כל מי שגר בשכונות הסתובב עם 16 שורות בראש, מוכנות לירי. באזור מוכה עוני כמו השכונות השחורות של אותה התקופה, זו הייתה דרך אופטימלית להתכתש בלי להוסיף לספירת הגופות הגבוהה גם כך של הרחובות.

     

    באטלים היו דרכם של הראפרים להראות עליונות אחד על השני, אבל על הדרך הם הפכו לכוח מניע של האמנות. תחרותיות בריאה תורמת לכל הצדדים. כשכל אחד רוצה להיות טוב יותר מהשני, כולם משתפרים. הדוגמה האהובה עליי לכך התרחשה באחד מהבאטלים המתועדים הראשונים, שנערך בדצמבר 1981 במועדון במנהטן בין ביזי בי סטארסקי לקול מו די. נו, גם בשנות ה־80 ראפרים לא ידעו לבחור שמות טובים.

     

     

    ביזי היה ידוע כראפר מסיבות שנוהג להפעיל את הקהל כאילו הוא ליצן יום הולדת. כל מיני "תרימו ת'ידיים באוויר" ו"מי שאוהב את אמא שלו שיצעק". באותה ההופעה ביזי עשה טעות ואמר שהוא יכול לחסל כל ראפר שיבוא מולו. טעות, טעות גדולה. קול מו די, שהיה המנחה באותו הערב, שמע את האתגר והחליט להיכנס ברברבן בכל הכוח. "אני אתן את זה לבן אדם, הוא יודע להזיז קהל", אמר קול, "אבל כשזה מגיע לחרוזים, אין סיכוי שהוא עומד בזה, ואני אוכיח את זה עכשיו".

    תוך שתיים וחצי דקות, קול מו די פירק את האישיות של ביזי בי, העליב את הסגנון הנדוש שלו, עקץ אותו על שורות רפטטיביות והאשים אותו בגנבת טקסטים (יש דברים שלא משתנים), וכל זאת תוך כדי שהוא מציג סגנון חריזה מורכב יותר, משחקי מילים מתוחכמים בהרבה ובעיקר — שום חנפנות לקהל. הוא לא היה צריך את זה, הם כבר היו שלו. לרוע מזלו של ביזי, הבאטל הוקלט והפך לקסטה מחתרתית שהסתובבה בקרב חובבי ראפ. מאותו הרגע אף אחד לא הסתפק באותם חרוזי מסיבה, וכדי לזכות בכבוד כראפר היית חייב להיות מתוחכם יותר, ובעיקר לא נדוש. תרבות ההיפ־הופ רק הרוויחה.

     

    בשנות הזהב של הז'אנר, כל מי שרצה להיות ראפר ידע שהוא חייב להתחיל בלעשות לעצמו שם כבאטל ראפר. ג'יי זי נלחם בבאסטה ריימס עוד כשלמדו באותו בית הספר, הצמד אאוטקאסט הכירו כשנלחמו אחד בשני, ונוטוריוס ב.י.ג חיסל מילולית כל יריב ברחובות ברוקלין כבר בגיל 17. וישנו כמובן אמינם, שנחשב לאחד הבאטליסטים המפחידים בעולם לפני שהתגלה בזכותם על ידי ד"ר דרה. "8 מייל" החצי ביוגרפי, למרות פגמיו, מתאר באופן נהדר את אותם באטלים מאולתרים על רקע ביט.

     

    היום, לעומת זאת, הבאטלים נראים אחרת לגמרי. קודם כל, אין ביט ואין חובה לאלתר. ביצועי א־קפלה כאלה שמים דגש חזק יותר על המילה הכתובה, על פרופורמנס מרשים, על חשיבה ייחודית. שנית, ליגות באטל ראפ רשמיות, כמו King Of The Dot — KOTD או Ultimate Rap League — Smack/URL הפכו את כל העסק למקצועי פי כמה, עם צילום ועריכת סרטונים שמגיעים למאות מיליוני צפיות אונליין, תארים כאלה ואחרים ומתחרים שהפכו לאגדות בקרב חובבי הספורט. ליגות באטל ראפ התפתחו ביותר מ־60 מדינות, מהפיליפינים ועד בוטסואנה, מצ'ילה ועד לבנון.

     

    יש אפילו כמה סרטי קולנוע על הבאטלים. VS הבריטי שהתמקד בצד הדרמטי של החיים בלונדון ו־Bodied האמריקאי, שהופק על ידי אמינם ומציג כמה מהבאטליסטים הגדולים ביותר באמריקה כיום. אפשר לומר שהבאטל ראפ הפך לתופעה עולמית.

     

     

    בישראל, בינתיים, אנחנו עדיין בחיתולים. הבאטל המשמעותי ביותר שנערך כאן הוא ללא ספק זה שהתקיים בין ירמי "ג'רמאיה" אומני לרון "סקיי" נשר. בניגוד לרוב הבאטלים, הקרב הזה היה טעון ביריבות קיימת. רון נשר הפך לאושיית רשת בזכות הטינופים שלו על כל העולם ואחותו (חפשו אותו מקלל את חנין זועבי או את סטטיק ובן אל), וג'רמאיה הוא ראפר ותיק ודעתן עם פתיל קצר ואצבע קלה על המקלדת. הקרב אפוא היה אכזרי מבדרך כלל, כי היה ברור לכולם שהם התכוונו לכל מילה.

     

    ירמי כתש את רון מכל כיוון, שבתגובה צחק על היותו הבן של מירי אלוני. "אתה ראפר מסטיק. זה למה אתה נדבק לסוליות של בן אל וסטטיק", מול "תבין אתה לא מוכשר, אתה רק הבן של/ ובזיווג הזה אני הסטטיק, אתה הבן אל". מכיוון שזה היה באטל ללא שופטים, עדיין מתקיים ויכוח מי ניצח. אני אומר מתקיים כי כל התגובות ביוטיוב גורסות שרון לקח את הבאטל, אבל כל מי שמבין דבר או שניים בראפ יודע שירמי ניגב איתו את הרצפה המלוכלכת של מועדון הלבונטין. נו, אני מניח שלהיות כוכב רשת בא עם יתרונות מסוימים בזירת הטוקבקים. אולי גם ביזי בי סטארסקי היה זוכה לתגובות דומות אם הבאטל המיתולוגי ההוא היה נערך היום.

     

     

    בניגוד לרוב הראפרים שאוזכרו עד כה, תום "TOB" גוטמן לא ממש צריך את זה. הוא בן 32 שחי בארה"ב, יש לו אישה יפה בשם סמנת'ה וילד מתוק בשם ג'ואי ובוכטות של כסף מעסק בניית ארונות בלאס וגאס. הוא עושה ראפ בעברית כבר די הרבה זמן, ולמרות שמעולם לא זכה להצלחה יתרה (קשה לתפעל קריירה לונג דיסטנס), הוא מאוד מוערך בקרב חובבי ראפ ישראלי, בין היתר בזכות שיר דיס מצוין בשם "שחמט" שהוציא על רון נשר לפני כשבע שנים. חוץ מזה, הוא עוקב באדיקות אחרי ליגות הראפ האמריקאיות ואף התחבר עם אחד הבאטליסטים הטובים בעולם, פאט סטיי. ובכל זאת, בביקור האחרון שלו בארץ הוא קיים את הבאטל הרשמי הראשון בחייו.

     

    תום
    תום "טיאובי" גוטמן, אלמוג "פידבק" לוי(צילום: טל שחר)

     

    "כבר שנים אני אומר שצריך לעשות את זה בארץ", מספר לי גוטמן, "באטל ראפ מתאים לישראל יותר מאשר לארה"ב. זו מדינה קטנה יותר. אנחנו לא טובים בהרבה דברים, אבל משום מה אנחנו טובים מאוד בקומדיה. זו מדינה שהתרפיה שלה היא הומור, ואנשים גם מאוד אוהבים אקשן. השיר הכי נצפה שלי זה פאקינג דיס, ואני מוציא שירים כבר 15 שנה. זה מאוד מתאים לתרבות הישראלית".

     

    את היריב שלו, אותו אלמוג "פידבק" לוי ששאל את 9 מ"מ אם הוא התגעגע לטעם של זין, הוא בכלל לא שונא. למען האמת, הוא אפילו מחבב אותו. "ילד מתוק", הוא מכנה אותו, ולא בצורה מזלזלת. אלמוג אמנם צעיר ממנו בהרבה ובקושי מנוסה, אבל אם הוא כבר ניצח את 9 מ"מ, אז לא מדובר במטרה נייחת. "הדבר הכי חשוב בבאטל לדעתי זה איך אתה ניגש לדברים", הוא פורס בפניי את התוכנית שלו לניצחון. "אני משווה באטליסטים לסטנדאפיסטים. יש הרבה סטנדאפיסטים שמצחיקים אותך מהבטן, ויש כאלה שאתה לא נקרע מצחוק פעם אחת, אבל יוצא עם הרגשה כאילו ראית הרצאה מדהימה. אני חושב שזה מדהים וזה מדהים — וכשהם מתנגשים אחד עם השני, אישיות מורכבת אחת מתנגשת עם אישיות מורכבת אחרת, זה בכלל מדהים".

     

    אחת הזוויות הצפויות של גוטמן היא העובדה שאבא של אלמוג הוא שוטר, לא בדיוק יתרון בעולמות הראפ. גם בבאטל הקודם הוא ספג עלבונות על זה, אבל עמד בהם בכבוד. הפעם זה לא יהיה כל כך קל. "בבאטל של 9 מ"מ עם פידבק הוא פשוט חשף שאבא שלו שוטר ואז צחק על זה. אני מספר למה זה כל כך גרוע שאבא שלו שוטר", הוא אומר, ומיד גולש לחשוף כמה שורות בנושא. "להיות במשטרה זה לא עניין של טוב או רע, זה עניין של עיקרון/ כי אם אתה חלק מהבעיה איך תהיה חלק מהפתרון?", הוא יורה, לפני שהוא מקלל אותו על התנכלות ליוצאי אתיופיה, לסטלנים, פגיעה בחופש ודפיקת דו"חות. אם הוא לא יכול לשנוא את היריב שלו, גוטמן מפנה את האש לעבר יריב גדול יותר. את השורות שלו הוא מסיים בדרך שאי אפשר לפרש כמשהו אחר מפאק דה פוליס: "זה בשביל יוסף סלמסה, זה בשביל סלומון טקה".

     

    אבל מלחמה זו לא רק התקפה, זו גם הגנה. "בבאטל הזה הודעתי שיש לי קו אדום אחד", אומר גוטמן, "אם תדבר על הילד שלי, אתה תנצח כי זה יגיע לאלימות. בעיקרון אם אתה נותן למישהו אגרוף, אתה מודה בהפסד שלך. כי אם מישהו הביא אותך למצב שאתה נותן לו אגרוף, זה אומר שהוא פגע בך. אתה לא נותן לבן אדם אגרוף כי אתה מרגיש טוב וכיף לך. זה משחק של איפוק אדיר, לשמוע את הדברים הכי נוראיים שאתה יכול לשמוע ולסיים את זה עם חיבוק. אין לי בעיה שיגיד מה שהוא רוצה, שיגיד שהוא אונס את סבתא שלי בשביל הכיף שלו, שהוא הולך לעשות אורגיה עם חברים שלו על אשתי — אבל מבחינתי הילד זה קו אדום. הדרך היחידה שלא אכפת לי להפסיד את הבאטל זה אם הוא ידבר על הבן שלי, כי מבחינתי זה להפסיד מכות כשקיבלת בעיטה בביצים. אוקיי, מה אתה רוצה? הוא בעט לי בביצים".

     

    אז למה להיכנס לזירה אם יש סכנה לבעיטה בביצים? לגוטמן יש תשובה פשוטה. "לוגית אני לא אמור לעשות את הבאטל הזה. לי אין בעיה איתו, לו אין בעיה איתי. הניצחון לא בכיס שלי — הוא יכול לנצח אותי אם הוא יביא זווית טובה. זה מפחיד אחי, מפחיד לאללה. אני מת מפחד עכשיו, פוחד לצאת מפגר. אני חושב על זה כבר איזה חודשיים. אבל אין מה לעשות, זה דבר שאני רוצה לעשות דווקא כי הוא מפחיד אותי. זה כמו צניחה חופשית. כמו לעלות על מטוס, להגיע לגובה רציני, ואז פאקינג לקפוץ מרצונך החופשי. מה ההבדל? זה אדרנלין מטורף ואני ג'אנקי של אדרנלין. הריגוש יותר חזק מהלוגיקה".

     

    אחרי חודשים של הכנה, מציאת חומרים, כתיבה, בניית טקטיקה, שינון ושיוף אלפי מילים — סוף־סוף שני מתחרים עומדים אחד מול השני, ואפשר לחתוך את המתח רק במילים. זה הבאטל היחיד הערב, כך שהקהל רענן כמו המתמודדים. גוטמן מתחיל ראשון, מנחית את שורות המשטרה כאילו היו בהפגנה של יוצאי אתיופיה. אלמוג חבול, אבל לא נכנע — הוא חוזר עם שורות מצחיקות כמו "אני מבין שאתה מתעצבן, מולי אין דרך לקצר/ תירגע יא שמן, קח שני כיסאות ונשב, נדבר". פתאום אני מבין, זה לא רק קרב MMA, זה גם דיבייט. כל צד שוטח את הטיעונים שלו בעזרת כל האמצעים הרטוריים שעומדים לרשותו. פשוט במקרה הזה הנושא שצריך להתדיין עליו הוא מי טוב יותר.

     

    הקהל צוחק, מריע, משתלהב עם כל פאנץ' שנוחת. עד הסיבוב השני, המועדון מרגיש כאילו הכפיל את גודלו. אלמוג מכה עם שורות מעולות, אבל תום שמר כמה חרוזים מפתיעים לסיבוב האחרון. עד אז הוא עוקץ אותו על רמת הראפ שלו, שולח אותו לעשות שיעורי בית ומכריז שהוא ישמח לנתק את סבתא שלו ממכונות ההנשמה. בדיעבד, זה היה הרגע שהוציא את אלמוג מפוקוס. תום אפילו לא ידע את זה, אבל הוא פגע במקרה בנקודה רגישה.

     

    אם זה לא היה מספיק, בסיבוב האחרון תום נטש את הירידות ועבר לרצף שורות מצוין שגולל את התלאות שעבר. הוא סיפר על הסיבה שהוריו ברחו לארה"ב, על חבר שהתאבד, על סכנת הכלא שריחפה מעליו, על התמכרויות ועל הימים שבהם ישן במכונית עם אישה בהיריון. "אתה יכול לדבר עליי שאני שמן, זה נכון וזה לא כזה קל/ אתה יודע מה היה גרוע פי מיליון? כשהייתי רעב וסבלתי מתת משקל". הוא ממשיך לתאר איך שינה את חייו בעקבות לידת בנו, איך הרים את עצמו מאשפתות נגד כל הסיכויים. הקהל מאזין בשקט מופתי, האוויר החנוק עומד בלי לזוז. לבסוף, תום מנחית את המהלומה האחרונה. "מה שאני בא להגיד זה שניצחתי כלא, ניצחתי התמכרות, ניצחתי רעב — מה גורם לך לחשוב שאני לא אנצח אותך?".

     

     

    הקהל שועט לעבר תום להרעיף מחמאות. תום באקסטזה. אתה נראה דלוק, אני אומר לו. "אני מרגיש דלוק", הוא עונה, "זאת הרגשה מטורפת של היי. אני לא יכול לתאר את ההרגשה. עשיתי הרבה סמים בחיים שלי, הרבה הופעות, ואני לא יכול לתאר את זה. אני הולך לעשות עוד מאה באטלים, אין דבר שמשתווה לזה. זה בן אדם שעומד מולך ונכנס בך בכל הכוח — והוא היה טוב, זה מה שעושה אותי שמח, שהוא באמת היה טוב — אבל אני פשוט מרגיש שהייתי כל כך יותר טוב".

     

    אלמוג, לצערו, לא טעם הפעם מההיי המטורף. רוב הבאטליסטים שדיברתי איתם אמרו שהם לא נפגעים משום דבר, אבל אני לא קונה את זה. אם מתאגרף נפצע בזירה, זה כואב גם בבית. אלמוג לפחות מוכן להודות בזה. "אני לא מבואס מזה שהפסדתי, באמת שלא", הוא אומר לי מיד אחרי, "אני ותום חברים, ומה שקורה בבאטל קורה בבאטל. ואז לוחצים ידיים, נותנים חיבוק וממשיכים הלאה. אבל הוא דיבר על סבתא שלי, והייתי מאוד מחובר אליה. היא הייתה ממש כמו חברה והיא נפטרה כשהייתי צעיר. אז פתאום עולים זיכרונות באמצע הבאטל וזה קצת מוריד אותך. אני לא מאשים אותו, זה לא רמאות. הוא עשה מה שצריך כדי לנצח. חוץ מזה הוא גם הסביר לי את הלגיטימציה שלו לזה. פשוט בבאטל מול 9 מ"מ אמרתי דברים מאוד קשים כדי לנצח, זה חזר אליי".

     

    תום התנצל בפני אלמוג, למקרה ששאלתם. הרי הוא לא באמת התכוון לזה, והכל נשאר במשחק. "99% מהזמן מדובר בספורט בין אנשים שאוהבים, מעריכים ואפילו מעריצים אחד את השני", הוא אומר, עדיין על ענני ההיי. "אין פה אלמנט של לפגוע באדם באמת. כשאתה עושה באטל עם מישהו זה לרוב כי אתה מעריך אותו ופשוט רוצה הזדמנות להוכיח שאתה יותר טוב. זה כל מה שזה. דברים שהיית אומר לבן אדם בבאטל בחיים לא היית אומר לו באמת. זה משחק, זה הצגה, תיאטרון. כשאתה רואה סרט אתה לא רוצה שיהיו לעלילה קווים אדומים. אתה לא רוצה להגיד 'לא, טרנטינו, מה זה כל הדם הזה?'. אתה רוצה את האקשן. אבל כשנגמרת ההצגה, האיש הרע והאיש הטוב הולכים לשתות קפה ביחד. רק שאנחנו ראפרים ואנחנו הולכים לדפוק כמה ג'וינטים".

     

    1856 - תום גוטמן ואלמוג לוי מתחבקים - (צילום: טל שחר)
    תום "טיאובי" גוטמן ואלמוג "פידבק" לוי מתחבקים(צילום: טל שחר)

     

    חיים ומוות ביד הלשון

    5 באטליסטים שלא לוקחים שבויים

     

    1. Dizaster. הבאטליסט הדומיננטי ביותר כיום. יריב אכזרי, רועש ומחוכם במיוחד שמנחית פאנצ'ים מפרקים ישר בבטן התחתונה עם שורות מורכבות, מלאות בחריזה פנימית וארס נוטף. נכון לעכשיו, אין באטליסט שיותר מפחיד לעמוד מולו.

    2. Pat Stay. באטליסט שנון ומתוחכם שמשלב בין הומור חד לרעיונות מקוריים במיוחד. נכנס בקלילות מתחת לעור של היריב, ואז מביא פאנץ' קורע שמפרק את כל המתח. אחד הבאטליסטים הכי ורסטיליים במשחק נכון להיום.

    3. Iron Solomon. באטליסט יהודי שמתמקד בכתיבה מתוחכמת מלאה במשחקי מילים עוקצניים, תבניות חריזה מורכבות ואכזריות מרומזת. נחשב לבאטליסט קשה מכיוון שלא פשוט למצוא נושאים שבאמת יפגעו בו — כי כמה פעמים אפשר כבר לצחוק על זה שיהודים אוהבים כסף?

    4. Dumbfoundead. באטליסט אסייתי, מה שאומר שהוא אדם שספג אינספור בדיחות גזעניות על זין קטן ומתמטיקה. אבל הוא לא פראייר — בתור באטליסט ותיק הוא כבר יודע איך להשתמש בשורות האלה נגד התוקף שלו. כן, ממש כמו בקונג פו, שזה עוד סטריאוטיפ שאפשר להפנות אליו.

    5. Oxxxymiron. אחד הראפרים הרוסים הגדולים בעולם, מתנקש מילולי שעושה שמות בליגת Versus ואדם שהצליח לנצח את דיזסטר האימתני בבאטל הראשון שאי פעם עשה באנגלית, בלאט.

     

    הכנו לכם את כל אלו בפלייליסט ממש כאן.

     

    והנה עוד קצת למי שנשאר עד לכאן:

     

     

     

     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים