שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    הדירה הראשונה שלי: ספייס-בורקס בקומונה בשדרות

    בדרך לתואר בקולנוע ממכללת ספיר מתארגנים אצל הבדואים

    הדירה הראשונה שלי (AdobeStock)
    (AdobeStock)

     

    כשהדרמתי ללמוד במכללת ספיר רציתי לגור בקיבוץ (תכלס מי לא רוצה לגור בקיבוץ? זה בעצם לגור בפארק). אבל חודש אחרי שהתמקמתי בשקובית של חדר צמוד קרקע, התעוררתי בוקר אחד כשבחלוני שואגים קולות רבים: "מחבל! מחבל! תהרוג אותו!". הרמתי ראש והבטתי מהחלון. פחות ממטר ממני היו כ־20 צעירים בווסטים שחורים, מצמידים לקרקע המכונה "עוטף עזה" אדם שנראה בדיוק כמותם, וכיוונו אליו את אקדוחיהם. למה אף אחד לא עדכן אותי שמתקיים בקיבוץ קורס מאבטחים, שאלתי סטודנט שעשה שם את התואר כבר איזה שבע שנים והיה בקיא ברזי המקום. הוא אמר לי "עזוב, מביני העניין גרים בשדרות". אז עברתי לשדרות.

     

    את החוזה מול בעלת הבית חתמנו אצל עורך דין במרכז העיר. הוא התעקש שהוא מייצג גם את בעלת הבית וגם אותנו הדיירים. שאלתי אותו את מי ייצג אם תתגלע, כמו שקורה לעתים, מחלוקת בינינו. הוא חייך חיוך רחב מדי ואמר "שמע, יש בעיר שני עורכי דין, והשני מאוד עסוק, הוא ראש העיר עכשיו". חתמתי.

    היינו ארבעה, אחד בכל חדר, שלושה בנים ובת. די מהר הבאנו לדירה את בני ובנות הזוג, שלפעמים היו נשארים לישון, והיו ארוחות בוקר של שמונה אנשים ויותר. גם אירחנו לא מעט את כל הכיתה למסיבות — הבית פשוט דרש את זה. קראנו לו הקומונה.

     

    היו אלה שנות השיא של הקסאמים — 2002 עד 2005. שכנים אשכרה נהרגו מסביבנו, אבל בזמן אמת היינו סטודנטים ישראלים קלאסיים, קצת סטלנים, קצת "אני חייל גיבור משאיר את הפחד מאחור". לא אפשרנו לזה ממש להזיז לנו. שכרנו, חבריי ללימודי הקולנוע ואני, דירת דופלקס בקומה העליונה של בניין צהבהב במרכז העיר. למטה סלון ענק, שני חדרי שינה, מטבח ומקלחת. למעלה שני חדרי שינה נוספים, מקלחת ומרפסת, ומעל כל זה גג עצום בגודלו, שבגלל היותו הנקודה הגבוהה בשכונה שימש כקולומבריום לכל היונים של עוטף עזה וכך הפך פחות שמיש עבורנו.

     

    חלק מהדיירים היו חובבי מריחואנה. עשינו מגבית, ואחד מאיתנו הלך להתארגן אצל בדואים. כנראה שהיה מבצע כי הוא חזר הביתה עם קילו בשקית זבל ענקית. הרוב היה ענפים וחול, אבל גם אחרי עבודת חקלאות יסודית נשארו כמה מאות גרמים. היו שלוש ברירות: לעשן הכל היום, לצרוך את זה בבית לאט־לאט ולסמוך על המזל, או לעשות מסיבה.

     

    לכבוד המסיבה אפה אחד מאיתנו די הרבה ספייס־בורקס. מדובר בבורקס גבינה מושקע, עם גבינות שמנות איכותיות שבושלו בישול ארוך על אש קטנה עם סם מסוג קנאביס ויצאו ירוקות להפליא. הבחור השקיע ומרח מלמעלה ביצה ושומשום וקיפל למשולשים. במסיבה גילינו שחצי בורקס זה בדיוק מה שצריך כדי להגיע לנירוונה. כמו כן גילינו שהנירוונה מביאה מנצ'יז, ושסטודנט לקולנוע במנצ'יז יאכל גם את החצי השני. זו הייתה מסיבה ארוכה מאוד. במקום לרקוד פרפרנו בין חיים למוות.

     

    ברור שהיו רומנים בתוך הבית, ועם שכנות מהקומה. היינו יוצאים למרפסת לצפות בשקיעה ולספור את הקסאמים, אחר כך מתפזרים לחדרים ומזדווגים. בין לבין גם עשינו סרטים על מערכות יחסים מחורבנות — בכל העולם סטודנטים לקולנוע עוסקים בעיקר בזה, כלומר בעצמם. צילמנו את הסרטים זה בחדרו של זה. אחרי שעזבנו את הקומונה ועברו אליה סטודנטים חדשים, הם סוף־סוף צילמו בה סרט שאינו מאה אחוז מערכות יחסים מחורבנות, אלא יותר פרודיה על כאלה. אם אתם רוצים לצפות בו ולראות מעט מהדירה, חפשו ביוטיוב "בנצי והזקנה מלמטה". ההנאה מובטחת.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים