יופי ילד: דויד וייה מוכן לצעד הבא בחיים
"מר עולם": למרות שהוא עדיין בכושר טוב, החלוץ בן ה-37, שקיבל את הכינוי בכותרת מאביו, הודיע על פרישה. סיכום הקריירה של מי שנחשב לגדול חלוצי ספרד בדור הנוכחי, ומבט על המהלך הבא שלו: הקמת קבוצה בניו יורק
זה די מדהים, אבל השחקן עם הכי הרבה שערים בסגל הנוכחי של נבחרת ספרד הוא בלם. סרחיו ראמוס הבקיע 21 שערים במדי לה רוחה בקריירה, ואף שחקן, חלוץ או קשר, לא מתקרב למספר הזה. זה לא סוד שהבעיה הגדולה של ספרד בשנים האחרונות היא בהתקפה. מי שזכתה ביורו ב-2008 וב-2012 ובמונדיאל ב-2012, מחפשת כבר כמה שנים את החלוץ הבא שלה, ולא ממש מוצאת.
אפילו כשהביסה אמש (שישי) את מלטה 0:7, אף שחקן לא הצליח להבקיע יותר משער אחד. לאלברו מוראטה, שכבש את הראשון, יש 17 שערים בנבחרת. לפאקו אלקאסר, שלא הצליח למצוא את הרשת מול אחת הנבחרות החלשות באירופה, יש 12. אף אחד מהם לא באמת מתקרב לחלוצי העבר הגדולים.
בשבוע שעבר נזכרו כולם בבעיה הזו של הנבחרת, שמאמניה ניסו בשנים האחרונות לא רק את מוראטה ואלקאסר אלא גם את דייגו קוסטה ורודריגו בעמדה של מספר 9. ולמה נזכרו? כמובן, לנוכח ההודעה של דויד וייה כי החליט לפרוש בקרוב מכדורגל. וייה היה הסקורר האולטימטיבי של ספרד, החלוץ שתמיד היה אפשר לסמוך עליו שיבקיע את השערים במשחקים החשובים. "אייה אייה אייה, וייה מראבייה" ("וייה המופלא") היו שרים לו אוהדי הנבחרת בשנותיו הגדולות, כי הוא באמת היה כזה. מופלא.
טוב יותר מראול
59 שערים כבש וייה במדי הנבחרת ב-98 משחקים, 15 יותר ממלך השערים הקודם של הנבחרת, ראול, שסיים את דרכו בלה רוחה ב-2006. כמו משה רבנו ראול הגיע אל גבולות הארץ המובטחת, אבל אליה לא נכנס. הדור של ראול הבטיח המון, אבל לא השיג שום תואר. כאשר וייה קיבל את הג'וב, להיות המוציא לפועל הראשי של ספרד אחרי שראול סיים את דרכו, החל תור הזהב של הנבחרת והגיעו גם התארים.
קצת מוזר, אבל מבחינה היסטורית ראול נחשב בעיני רבים לשחקן גדול יותר בספרד מאשר וייה. סביר להניח שזה נובע מהעובדה שהיה סמל של ריאל מדריד בעוד שווייה לא היה סמל באף קבוצה. הוא החל את דרכו בחיחון הצנועה. משם עבר לסראגוסה, לוולנסיה, ברצלונה ואתלטיקו מדריד. בכל קבוצה הותיר חותם, זכה בתארים - והמשיך הלאה, ליעד הבא.
וייה נולד בעיירת המכרות הקטנה טואייה, בחבל אסטריאס שבצפון ספרד. אביו היה כורה פחם שחלם שבנו יהיה כדורגלן ויחלץ את המשפחה ממצבה הכלכלי הקשה. כשווייה היה בן ארבע נפל עליו ילד שכן וגרם לשבר רציני ברגלו הימנית. האב לא ויתר וניצל את המצב כדי לאמן אותו בבעיטות ברגל שמאל. "אני זוכר מצוין איך אבא היה מוסר לי ודורש ממני לבעוט בשמאל כשרגל ימין הייתה מגובסת", הוא סיפר. בזכות האימונים האינטנסיביים ההם וייה ניחן ביכולת לבעוט באופן שווה בשתי הרגליים.
בכלל, האבא לא עזב את בנו לרגע. "מעולם לא הייתי לבד באימונים או במשחקים", הוא נזכר. באותן שנים הוא גם קיבל את הכינוי שדבק בו לאורך הקריירה, "אל גואחה", כלומר "ילד" בשפה המקומית של אסטוריאס. רק כשהיה בן 18 הצטרף לחיחון, אחרי שאוביידו, הקבוצה הגדולה האחרת באיזור, החליטה לוותר עליו. מאמני הנוער באוביידו טענו כי לווייה אין את הנתונים הפיזיים כדי להצליח. האמת שבתחילת דרכו בחיחון עלו הרבה ספקות. מאמנו דאז פפה אסבל אמר: "לא היה לו כושר למשחק שלם, וההתקדמות שלו הייתה איטית". אבל ברגע שהחל לשחק בקביעות, אי אפשר היה לעצור אותו מלעשות את מה שהוא ידע הכי טוב - להבקיע שערים.
אחרי עונה אחת בקבוצת המילואים הוא עלה לבוגרים, והפציץ 41 שערים בשתי עונות. צריך לזכור, זו הייתה הליגה השנייה. ב-2003 סראגוסה רכשה אותו בשלושה מיליון אירו ו-וייה הוכיח שאין לו בעיה לכבוש גם בליגה הראשונה: 39 שערים בשתי עונות. ב-2004 הבקיע רביעייה מול סביליה וכבש את אחד השערים בניצחון הסנסציוני של סראגוסה 2:3 על ריאל מדריד בגמר הגביע הספרדי. אחרי שנתיים אדירות בסראגוסה עבר ב-2005 לוולנסיה, הפעם תמורת 12 מיליון אירו. כאן החל שיתוף הפעולה המופלא שלו עם דויד אחר, סילבה. השילוב של שני הדוידים עבר בהמשך גם לנבחרת.
החבר הטוב טורס
חמש עונות שיחק "אל גואחה" בוולנסיה, כבש 129 שערים, זכה בגביע ב-2008, אבל בעיקר מיצב את מעמדו כחלוץ הספרדי הטוב ביותר. ליורו 2008 הגיעה ספרד כאחת הפייבוריטיות, אבל עם התווית של הלוזרית הנצחית, זו שמעולם לא זכתה בתואר (למעט אליפות אירופה של 1964 שהתקיימה במדריד בהשתתפות ארבע נבחרות בלבד).
המאמן לואיס ארגונס, שהשאיר את ראול בבית, הימר על שני חלוצים צעירים, וייה ופרננדו טורס, שיצרו שיתוף פעולה נפלא. וייה נחשב לבכיר מבין השניים והבקיע ארבעה שערים בשלב הבתים. הוא כבש בדו קרב הפנדלים מול איטליה ברבע הגמר, אולם נפצע בחצי הגמר מול רוסיה. בשל הפציעה נאלץ אל גואחה לצפות בגמר מול גרמניה מבחוץ. טורס הבקיע את השער היחיד וזכה לתהילת נצח. אבל אף אחד לא שכח את חלקו של וייה בהישג. הוא זכה בתואר מלך השערים של הטורניר ונבחר ל-11 של האליפות. וייה וטורס לא רק שיחקו ביחד ואהבו לשתף פעולה, הם גם היו חברים טובים. אולייה, בתו השנייה, נקראת על שם אשתו של טורס.
כעבור שנתיים הגשים וייה את חלומו של כל כדורגלן: זכייה במונדיאל. ושוב ההיסטוריה חזרה על עצמה. הוא היה מלך השערים של ספרד במונדיאל בדרום אפריקה, עם 5 מ-8 השערים שלה, אבל את התהילה קיבל אנדרס אינייסטה, שהבקיע את שער הניצחון בגמר מול הולנד. כמו ביורו, וייה סיים כמלך השערים של המונדיאל במשותף עם תומאס מולר (שזכה ב"נעל הזהב" כי היו לו יותר בישולים). ושוב, כמו ביורו, הוא נבחר ל-11 של האליפות.
כשווייה טס בקיץ 2010 עם הנבחרת לדרום אפריקה הוא כבר היה שחקן ברצלונה, שרכשה אותו ב-40 מיליון אירו. פפ גווארדיולה, שהוליך את בארסה לזכייה בליגת האלופות ב-2008 חיפש מחליף לסמואל אטו, והימר על וייה. הוא פגע בול. העונה הראשונה שלו בבארסה הייתה מדהימה. הוא הבקיע 23 שערים, כולל את השלישי בגמר ליגת האלופות מול מנצ'סטר יונייטד. שיתוף הפעולה שלו עם מסי ועם חבריו לנבחרת, צ'אבי, אינייסטה, סרחיו בוסקטס ופדרו היה מושלם.
בשלוש העונות שלו בבארסה דויד וייה זכה בשמונה תארים, כולל שתי אליפויות. אבל בגיל 31 הגיע הזמן לתחנה נוספת, אחרי שברצלונה הביאה מברזיל את ניימאר עם הרבה רעש וצילצולים. קבוצתו האחרונה בספרד הייתה אתלטיקו מדריד. דייגו סימאונה ידע מדוע הוא מביא את וייה לוויסנטה קלדרון. קודם כל המחיר היה מצחיק, 5 מיליון אירו בלבד. ושנית, וייה הוסיף לקבוצה הלוחמנית את הניסיון האדיר שלו. עונת 2013/14 הסתיימה באליפות סנסציונית, השלישית שלו בארבע שנים.
אפילו יוהאן קרויף העריץ
וייה היה הרבה יותר מסקורר מחונן, ולכן כל המאמנים שעבדו איתו העריצו אותו ואת מוסר העבודה שלו. יוהאן קרויף, שאמנם לא אימן אותו אבל הכירו מצוין מהתקופה בברצלונה, אמר עליו: "הוא לא נמצא רק כדי לסיים התקפות. הוא השחקן שיוצר עומק. כלומר, הוא תמיד מוכן לפתוח קווי מסירה, למשוך את מגני היריב וליצור שטחים לחבריו לקבוצה".
בקיץ 2014, אחרי שפרש מהנבחרת בתום מונדיאל כושל בברזיל, החליט וייה שהגיע הזמן לחוות מקומות חדשים. הוא חתם בניו יורק סיטי, לא לפני ששיחק תקופה קצרה במלבורן סיטי, האחות האוסטרלית. אחרי ארבע שנים ב"תפוח הגדול" הוא המשיך ליפן והצטרף לחברו הטוב אינייסטה בוויסל קובה. שלושה מחזורים לסיום העונה ביפן הודיע שזהו, הוא החליט לפרוש. "תמיד הבטחתי לעצמי שאני מעדיף לעזוב את הכדורגל לפני שהכדורגל יעזוב אותי". ואכן, עם 12 שערים, כשהוא במקום הרביעי בטבלת המבקיעים בליגה היפנית, וייה פורש כשהוא עדיין בכושר טוב. הוא בסך הכל בן 37 ואין לו כוונות לעזוב את הכדורגל. להיפך.
הפרוייקט הבא שלו כבר מוכן: הקמת מועדון הכדורגל החדש של ניו יורק, העיר בה חי ארבע שנים. קווינסבורו תהיה קבוצת הכדורגל של רובע ברונקס, והיא תשחק ב-USL, הליגה השנייה של ארה"ב. המיזם הוא של וייה ושותפו, המשקיע האמריקני ג'ונתן קריין. הקבוצה אמורה להתחיל לשחק ב-2021 כאשר התכנית היא להקים אצטדיון חדש באיזור של ג'מייקה יורק קולג'. "גרתי בניו יורק ארבע שנים ואני יודע איזה מקום נהדר זה קווינס", אמר השבוע על הרובע הכי מגוון בניו יורק, שבו מדברים יותר מ-100 שפות שונות. "אין מקום אחר כזה בכל העולם. וזה חלום לעזור לבנות מועדון כדורגל בקווינס. לא יכולתי למצוא מקום טוב מזה".
בשנים האחרונות מפעיל וייה אקדמיות של כדורגל לילדים לא רק בניו יורק אלא גם בקליפורניה, פורטו ריקו ומקומות נוספים בארה"ב. השאיפה היא שבוגרי האקדמיות הללו יצטרפו בעתיד לקווינסבורו. אבל לפני החזרה לניו יורק ותחילת דרכו כבעלים, לוייה נותרו עוד כמה משימות על המגרש: שלושת המחזורים האחרונים ביפן, בהם ינסה לזכות במלכות השערים, וחצי גמר גביע הקיסר נגד שימיזו ב-21 בדצמבר. ומי יודע, אולי משחקו האחרון יהיה הגמר הגדול ב-1 בינואר. לא רע למלך לסיים את הקריירה עם זכייה בגביע הקיסר.
לפנייה לכתב/ת 
