הדירה הראשונה שלי: עשה סאבלט עוד לפני שקראו לזה ככה
עם תיק אחד, כמה ספרים, קצת בגדים, עמוס בר לא הבין שהוא עוזב את הבית לבלי שוב
את המטר הראשון מעבר לסיפה של תהום שכוללת כמעט עשור ומחצה של בלבול עשיתי בנסיעה ברוורס. הייתי אז נגד בקבע, כראוי לאישיותי השאפתנית, ממש לקראת פקיעת ההתקשרות שכבלה אותי לצבא ההגנה. חבר שטס לפרו והיה חבל לו על הכסף הציע לי להחליף אותו בדירת השותפים בתל אביב לחודש וחצי. זה היה הרבה לפני שקראו לזה סאבלט.
הדירה הייתה ברחוב הפטמן, מול בית מפעל הפיס. ענקית — אני זוכר את מזרן הנרקומנים שלי (כלומר שלו) סרוח באמצע החדר כמו פגר של חיה קטנה במפעל נטוש. שאריות ריהוט משנות הדיסקו בואכה הגל החדש — הניינטיז של ימי חילופי המילניום. שלוש מרפסות, אחת מהן צופה לרחוב שאפשר יהיה לעמוד בלי חולצה עם קפה שחור ולהטריד באגרסיביות — אז קראו לזה להתחיל — חיילות בנות י"ט שמאחרות למסדר בוקר בקריה.
אני זוכר את האגביות שבה זה נאמר, באיזו ארוחת ערב ביתית. איך זרקתי שיתאים לי חודש וחצי מחוץ לבית ושיש לי את הכסף ושזה כמו חופשה. ושאולי יהיה לי קל לחפש ככה דירה, מה שאפילו לא עבר לי בראש עד שנייה לפני כן — ושאחרי כן אעשה, בהצלחה מפתיעה, עדיין בלי שזה יעבור לי בראש.
הטענתי את הפולו במעט החפצים שהיו לי. קצת בגדים, כמה ספרים, שתי שמיכות, מברשת שיניים. קיבלתי — בטח לקחתי — מההורים מאוורר שבקושי נכנס שם. אני זוכר את הפרצוף שלו מחוץ אל החלון כמו ילד בנסיעה ארוכה. אמא יצאה ונתנה לי שקית אחרונה. היא נראתה לי פתאום קצת זקנה. רזה מדי, שיער מאפיר. וגם קצת עצובה. נו, מה יש לך. כולה חודש וחצי. חגרתי חגורת בטיחות ויצאתי מהחניה בלב שמח וקל.
רק כשהדמות שלה נעלמה מעבר לעיקול הרחוב הבנתי שעזבתי את הבית.
לפנייה לכתב/ת 
