ניסיתי לנצח ילדים בנינג'ה - זה נגמר בסיוט וכתף שבורה

"הרבה מאוד ילדים הולכים לבכות היום", נהמתי לאישה לפני שיצאתי מהבית והמשכתי לחמם את עצמי בטראש-טוק איכותי: "כן, הם יבכו כמו ילדות קטנות". "בעיקר אם הם יהיו ילדות קטנות", אמרה האישה, ונתנה בי מבט חמור שאמר הכל: הנה אתה, גבר בוגר, אלוף נעוריי וסמ"ר בגרותי, אידיוט לא שימושי, הולך בדרך כל בוקר אל המקום שאליו הגיעה הסו-קולד קריירה שלך: להתחרות נגד ילדים קטנים.

"מה יש לך - נגד ילדים זה הכי קשה!" סתרתי את החומצה. "הם פריכים, יש להם גמישות מטורפת, חלקם מגיעים לתוכנית מלכתחילה מפולטים ובלי עצמות". האישה התרחקה ממני כמה צעדים, מילמלה משהו על זה שהיא כבר לא מכירה אותי יותר בזמן האחרון, ונעלמה באופק עם מדריך הטניס הצעיר שלה. אבל מה היא מבינה. בשביל בן-אדם כמוני, שהעביר את עיקר חייו הבוגרים בבהייה מזוגגת בתור הזהב של הטלוויזיה העולמית, אין כמעט סדרות שהשפיעו ושינו הכל כמו "אתגר הנינג'ה", ואין דרך להפריז בחשיבותה. יוצרי הסדרה, ובראשם ג'יי. ג'יי עזר, הצליחו להעמיד על המסך עולם בדיוני שלם עם חוקים, חוקיות ותרבות מפותחת משל עצמו, ודמויות שכל אחת מהן יכולה לעוף או ללכת - על הידיים - בכל זמן.

צפו ברענן שקד באתגר הנינג'ה לילדים (צילום: אביהו שפירא, שחר גולדשטיין)

עולם שבו אנשים מתקדמים בעודם תלויים על קורות ברזל וקופצים בין טבעות; עולם שבו יכול אדם להיאחז בציפורניו באיזה לייסט ממתכת, תוך שהוא לוגם תה מנחה ומנהל שיחה ערנית על מצב הפיקוח במעונות היום. אני זוכר את עצמי יום לאחר הפרק הראשון, מגיע לחדר הכושר הסמוך, לוקח לעצמי מאמן פרטי, משלם לו כגמולו ואומר לו: בוא נהיה הזוג הזה.

בוא נעמיד פנים שאתה האבא האוקראיני הקשוח ואני הילד שלך, שחייב להראות לך מה הוא שווה אחרי כל שנות האימונים האלה. 

המאמן שלי הכריז על מטרה בלתי מושגת: חמש עליות מתח רצופות. חמישה חודשים, שלוש פציעות ושתי זריקות אורתופדיות נגד כאבים מאוחר יותר, מימשתי ברווח: הייתי מסוגל, ביום טוב, לתת שש עליות מתח. 600 אחוז שיפור! אם לקחת בחשבון שהתחלתי מאפס וכישלון בשלוש יחידות מתמטיקה. הייתי עין הנמר. מתרומם לאתגרם של יריביי. יום לפני הגמר הגדול של חיי - הנסיעה לסט "אתגר הנינג'ה ילדים" של ערוץ הילדים - הגעתי לחדר הכושר לחזרה גנרלית: קפצתי על המתח, נתתי שש עליות, ירדתי, ואז הרמתי טלפון לניב רסקין ושאלתי אותו, מניסיונו, מה הסיכוי שלי נגד ילדים. "ילד בן 12 אתה אמור לקחת", רסקין הורה. "סווינג אתה יודע לעשות?". "מה זה?". "כשאתה מותח ומנדנד את עצמך ולוקח תנופה באמצעות פלג הגוף התחתון כדי לעבור בין מכשולים. זה ממש חשוב. במה התאמנת עד היום?". "חדר כושר".

"חדר כושר זה הכי גרוע לנינג'ה - כל המתאמני-חדר-כושר עפים בשנייה. כי בחדר כושר אתה עובד כל פעם על שריר אחד וזה מקבע לך שרירים, ובנינג'ה כל השרירים עובדים. האימונים הכי טובים זה בחוץ, בגינות, ברחוב". 

"תודה, עזרת. תן איזה טיפים מעשיים". "עזוב. דבר איתי כשאתה מגיע - צלם לי את המכשולים, לכל מכשול יש איזה קאץ' שעדיף לדעת ממנו מראש - אני אגיד לך". "אתה מלך, רסקה". אנחנו לא ביחסים שמאפשרים לי לקרוא לו רסקה, אבל מאז שהפכתי לעין הנמר, אני לא נותן לשום דבר לעצור אותי. רסקה.

אז נסעתי לחיפה. בדרך חיממתי את עצמי באמצעות המוזיקה הקצבית ופורקת העול שהילדים של עכשיו שומעים - רולינג סטונס וסטילי דן. הגעתי לסט בנמל חיפה כמו כדור אנרגיה טעון, יצאתי מהמכונית ותוך עשר שניות הייתי אפוי וקריספי בחום בינוני של 38 מעלות, ושמש ישירה מספיק כדי להפוך כל לוחם נינג'ה לחמאת נינג'ה. עכשיו תראו; הבטיחו שמדובר במתקנים שעברו התאמות לילדים, אבל בפועל, מתקני אתגר הנינג'ה המסויטים כפי שהוצגו בגרסת הבוגרים עמדו שם במלוא שטניותם ובגודל אחד לאחד. את אסי ורותם החליפו בעמדת ההגשה של "נינג'ה ישראל ילדים" אליאנה תדהר ועודד פז, והרסקין שלהם הוא היוטיובר קווין רובין והכל משודר בערוץ הילדים בפרטנר tv ובסלקום tv. "מה זה?" גערתי במאמן מטעם ההפקה, אורן נאור. "הבטיחו מתקנים מוקטנים ומוחלשים". "אלה אותם מתקנים של המבוגרים", האיש הודה בסוג תמוה של גאווה. "פה ושם קיצרנו טיפה את המרחקים בין הקפיצות, ועל הקיר שמטפסים בסיום המסלול אל הבאזר שמנו למעלה שתי ידיות. זהו". והילדים עושים את זה? תהיתי. "אלה ילדים שחלקם הרבה יותר טוב מהרבה בוגרים", נאור הבהיר. "בגיל 15 הם כבר אתלטים ומשתתפים בנבחרות, והם מתאמנים בטיפוס, פארקור, אמנויות לחימה, סטריט-וורקאאוט". 

הסתכלתי קצת מסביב. הילדים - גילי 12 עד 15 וחצי - נראו כמו השילוב המקובל של גמלוניות נעורים, חצ'קוני זעם ו... לעזאזל, שרירי ידיים של אכלני סיבים ושתייני שייקים. בטח משהו במים של מכבים-רעות. הסטטיסטיקות היו בעדי. כ-1,500 ילדים ניגשו לאודישנים לתוכנית - שליש מהם בנות - מתוכם 104 הגיעו לצילומים עצמם, 18 עלו לחצי הגמר והגמר, וכולם, הנחתי, מנוונים משעות מופרזות של פורטנייט, בהייה ביוטיוברים ואם ניסיוני מלמד משהו אז גם נגיעה בעצמם, בזמן שאני התאמנתי בעליות מתח, אכילה אתגרית והימנעות לאורך זמן שרק אנשים נשואים מסוגלים לה. מצד שני, כשאתה מתאמן בקפוארה, אקרובטיקה וסטריט-וורקאאוט, ועוד נשאר לך זמן להתנדב במד"א ולסיים קורס מד"צים, כמו הנער נרי זאבי שהגיע לכאן עם סבא שלו מהיישוב גן יאשיה, אני מניח שאתה מבהיר את היתרון של להיות נער פנוי ומפוצץ הורמונים על פני גבר עסוק ומפוצץ ראש בגילי.

"אתה צריך סיבולת טובה, לא להתעייף לאורך זמן, קואורדינציה והעברת משקל נכונה", תורם לי זאבי, שעלה לחצי גמר התוכנית. עקרונית אני מניח שיש לי לפחות אחד מתוך ארבעת הדברים האלה, תכף אני גם אמצא אותו. "אלה ילדים שיש בהם אדרנלין משוגע", הסבירה לי עורכת התוכנית, רות יעקובי. "רובם מתעסקים בטיפוס, ובהרבה מקרים הם הגיעו לזה מהפרעות קשב וריכוז, וזה מיקד אותם. יש פה לא מעט ילדים שעברו בריונות פיזית או ברשת, הרבה על ריטלין, או כאלה שפעם התביישו להוריד חולצה בים ואז גילו פתאום את העולם של ענפי הספורט האלה".

בקיצור, ילדים עכשוויים סטנדרטיים. הכושר הגופני שלהם בשיאו, ואין בהם פחד או הערכת סיכונים כלשהי. "הילדים האלה הם חיות", פלט הצלם. "לא בהכרח בשרירים, אבל בראש". מצד שני, ניסיתי להירגע, נחיתותם מולי די ברורה: הם כנראה בתולים. וגרים עם ההורים. המשך היום היה כל מה שאין דרך לדמיין למראה "אתגר הנינג'ה" הטלוויזיוני: סיוט.

למעשה, הנונשלנטיות שבה חלק מהמתמודדים עוברים את המתקנים האלה מטעה. המתקנים אינם מיועדים - ולעזאזל, לא יכלו לשים שלט קטן לידם ממש בנוסח הזה? - לאנשים שאינם מתאמנים על בסיס יומי, חצו את גיל 35, נשים בהיריון, משתמשי ונטולין או טיפות אף, נושאים באחריות לילדים או מקום עבודה כלשהו ולמעשה, לכל מי שיש לו חיים ממשיים המשתרעים על פני רצף של חלל וזמן. ההפקה ניפקה לי שלושה מתמודדים בני 14־15 שכבר עברו את המסלול וארבעה מתקנים להתנסות חינמית. "אני כבר שנה מתאמן בסטריט וחצי שנה בטיפוס - ויש לי ניסיון קודם ב'נינג'ה'. לא נראה כאילו לך יש", העריך את סיכויי יונתן כהן, 14, ממודיעין. תן משהו שיעזור לי. "תדמיין את עצמך לפני כל מתקן, לפני כל קפיצה. ושים לב איפה אתה דורך". "תגיד, אתה תלמיד טוב בבית ספר?". "לא נראה לי". לא חשבתי אחרת. 

אנחנו מתחילים ברף הכניסה של התחרות - הסטפר - שישה משטחים משופעים שיש לזנק ביניהם מבלי ליפול למים. הילדים עושים את זה בעיניים - ולדעתי גם רגליים - עצומות. אני מהסס אם לטלפן לרסקה, אבל אז אומר לעצמי שאני אסתדר גם בלעדיו. במאמץ מסוים אני פשוט מזנק פנימה. מדלג בין הסטפרים. הם באמת די מחוספסים ואפשר להיאחז בהם. כעבור תקופה, אני נוחת מהצד השני יבש. ידעתי שאני בנוי לזה. "עכשיו אתה הולך לשחות", מבשר לי איש ההפקה שמוביל אותי למתקן הבא - הגשר השקוף, שמורכב מלוחות שקופים התלויים בגובה לא סימפטי מעל המים, ומאלצים אותך לפשק רגליים וידיים וללכת לאורכם בפוזיציית היולדת הכורעת הזאת עד לחבל, שעליו יש להיתלות ולקפוץ לצד השני מבלי לנשור למים. 

אני מתפתה שוב לטלפן לרסקה, אבל יודע שאין שום טיפ שהאיש יוכל לתת שיעזור לי לפחד פחות. הילד הראשון עולה על המתקן, נושר למים כמעט מיד וגם חוטף איזו חבטה בעורף משפת הבריכה. זה לא נראה טוב, אבל הוא יוצא מהמים ואומר שהכל איתו בסדר גמור. נראה מה ההורים שלו יחשבו. שני הילדים האחרים עוברים את הגשר בקלות וללא שום קושי. מגיע תורי. בשלב הראשון אני מתקשה בכלל להגיע למצב של עלייה למתקן ונאלץ להשתמש באיש הפקה כשרפרף חי, אבל זה איכשהו עובד.

עכשיו אני תלוי מפושק שם למעלה, נראה כמו חתול שניסה לזנק לחצר ונמרח על דלת הזכוכית השקופה. אני מתקדם כברת דרך קצרה, תוך ששרירי הירכיים והקרסוליים שלי מגישים את התפטרותם כמעט בו-זמנית. כשאני מבין שאין לי סיכוי לסיים את זה - או אומץ ליפול למים מגובה מפחיד כזה - אני מבצע מהלך שטרם בוצע, למיטב זיכרונה של ההפקה, מעולם, חוזר לאחור ברוורס ונוחת בשלום בחזרה על איש ההפקה שממנו יצאתי לדרך. מבחינתי ניצחתי חלקית; אני עדיין יבש. 

הצוות מתחתיי תוהה אם למחוא כפיים, לשרוק בוז או פשוט להמשיך במה שהם עשו עד עכשיו ולצחוק עליי בפניי. הקיר הוא השלב הבא. האתגר העקרוני הוא לקחת תנופה ולרוץ על קיר אנכי לגובה ארבעה וחצי מטרים, ואז לזנק למעלה וללחוץ על הבאזר. הילדים עושים את זה כמו טיול בפארק רעננה. אני נכשל בניסיון הראשון, ומצליח בשני. קילר שכמותי. עין הנמר. האתגר האחרון הוא המדפים המרחפים - שלושה משטחים ברוחב קורה דקה תלויים מעל המים, כשהמטרה היא לרוץ עליהם במהירות מספקת כדי לא לגרום להם לצאת מאיזון, לנוע הצידה ולהפיל אותך למים. העניין הוא שכל נגיעה קלה מוציאה אותם מאיזון. עניין נוסף, שרק עכשיו - כשאני עומד לקחת תנופה ולצאת לדרך - אני מבחין בו, הוא שמלמטה באמת מתבונן בי קהל קטן, וגם כמה צלמים, שלושה מתחרים אחרים וארבעה פרמדיקים עם מיטת אמבולנס מתקפלת - מתברר שהם היו שם כל הזמן. הם אמורים להיות.

עכשיו לך תישאר רגוע מול כל המעמד הזה. לך תוריד דופק. לך תגיד לעצמך שזה לא שונה מכל הליכה מהירה ונחושה רגילה משער נמל התעופה לביקורת דרכונים. שזה בדיוק מה שאני אומר לעצמי. אני עולה על המדף הראשון באיטיות ובזהירות מופרזות. עובר אותו. היי, זה לא עד כדי כך... ופאק, בשנייה שאני מניח רגל מגששת על המדף השני הוא מתהפך ומשליך אותי למים במהירות, תוך שידי הימנית נחבטת בו. זה כואב לרגע, אבל לא כמו שזה יכאב בעוד שלושה רגעים, שלוש שעות, שלושה ימים, שלושה שבועות. בשלב הזה עדיין אין לי מושג; אני נפרד מהסט, מהילדים ומההפקה תוך חילופי צ'אפחות והבטחה שלעולם לא נישאר בקשר, ורק בדרך הביתה, כשהזרוע שלי נושרת בפתאומיות - או שככה זה מרגיש - אני מבין שעדיף כבר להמשיך היישר למוקד קופת חולים.

המוקד הוא כשלעצמו אתגר נינג'ה - בשפת הפורמט הוא מכונה "ספסלי ההמתנה" - ובמסגרתו אמור המתמודד לקחת מספר מהמכונה ולהאזין לאורך שעתיים להקראת עשרות מספרים אחרים העולים בגורל, בתוך אווירה דחוסה כללית של ערב בינגו במחלקה סיעודית. אני יוצא משם עם אבחנה - שבר בכתף - ומתלה לזרוע, והמלצה חמה לראות אורתופד, פיזיותרפיסט ואת גודל האיוולת שלי. לעזאזל, מה הייתי צריך את זה. מעולם לא חשתי צורך מקצועי דחוף לממש את האיתי אנגל הפנימי שבי ולהיפצע בשדה הקרב של הסיפור העיתונאי, אז מה דחוף לי עכשיו.

ובכלל, מה לגבר בגילי ולדילוגי העיזים האלה בין מתקנים שבואו, הם אפילו לא ענף ספורט אמיתי אלא המצאה טיפוסית של מפתחי פורמטים יפניים. מצד שני, זה יפה לראות ילדים, גם אם מפותחים לגילם ולמעשה לרוב הגילים, עושים בקלות את מה שאדם רגיל יראה כמיותר לחלוטין. למעשה, אם הילד שלי בא אליי מחר ומודיע שהחליט להתחיל להתאמן לנינג'ה במקום להמשיך לזנק על הספות בדרכים שמתיימרות לחקות מהלכים מנצחים של גיבורו, ג'ון סינה מליגת ההיאבקות האמריקאית, אני מאמץ אותו אל ליבי ואומר לו: שבור רגל. לא כתף, רגל. רגל לפחות אפשר לגבס.