שתף קטע נבחר
 

מה קרה לשכנה מהשטאזי

כמעט אף אחד לא מדבר איתה. השכנה ממול, ואחרות בנות גילה מהרחוב, יודעות בדיוק מה היא עשתה פה לפני שהחומה נפלה. סיפור מברלין

 

חומת ברלין (צילום: AP)
חומת ברלין(צילום: AP)

אף אחד כבר לא דואג לשכנה מלמעלה. כבר שנים שלא. פעם או פעמיים בשבוע היא לוחצת ברכות על הפעמון של הדירה שלנו, מתיישבת על המדרגות שעולות לדירה שלה, ומחכה. כשאני פותח היא שואלת מה אני עושה בדירה שלה. אני אומר שזו הדירה שלי, והיא מתעקשת להראות לי, ולוקחת את המפתחות שלה ומנסה להכניס אותם למנעול שלי. וכשהיא מתעייפת היא מתיישבת שוב על המדרגות ונוברת במבוכה ברצפה, משעינה את לחי שמאל על האגרוף השמאלי שלה ומחכה.

 

 

אני אומר לה רגע, והולך ללבוש את הז'קט של נייקי, זה שגם שומר מהקור הסתווי וגם עם הקפוצ'ון ששומר מהטיפות שמאיימות לשגע אותך. אני יוצא, נועל, שם את היד שלה ביד שלי ועוזר לה לעלות. הריטואל הוא שאני מחכה מחוץ לדלת, והיא מוציאה את עגלת הקניות שלה, וביחד אנחנו הולכים בשקט לצד הכנסייה, ודרך הפארק, מביטים בכל בונבוניירות הנדל"ן שהחליפו את שיכוני הפועלים.

 

היא בת ברלין אך זו כבר זרה לה. אנו חוצים את הכביש ליד תחנת המשטרה ועוברים את ההמבורגר האיסלנדי ואת המסעדה הישראלית ונכנסים לסופרמרקט הגדול, זה שבתוך ההיכל, היכן שהבעל שלה נהג למכור דגים. יש עוד שני סופרים הרבה יותר קרובים לבית שלנו, אבל השכנה מלמעלה מתעקשת. יש לה קודים משלה.

 

מאז שהחומה נפלה אף אחד לא דואג לשכנה מלמעלה. פעם הבעל שלה היה מוכר דגים, אבל הוא מת, ולה היו סטים של מפתחות שנתנו לה גישה לחמישה-שישה בניינים, לכל הדירות, ולשם היא הייתה נכנסת, ונוברת, ומאזינה וצופה, ומעבירה הלאה, לאח הגדול, דוד שטאזי. וכשהייתה מתעייפת הייתה יושבת על הספסל מחוץ למאפייה ומחכה לבעלה שיגמור למכור דגים, והיו קונים משהו במאפייה ועולים הביתה. המאפייה, כך כתוב על ניירות האריזה שלה, נמצאת פה מאז 1938. פעם, היא אומרת, זאת הייתה שכונה של יהודים.

 

כמעט אף אחד לא מדבר עם השכנה מלמעלה. השכנה ממול, ואחרות בנות גילה מהרחוב, יודעות בדיוק מה היא עשתה פה לפני שהחומה נפלה. רק סוג אחד של אנשים יכלו להרשות לעצמם את החיים שהיא חיה במזרח גרמניה. כל לילה היא יושבת ורואה טלוויזיה בפול ווליום. לילה אחד הטלוויזיה נדמה, ובאמצע הלילה שוטרים נקשו על דלתנו ואמרו לנו שמצאו אותה אבודה בפארק טירגארטן.

 

עשינו לה תה ונתנו לה שמיכה. והיא אמרה שהיא רק רצתה לראות חלקים מהחומה. היא הסתכלה על הפינות של הבית שלנו בשעמום. בטח הייתה פה אלף פעם. זה טוב עם החומה? שאלנו. זה טוב, אמרה, ומיד הוסיפה: אבל גם לא טוב. והייתה פרועת שיער ומחשבה. ומבולבלת, כמו כמעט את כל מי ששואלים פה על החומה, שלושים שנה אחרי.

 

  • זאב אברהמי הוא ישראלי המתגורר בברלין

 

מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
מומלצים