הדירה הראשונה שלי: זוכרים את הבית בזיסו

(AdobeStock)

היא שכנה עמוק עמוק בתוך הצד החשוך של באר שבע, כמה מאות מטרים מעבר לקו הסטודנטיאלי הלגיטימי. לקח לי 12 דקות על השעון להגיע לאוניברסיטה על אופניים, נצח במונחים של סטודנטים בבן גוריון. רוב השכנים היו משת״פים לשעבר שהמדינה החליטה להוציא מחברון או מחאן יונס ולשכן פה כהוקרה על תרומתם (ומתוך רצון לעזור להם לא למות), פוסט סובייטים עם חיבה מועטה לשפה העברית, וישראלים עם חיבה רבה לשפת הקריוקי. חלקתי את המקום עם חבר מהבית עם נטייה מסוימת לזוהמה ועם שותפה שקטה עד שתקנית שבילתה את רוב זמנה בדירה של החבר שלה.

החדר שלי היה כוך של שמונה מ"ר עם מזרן על הרצפה, כוננית עבודה ופנס של חדר חקירות. הצאלון בחצר היה תופעה בוטאנית יוצאת דופן: עץ שפורח חודש בשנה ומשיר עלים בערימות בשאר 11 החודשים. בשנה שגרתי שם הייתי בקשר לונג־דיסטנס עם אשתי דהיום שזיכתה אותי בשני ביקורים, ככה שבשאר הזמן הקירות בחדר ראו פחות מין מנזיר עיוור. בעל הבית היה מתעמר בנו באופן הכי פאסיב־אגרסיב, עדין ומעצבן שאפשר לדמיין — אף פעם לא רב איתנו אבל מוציא לנו את הנשמה בכל שיחת טלפון. היה שם חדר נעול שאסור היה לנו להיכנס אליו, שאני עדיין משוכנע שמשהו או מישהו היה קבור מתחת לבלטות שלו. היו לי הרבה סיבות לשנוא את המקום הזה, לתת לכל הזיכרונות ממנו לגווע, להתכחש אליו. אבל איכשהו בכל פעם שאני חושב על הבית בזיסו, עולה לי חיוך.

כי כל המאפיינים האלה לא עצרו מהבית בזיסו להיות בית של אושר. זה היה הבית שאירח ארוחות שישי המוניות, המקום הראשון שבו חזיתי בפלא של נהג מונית שעושה לך משלוח של אצבע חשיש עד הבית בזמן שאתה לומד למבחן (ואם אתה קורא את זה הרצל, תודה לך על שירות בלתי נשכח). הוא היה בריזה של אוויר מדברי נקי שלא הכרתי קודם, הוא היה ג׳וינטים של סוף יום. הוא היה מסיבות שבסופן קרצפנו את הערק אשכוליות מהקירות, ועל האש, וגיטרות בסלון. בעצם, הנה מה שהוא היה: הוא היה הפעם הראשונה שחופש ועצמאות היו דבר מוחשי, מוצק, קבוע. שלא קשור לדבר ולא תלוי בדבר, אלא פשוט שם, שקט ותמידי. לא בגלל שגזרתי את החוגר, ולא בגלל שגמרתי עם הפסיכומטרי, ולא בגלל שאני בבוגוטה או בבואנוס איירס או בלוס אנג׳לס. עצמאות שהיום נראית טריוויאלית ומובנת מאליה והייתה אז מתוקה מדבש. גם לזה אני מתגעגע.

אחרי שנה בבית הזה עברתי עם החברה לשכונה ב׳, שבמונחים של השכונה הקודמת היא סוג של רמת אביב. אחרי שנתיים שם עברתי לארה״ב, ומשם לרחובות, ומשם לתל אביב. ובפרמטרים קרים של איכות חיים, כל המקומות האלה היו שיפור, עקומה ליניארית של התקדמות לעבר נוחות או בורגנות או מנוחה ונחלה. ואני רחוק מאוד מהסטייט אוף מיינד שהייתי בו בימים של הדירה הראשונה, ועברו שמונה שנים מאז, וכל כך הרבה קרה. ועדיין, אחת לכמה חודשים יוצא לי להגיד למישהו קרוב, ״זוכר את הבית בזיסו?״. ושנינו מחייכים.