שיקום בעזרת קעקועים: "בניגוד לצלקת מהפציעה, זה סימן שאני בחרתי בו"

האולמות, המסדרונות והחדרים של מוזיאון המדעטק בחיפה רגילים לקולות ילדים ואף לצעקות, אולם בשבוע שעבר נשמעו שם קולות אחרים לגמרי. רעש הזאטוטים וצלילי המתקנים האינטראקטיביים התחלפו בזמזום של מחטים אלקטרוניות.

עשרת מאמני הקעקועים הטובים בעולם הגיעו למקום, כדי לקחת חלק בפרויקט מיוחד ומרגש: קעקוע גופם של ישראלים שחוו פוסט-טראומה כתוצאה מקרבות ומפיגועי טרור.

נפגעי טרור חרטו קעקועים על גופם (צילום: ירון שרון )

על גופה של לאה גביש ג'ורג'י קעקעו עלים ופרחים. "זה משהו שמסמל בעיניי התפתחות, צמיחה וגדילה, אני מאחלת את זה לעצמי להמשך החיים", היא הסבירה. לפני 17 שנה, בחג הפסח, חדר מחבל לבית משפחת גביש ביישוב אלון מורה ורצח את ההורים רחל ודוד, את בנם אברהם ואת אביה של רחל, יצחק קנר. שלושה בני משפחה הסתתרו בקומה השנייה וניצלו, בהם גם לאה. "החלטתי שלא לקעקע משהו שקשור להורים או לאח שלי, אלא לחיים שלי", היא הוסיפה.

גיא מוגרבי מהכפר בן נון נפגע כשהיה בתפקיד כשוטר מג"ב ב-2001. הוא סייר עם שוטר נוסף ברחוב הנביאים בירושלים, והשניים הבחינו באדם חובש כיפה שנראה להם חשוד. כשהתקרבו אליו הוא הפעיל מטען חבלה שנשא בתיק צד. מוגרבי נפצע באורח קל יחסית, בעוד שותפו נפצע באורח אנוש.

הקעקוע שתכנן עם אשתו כולל מחוג גדול המצביע על השנה 2001, וצידו השני העתיד פתוח ולא מוגבל. במרכז המחוג מופיעה עין. "העין מסמנת את הפוסט-טראומה", הוא אומר. "לרוב האנשים שסובלים מפוסט-טראומה, יש 'עין עצובה'", הוא אומר, ומצביע על תמונתו שפורסמה ב-ynet ביום שלאחר הפיגוע שבו נפצע. "כשנפצעתי רואים את המבט, את העיניים הכבויות. זו בעצם הפוסט-טראומה".

חן שוורץ מראשון לציון הוא אחד המשתתפים הצעירים בפרויקט. בקיץ 2014, בזמן מבצע צוק איתן, היה חייל בחטיבת שריון ושהה בירושלים. מחבל ניגש אליו מאחור, טפח על כתפו וכששוורץ הסתובב, הצמיד אקדח לבטנו וירה בו שלוש פעמים. שוורץ נפצע באורח קשה מאוד, ולמרבה המזל טופל במקום מיד על ידי פרמדיק משטרתי. בהמשך הוא נותח בבית החולים הדסה הר הצופים וחייו ניצלו.

את הרעיונות שהביא עימו לקעקוע הוא גיבש ומימש בעזרת המקעקעת מייגן מאסקר, בעלת חנות לקעקועים בניו יורק וכוכבת תוכניות טלוויזיה בתחום. "הקעקוע שלי מורכב משלושה חלקים: החלק הראשון הוא הסימנים של זחלי הטנקים מהסמל של החטיבה שלי (חטיבת השריון 401 - א"ר), והוא מייצג את מה שהייתי בזמן הפגיעה; הכנפיים הן כנפי פניקס, עוף החול, והן מייצגות לידה מחדש – הפניקס המריא מתוך האפר; והקסדה היא על המלחמה בשיקום, המאבק, הדם, היזע והדמעות ששפכתי בלי הכרה בחמש השנים האחרונות. זה לא מסמל ניצחון, אלא יותר כמו מונומנט, נקודת ציון. כמה שזה קיטשי, זה מייצג מבחינתי את ההשקעה שלי בשיקום. זה מוכיח לי שאני נמצא במצב שאני נמצא בו היום בזכות עצמי בלבד, בזכות העבודה שהשקעתי בשביל המשפחה שלי, בת הזוג שלי. אם אתה מסתכל על זה ככה אז כן, זה ניצחון".

מאסקר מסכימה: "יצרנו קעקוע מאוד אישי, וזה יפה מאוד בהתחשב בעובדה שאנחנו מכירים רק שעתיים".

את פרויקט הקעקועים Healing Ink (דיו מרפא) הביא ארצה הארגון Artists 4 Israel (אמנים למען ישראל). משתתפי הפרויקט סובלים כולם מפוסט-טראומה ברמה זו או אחרת. הקעקוע כאלמנט בלתי הפיך אמור לסייע בתהליך הריפוי והשיקום הנפשי, בשל יכולת הבחירה של המקועקע והחזרת השליטה על הנעשה בגופו. חלק מהמשתתפים ביקשו לקעקע ישירות על הצלקות הפיזיות שבגופם, ואחרים ביקשו לשנות קעקועים קיימים כדי לשנות את המסר שהם מעבירים. 

"הפציעות הפיזיות הן משהו שולי", אומר מוגרבי. "הפציעה המרכזית היא הפוסט-טראומה, והיא חזקה עדיין כמו ביום שאחרי. כל התסמינים עוד שם, חוסר שינה בלילה וכדומה. פוסט-טראומה זו התמודדות בפני עצמה, לא משהו שאתה יכול להירפא ממנו. בקעקוע הזה אני בעצם מטמיע את התחושה. אני מקבל את הפוסט-טראומה, מקבל את כל מה שאני סובל באהבה. הקעקוע מסמל את זה. את הפוסט-טראומה אתה לא יכול להסביר למישהו, מבחינתי הקעקוע הוא תעודת הזהות של הפוסט-טראומה". 

המקעקעת של מוגרבי, אדית בן גידה, משתתפת בפרויקט בפעם השנייה. היא מאמינה שהקעקוע מסמל את הצורך של המקועקע לשנות דבר מה בחייו. "זה משהו יפה שצומח מתוך הכאב של הקעקוע. אני חושבת שאם התהליך לא היה כרוך בכאב, זה לא היה אותו דבר. זה לא כאב ברמה משמעותית כמו שהם עברו, כזה שגורם לגוף טראומה. הכאב של הקעקוע מסמל משהו טוב, שינוי טוב. הפגיעה הייתה אירוע של כאב שלילי, וכעת יש פה כאב שיוצר יופי".

בן גידה מוסיפה: "יש אנשים שאנחנו מכסים להם את הצלקות ופתאום הם אוהבים את האזור הזה בגוף מחדש, או שהקעקוע הוא איזה זיכרון שהם לוקחים איתם. בכל פעם שהם מסתכלים על הקעקוע זה מכניס להם איזשהו אושר, זה תמיד דבר חיובי".

שוורץ, שמסתייע עד היום במקל הליכה, מספר אף הוא על השפעתה של הפוסט-טראומה בכל תחומי חייו. "כל אדם שני שאתה מסתכל עליו הופך לחשוד, במיוחד אם יש לו חם-צוואר (פניו של המחבל שירה בו היו מכוסות עד האף - א"ר). לקח לי חודש עד שיכולתי לחזור ולנהוג באוטו שלי, בעיר שלי. לשבת עם הגב לדלת לקח לי שנתיים. לצאת למועדונים או אפילו עם חברים לפאב לקח לי המון זמן. אתה מאבד שליטה על כל אספקט בחיים. בבית של ההורים שלי היה לי מקום שלי שבו ראיתי את הכניסה האחורית, הכניסה הקדמית והמדרגות למעלה, לא זזתי משם. עד היום אני בטיפול פסיכולוגי, חמש שנים אחרי", הוא מספר.

"עבור כל אחד מאלה שנמצאים פה היום, הקעקוע הוא סוג של סגירת מעגל", הוא אומר. "בסוף הרי הפציעה מלווה אותך כל החיים. לאיפה שתלך הסימנים איתך, על הגוף, אז לפחות פה זה סימן שאני גאה בו. זה סימן שאני בחרתי לעשות, הוא לא נבחר בשבילי. לי כבר יש 30 ס"מ יפים כאלה על הבטן, הצלקת, שלא אני בחרתי".

המקעקע רוס אבוט מרוזוול, ג'ורג'יה מאמין שאלמנט הבחירה הוא החשוב: "דרך הבחירה להיות מקועקע האדם יכול לעבור תהליך של ריפוי רגשי. יש אנשים שעושים קעקועים פשוט כי הם אוהבים את זה. בקעקועי ריפוי, אני חושב, יש משהו אחר. הייתי פה לפני שנתיים בפעם הראשונה, וקעקעתי שתי נשים נהדרות שעברו משהו טראומטי. הן רצו לעבור את הקעקוע רק כדי להיות אלה שמחליטות מה יקרה בגוף שלהן - לעשות משהו יפהפה על העור שלהן במקום שבו בעבר למרבה הצער הן נפגעו, לא רק מבחינה פיזית אלא מבחינה רגשית. אני חושב שזו המהות".

"בהתחלה חשבתי רק על האמנות שבדבר. רציתי לעשות קעקועים מגניבים", נזכרת המקעקעת מאסקר. "לא היה לי מושג שאוכל לעשות לאנשים קעקועים שישנו את חייהם לטובה באיזשהו אופן. עצם זה שלאמנות יש יכולת לעשות טוב לאנשים גורם לי לרצות לעשות את זה כל הזמן. זה עושה טוב גם לי".

"אני מדבר עם אנשים שעברו את התהליך – וזה לגמרי שינה את חייהם, גם אם לא לכולם באותה המידה", אומר קרייג דרשוויץ, הרוח החיה מאחורי הפרויקט ומי שעומד בראש ארגון אמנים למען ישראל. "אמא של אחד המשתתפים בעבר סיפרה לי שבנה לא יצא מהבית מאז שנפגע, הוא פחד והתבייש, ואירוע הקעקועים היה הפעם הראשונה שהוא יצא. כיום הוא דובר עבור אנשים שנפגעו באירועים שונים. אני לא לוקח את מלוא הקרדיט על השינוי שלו, אבל הוא התחיל אחרי האירוע שלנו. אנחנו חלק מהריפוי הכולל".

אנשי הפרויקט פועלים גם בארצות הברית, שם הם מטפלים בין השאר בניצולים מהפיגוע במגדלי התאומים, מהירי במועדון הלילה "פולס" באורלנדו ומפיגועי טרור אחרים. "הכאב הוא אותו כאב. הם חולקים רגשות כמו בושה ואשמה", אומר דרשוויץ, אבל מצביע גם על ההבדלים: "הנפגעים בישראל הם לרוב אנשים צעירים יותר. שוני נוסף הוא שהישראלים הרבה פעמים מסווים את הכאב באמצעות הומור. אני נוהג לומר לאמנים שאני עובד איתם שככל שהאדם שמולכם מצחיק יותר, הבעיה שלו עמוקה יותר".

"עליי לא תראה קעקוע כי אני מדור אחר, אבל אני יודע להעריך אמנות ואת המוטיבציה של האמנים והמארגנים", מסכם אלי שרמייסטר, מנכ"ל המדעטק שמארח את האירוע: "כל מה שאפשר לעשות כדי להקל ולשפר את איכות החיים של הנפגעים, ראוי להיעשות".