שתף קטע נבחר

הדירה הראשונה שלי: תאטרון לקשישים בחדר המדרגות

כשאלי חביב עבר לגור לבד, הוא גם למד משחק, והראה מה זה לשכניו החטטנים

הדירה הראשונה שלי (AdobeStock)
(AdobeStock)

 

הדירה הראשונה שלי הייתה בתלפיות בירושלים. כשאני אומר הדירה הראשונה אני מתכוון לכזאת ששילמתי עליה. לפני זה גרתי שנה באורוגוואי. הייתי שליח. מה לעשות, הייתי דתי וחשבתי שכולם צריכים להיות. זה כמו אנשים נשואים. אבל אני לא מחשיב את הדירה ההיא. שני בנים אחרי צבא, ניקינו אבק מגופות הג'וקים שמתו, אכלנו בשרי או חלבי לפי הכלים שהיו נקיים באותו זמן, לימדנו תורה כל היום, וחשבנו שהמינימום שאלוהים יכול לעשות בחזרה זה להעביר סמרטוט. זה לא היה בית, זה היה מחסן שאחסנו בו את עצמנו. מה שכן, זה עזר לי לקבל החלטה: השותף הבא שלי יהיה מסוג בת.

 

וכך היה, עברתי לגור עם רבקי, חברה טובה, בתלפיות. היינו הבית האחרון לפני אזור התעשייה. בניין אחרינו כבר היה צריך לייצר משהו כדי להישאר שם. לקחתי את הדירה ההיא כי היא הייתה הכי קרובה לניסן נתיב, הסטודיו למשחק שלמדתי בו. בתי ספר למשחק תמיד נמצאים באזורי תעשייה, כדי ששחקנים יוכלו ללמוד איך מתנהגים אנשים שדווקא יש להם מקצוע.

 

הבניין היה מלא באנשים מבוגרים. לא מבוגרים כזה, 50־60, מבוגרי מסיבות. לא. אנשים שעלו לארץ בשנות ה־30, בנו סביבם בניין ולא יצאו ממנו. מבוגרים ממש. כאלה שבכל פעם שעליתי במדרגות פתחו דלת כדי לראות מי בא ולמי. חדר המדרגות — הטלוויזיה של שנות ה־50.

 

האנשים בבניין לא הצליחו לתפוס את הקונספט של שותפים. השכנה בקומה מתחתיי קראה לי יום אחד כשעליתי במדרגות. היא הושיבה אותי במטבח שלה, שנראה כמו המחצבה שממנה מייצאים פורמייקה לכל שאר העולם, ושאלה "למה אין לכם ילדים?". אמרתי לה "אנחנו שותפים", אמרה "בסדר שותפים, אבל למה אין לכם ילדים?", והוסיפה "מה, היא לא יודעת מה לעשות?". מודה שעניתי שהיא לא יודעת. רציתי לראות מה יקרה.

 

חודשיים לפני סוף החוזה רבקי עזבה את הדירה. חשוב לי לומר שהייתי סבבה ושהיא עברה לגור עם חברות בחינם — וחינם, כמו שכולם יודעים, מנצח הכל באבן נייר ומספריים של הדירות. ביום המעבר עזרתי לה להוריד ארגזים ורהיטים. ככה זה, בדירות הראשונות אין לך מספיק דברים או כסף בשביל מובילים.

 

תוך כדי שאנחנו מורידים, הדלתות נפתחות. אני מזכיר, זה בניין שהדרמה האחרונה שהתרחשה בו הייתה סביב מנקה שעברה מפנטסטיק לרצפז. הרגשתי שזה הזמן לתרום בחזרה לקהילה. הסתכלתי על רבקי ואמרתי "מי זה? רק תגידי לי איך קוראים לו!". שיהיה מעניין. הרגשתי שזה כמו לקום בשבילם באוטובוס. "אולי בכל זאת ננסה? תני לי הזדמנות!". רבותיי, לחישות ודלתות נטרקות בארבע קומות שונות. מחיאות הכפיים של שנות ה־50.

 

בלילה כשחזרתי השכנה הייתה למטה. היא שאלה מה שלומי ואמרה שנראה לה שהטוסטוס של רבקי חונה בחוץ. אמרתי לה שזה לא הטוסטוס שלה. לטוסטוס של רבקי היה סטיקר של הפועל ירושלים, כי גם הוא היה לוזר ומקומי. השכנה אמרה לי שאולי היא תחזור. רק אז הבנתי על מה היא מדברת. עכשיו, להגנתי אני אגיד שבתור שחקן מתחיל הייתי טוטאלי מאוד בלעצבן. אז המשכתי. אמרתי לה שרבקי לא תחזור. היא אמרה לי "לא נורא, עדיף ככה. מזל שאין ילדים". ועלתה למעלה.

למחרת נכנסה לדירה שמרית, השותפה החדשה. הם לא יכלו להתמודד עם זה. כל השנה שהיינו שם אחר כך, אף אחד בבניין לא אמר לה שלום. בפתקים של ועד הבית הם כתבו רק "אלי". לא כל כך הבנתי למה, אבל אולי בסיפור שלהם הם אהבו את רבקי וכעסו על האישה האחרת. אני חושב שזאת הייתה השנה הכי סוערת של דיירי פייר קניג 27.

 

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
מומלצים