"כבר במטוס אני מורידה את כיסוי הראש. אני לא דוגמה לאפגנית רגילה"

לא מקובל לשאול מרואיינות על הבגדים שלהן, בטח לא בשאלה הראשונה. אבל כאשר שהרבאנו סאדאת, במאית צעירה בת 28 מאפגניסטן, הגיעה לריאיון על גג מלון מול כיכר דיזנגוף, הפער בין הציפיות למציאות היה כה גדול שמיד נפלטה לי השאלה: "את יכולה להתלבש כך גם בבית?"

"לא, מה פתאום!", היא אומרת, "יש לי חיים כפולים. זה לא שאני לובשת בורקה, אבל כן מכנסיים ארוכים, חולצה עם שרוולים וכיסוי ראש. כשאני בחו"ל אני מורידה הכול".

סאדאת יושבת מולי במכנסיים קצרים, גופייה עם מחשוף וטאץ' של משקפי ראייה גדולים. אפשר היה להתבלבל ולחשוב שהיא היפסטרית תל-אביבית, בוגרת לימודי קולנוע שכותבת תסריטים בבתי קפה ושולחת אותם לקרנות. אבל המראה הזה מבלבל גם משום שיחסית לגילה הצעיר, הרזומה שלה מרשים במיוחד: היא הבמאית הצעירה ביותר שהתקבלה לתוכנית ההכשרה של הסינפונדסיון בפסטיבל קאן, תוכנית המאתרת כישרונות צעירים מרחבי העולם. בנוסף, שני הפיצ'רים שלה הוצגו בפסטיבל במסגרות צדדיות, וסרט הביכורים שלה אף זכה ב-Directors’ Fortnight, מסגרת שמציינת במאים בתחילת דרכם.

"בית היתומים" - טריילר

היא הגיעה לישראל כאורחת של פסטיבל סרטים בערבה שמתקיים בימים אלה ביישוב צוקים, עם סרטה השני "בית היתומים". לעולם הקולנוע נקלעה סאדאת במקרה בסיפור שמזכיר דרמות הוליוודיות אוריינטליסטיות מעוררות השראה. היא נולדה באיראן ועד גיל 11 חיה שם כפליטה. בשנת 2001, עם פלישת הכוחות האמריקניים לאפגניסטן, החליטו הוריה לשוב לביתם, ועד גיל 18 היא גרה בכפר מבודד במרחק של 300 ק"מ מעיר הבירה קאבול. "כשסיימתי את התיכון עברתי לקאבול כדי לגור עם אחותי ובעלה. ניגשתי למבחנים באוניברסיטה, אבל מכיוון שהייתי צעירה לא ממש הבנתי, ובטעות עברתי את המבחן של הפקולטה לקולנוע ותיאטרון. למדתי שם שלושה חודשים, ואז התחלתי לעבוד כמפיקה באחד מערוצי הטלוויזיה הגדולים של אפגניסטן. רק אחרי שנה שם התחלתי לחשוב על הרעיון של לעשות סרטים בעצמי. הייתי בסדנת קולנוע צרפתית בקאבול, שבה לימדו את יסודות הסינמה וריטה. הייתי אחת הסטודנטיות האחרונות שם, כי אחרי שנה הפסיקו את הסדנה בעקבות פיגוע בעיר שבו נהרג אחד המייסדים".

בעקבות הסדנה היא החליטה לביים סרט קצר, ובשיטוט באינטרנט מצאה תחרות סרטים קצרים באורך של שלוש דקות על דמוקרטיה. "צילמתי אותו ביום אחד וערכתי בתחנת הטלוויזיה, זה עלה לי מאה דולר, אבל הוא יצא עשר דקות אז לא יכולתי לשלוח אותו. הייתי בת 18 ולא ממש ידעתי מה לעשות איתו, אז עשיתי גוגל והגעתי לאתר של הסינפונדסיון בקאן. ראיתי שיש לי כל מה שצריך ושלחתי להם את הרעיון לפיצ'ר ואת הסרט הקצר. שלושה חודשים אחר כך הזמינו אותי לריאיון, ומי עושה את הריאיון? ז'יל ז'אקוב, נשיא פסטיבל קאן. הייתי בחדר עם 12 במאים, וכולם שקשקשו ואמרו OMG, OMG. לי לא היה מושג מי זה".

סאדאת התקבלה לתוכנית הכתיבה היוקרתית ועברה לגור בפריז למשך ארבעה חודשים עם במאים מכל העולם. "הייתי שם אבל לא כתבתי מילה. לקחו אותי מאפגניסטן למקום שאני לא מכירה, והייתי צריכה לחקור וללמוד הרבה. ראיתי שם יותר מ-400 סרטים ויצרתי קשרים. אחר כך התחלתי לנסוע יותר, ופגשתי את המפיקה שלי בקופנהגן".

זה חתיכת סיפור.

"כן, היה לי מזל לקבל את כל ההזדמנויות האלה. באפגניסטן אין תעשיית קולנוע. יש יוצרי קולנוע שעושים סרטים, אבל הם עושים אותם מהכסף שלהם ועם חברים, ואחרי שהם מסיימים הם לא יודעים מה לעשות איתם, או שיש יוצרים מקומיים שעזבו את המדינה ויוצרים מבחוץ. אני ממש בת מזל שיש לי מפיקה ואני מקבלת כסף להפקות מקרנות זרות. אני די יוצאת דופן במובן הזה". 

איך את מתמודדת עם ההבדל בין המזרח למערב? 

"זה מצחיק כי אני לא חושבת על זה. משהו במוח שלי פשוט עושה שיפט. כשאני בחו"ל אני האדם שאני, אבל כשאני חוזרת לקאבול, עוד לפני שאני רואה את השער במטוס, אני משנה את עצמי לדמות אחרת". 

היה לך קשה להוריד את הבגדים בפעם הראשונה? 

"לא, כי תמיד הייתי כזאת. גדלתי במשפחה מסורתית, וההורים שלי תמיד אמרו לי מה אני צריכה לעשות ואיך להתנהג, אבל כשהם היו יוצאים אחותי ואני היינו מתאפרות. זה משהו שקורה הרבה במשפחות מסורתיות - את חופשייה מבפנים, אבל את לא יכולה להוציא את זה החוצה. בפעם הראשונה שטסתי הייתי בת 19, ובלי לחשוב פעמיים הורדתי את הצעיף ושמתי בתיק. אני יודעת שלחברים הקרובים שלי לקח שנתיים לעשות את זה. נראה שאני לא דוגמה טובה לאפגנית". 

איך הגיבה המשפחה שלך כשאמרת שאת הולכת לסדנה בפסטיבל קאן?

"המשפחה שלי לא באמת מבינה מה אני עושה. כשאבא שלי גילה שאני לומדת קולנוע זה היה עניין גדול מאוד, כי הוא מתנגד לכל סוג של אמנות. אני הצעירה במשפחה, ותמיד הייתי המורדת. הם יודעים שאני נוסעת לחו"ל, אבל הם לא באמת מבינים מה אני עושה והם עדיין לא צפו בסרטים שלי".

עד כה היא ביימה שני סרטים, "זאב וכבשה" (2016) ו"בית היתומים" שיצא השנה. שני הסרטים מבוססים על סיפור חייו של חבר, כיום בן זוגה, והיא מתכוונת לספר אותו בשלושה סרטים נוספים. "פגשתי אותו כשעבדתי בטלוויזיה. הוא מבוגר ממני ב-18 שנה, ויום אחד הוא אמר לי שהוא רוצה לספר את סיפור חייו, אבל שהוא מאוד מסובך, ושאם הוא לא יכתוב אותו אני לא אאמין לו ואחשוב שהוא משקר. אז הוא התחיל לכתוב כל יום במשך כמה שעות. אחרי שקראתי את הסיפור שלו, אמרתי שאני רוצה לעשות חמישה סרטים ממנו, וזה עוד היה לפני שעשיתי את הסרט הקצר. פתאום גם התחלתי להתעניין בהיסטוריה של אפגניסטן, משהו שמעולם לא קרה כי אף פעם לא הרגשתי שייכת למקום. תמיד רציתי לעוף משם".

בסרטה הראשון, "זאב וכבשה", הגיבור קודראט הוא ילד. ב"בית היתומים" הוא בן 15, נער רחוב עם אהבה עצומה לקולנוע הבוליוודי. הוא נתפס על ידי הרשויות אחרי שהוא מספסר בכרטיסים מול בית הקולנוע המקומי ונשלח לבית יתומים סובייטי בקאבול. "ב-1979 הסובייטים הגיעו והקימו בתי יתומים בקאבול. בגלל המלחמה היו הרבה יתומים בתקופה ההיא, ושלחו אותם לקאבול כדי שיהפכו לקומוניסטים. הוא חי שם במשך שמונה שנים".

בסרט יש עירוב תרבויות מעניין - היתומים האפגנים לומדים רוסית (השליטה הרוסית במדינה נמשכה עשור), לצד סצנות שבהן הגיבור מדמה את עצמו לגיבור בוליוודי ולעיתים פוצח בשירה בסגנון המלודרמטי של הז'אנר. "זה מבוסס על החיים של החבר שלי, הוא מאוהב בסרטים האלה וכשפגשתי אותו הוא כל הזמן דיבר עליהם. רק כשעבדתי על הסרט התחלתי לראות את כל הלהיטים. זו הייתה תקופה מעניינת, בגלל הסובייטים היו הרבה דברים מרוסיה במדינה, אבל היה גם הקולנוע הבוליוודי עם המוזיקה והסרטים, ובשוק השחור אפשר היה למצוא חולצות של רמבו. היה מיקס, וזו התמונה שרציתי ליצור". 

סאדאת מצלמת את כל הסרטים שלה מחוץ לאפגניסטן, אבל את השחקנים היא מלהקת מתוך המדינה. ביום האחרון של צילומי הסרט בגרמניה החליטו כמה מהנערים ששיחקו בו, כולל הגיבור, לברוח ולא לחזור למדינה. "הם ברחו מהמלון והכריזו על עצמם כפליטים, ועכשיו הם חיים שם בבית יתומים". 

הם אמרו לך שהם מתכוונים לעשות את זה?

"הם חשבו שזה הפתרון הכי טוב עבורם. אפגניסטן היא מדינה במלחמה, וזו לא הפעם הראשונה שזה קרה. לדעתי זאת הסיבה היחידה לכך שהם הסכימו להשתתף בסרט מלכתחילה. הם לא דיברו איתי, אבל ידעתי שהם יעשו את זה". 

כאילו הם חיים את הסרט עכשיו.

"כן, זה מצחיק שהם שיחקו יתומים וסיימו בבית יתומים". 

סאדאת עצמה לא רוצה לעזוב את המדינה. יום לפני שהגיעה לישראל היא קנתה דירה בקאבול, מה שבהחלט ממסד את יחסיה עם אפגניסטן. "פעם לא רציתי להישאר, אבל עכשיו אני מרגישה שאני צריכה לחיות פה כדי לעשות את הסרטים שאני רוצה. אני אישה אפגנית שעושה סרטים בינלאומיים, וזה משהו שעוד לא היה כאן. החלום שלי הוא להמשיך ליצור סרטים על המקום לקהל בינלאומי".

וגם לקהל המקומי?

"כן, כמובן. את 'זאב וכבשה' לא הצלחתי להקרין, אבל 'בית היתומים' רץ במשך כמה חודשים. אין כל כך בתי קולנוע בקאבול ולאחרונה חברה שלי פתחה אחד, אז הצלחנו לארגן שם הקרנות". 

איך נראים חיי הצעירים בקאבול? 

"בקאבול חיים אנשים שונים מאוד. אפשר לראות נשים עם בורקה וגם נשים כמוני. היא מחולקת לכמה אזורים, בעיר התחתית נמצאים האוניברסיטה וכל בתי הקפה והמסעדות, שם קניתי דירה. יש משפחות מסורתיות כמו המשפחה שלי, שבהן הגברים הולכים לעבוד והנשים נשארות בבית, אבל במקביל יש גם אנשים צעירים כמוני, הם יוצאים לדייטים והולכים למסיבות. מובן שהמסיבה סודית, אבל זה לא כמו באיראן. אסור אלכוהול, אבל הרבה אנשים שותים. בשנים האחרונות גם חיי הלילה התפתחו ומקומות פתוחים עד שעות מאוחרות, אנשים יוצאים לחגוג שם אירועים מיוחדים. הצעירים יודעים אנגלית ולכולם יש סמארטפון". 

לרוב עולה אפגניסטן לכותרות בעיקר בהקשרים של פיגועים שמתרחשים שם בחסות הטליבאן, וסאדאת משתפת כיצד נראים חייה בצל האימה: "באפגניסטן יש פיגוע כל יום, בקאבול זה יכול להיות כמה פעמים בחודש. כשאתה חי שם אתה במצב הישרדותי כל הזמן. הגוף שלך כל הזמן דרוך. אתה לא מפחד למות, אפילו שהמוח שלך יודע שהאפשרות הזאת קיימת. זה ממש קשה, למשל לפני עשר שנים הטרוריסטים פגעו רק במקומות הבינלאומיים, אבל עכשיו הם מפוצצים אוטובוסים, סופרמרקטים ומסעדות". 

הם רוצים לשלוט במדינה? 

"כן, והם רוצים להפחיד. הם רוצים להפוך את אפגניסטן לרפובליקה איסלאמית. בשנה האחרונה מתקיים משא ומתן בין האמריקנים לטליבאן שלא כולל את הממשלה. האמריקנים רוצים לתת לטליבאן אפשרות להצטרף לממשלה ולעשות בחירות מחדש, בתמורה להבטחה שהם יפסיקו את הפיגועים. אם זה יקרה, אישה לא תוכל ללכת לבד ברחוב, היא תצטרך שמישהו ילווה אותה ואסור יהיה לה לעבוד. איך אני אמורה להסתגל לחיים כאלה? אבל כולם בקאבול מחכים לראות מה יקרה, ואז הם יתרגלו למצב ויקבלו אותו. בתחילת השנה למשל ממש חשבתי לעזוב. מצד אחד חיפשתי דירות, ומצד שני חשבתי שאני חייבת לעזוב". 

ומה יקרה אם הם יחזרו לשלטון? 

"אני אקח את הדברים שלי ואברח לחבר שלי בגרמניה", היא אומרת בלי היסוס. 

איך מגיבים לזה אנשים ברחוב, הם לא יוצאים נגד? 

"מה אנשים יכולים לעשות עם זה? אני חושבת שהם מרגישים חסרי אונים. הקומדיה היא שלרוב האפגנים יש אותה המנטליות כמו לטליבאן. כולם מאמינים באלוהים, כולם מתפללים חמש פעמים ביום, אז זה מטורף - אתה לא יודע מי אויב של מי. עכשיו זה כבר לא אידיאולוגי אלא פוליטי - הטליבאן פשוט רוצים את השלטון".

אבל בטח יש עוד צעירים שמדברים כמוך.

"ברור שכן, אבל אני מאמינה יותר באינדיבידואל שנלחם. הכוח שלי הוא בקולנוע. המפיקים שלי אמרו שהם לא הולכים לסכן אף אחד בשביל סרט, אז אני חייבת לצלם בחו"ל, אבל גם זה חלק מהמאבק שלי. אני מלהקת מקומיים, והסרט הזה למשל נתן ליותר מ-40 אנשים לצאת מהמדינה בפעם הראשונה שלהם. זה מאוד מעניין, כי נסעתי עם בני נוער וזה קצת כמו לקחת נערים למחנה קיץ. הם לא חוזרים אותו הדבר, ואני גורמת להם לחוות את השינוי שקרה לי".

כמו מה למשל?

"בימים הראשונים לצילומים הנערים מתפללים חמש פעמים ביום. ביום השלישי אף אחד לא מתפלל יותר. הם גם נחשפים לצוות הבינלאומי, למשל רוב הצוות שלי מורכב מנשים, והילדים האלה רואים אותן כנשים חופשיות - וזה לא משהו שהם רגילים אליו. הם באים ממשפחות מסורתיות, והם אפילו לא מכירים אנשים כמוני. החלק הכי כיפי, ואני אומרת את זה בדיעבד, הוא כשאני צריכה להשיג לכולם את האישורים והדרכונים. אני צריכה לאסוף הרבה ניירת ולהחתים אישורים, ובמשרדים האלה זה נראה לכולם מוזר שאישה קטנה רצה עם 15 דרכונים". 

את לא מפחדת מהטליבאן, שירדפו אותך אם תצליחי?

"לא אכפת להם אינדיבידואלית מאנשים. מנקודת המבט שלהם אסור לאישה לעבוד בכלל. אם את יוצרת קולנוע שנוסעת לחו"ל ושותה אלכוהול - גם זה אסור. כשאני נוסעת להורים שלי, אני צריכה לעבור דרך שטח שבשליטתם והם עוצרים לשאול אותי שאלות, אבל לא אכפת להם מי אני, הם יכולים לעצור אותי רק כי אני הולכת לעבודה. אם אני אעשה סרט נגדם אז אני אהיה מטרה, אבל אני לא עושה".

לא הפחיד אותך לבוא לישראל? 

"לא, תמיד חלמתי לבוא לפה. הזמינו אותי לפה כבר לפני שלוש שנים עם הסרט הראשון, אבל זה לא יצא בסוף. ידעתי שאם תהיה לי עוד הזדמנות אני לא אפספס אותה, אבל לא הייתי בטוחה שזה אפשרי בגלל הוויזה. אין קונסוליה ישראלית בקאבול, אז כשהייתי ברומא להקרנת הסרט שלי הגשתי בקשה".

מישהו יודע שאת פה?

"רק אחותי. לא סיפרתי לחברים שלי וגם לא להורים שלי, כי אני לא יודעת אם זה מסוכן או לא". 

איזה עתיד את רואה לאפגניסטן?

"אני אופטימית מאוד, אבל גם נאיבית. אני תמיד חושבת שכל הבעיות של אפגניסטן ייפתרו בעשר השנים הקרובות, אבל זה לא יקרה - המוח שלי יודע את זה, אבל ללב יש דעה אחרת. אני רוצה להיות חלק מהשינוי. יש לי פרויקט על חמש תקופות שונות באפגניסטן, ויש בזה אירוניה כי אחרי שלומדים על ההיסטוריה של המדינה, מגלים שהדברים חוזרים על עצמם. אבל אף אחד לא לומד, אז אף אחד לא רואה את זה. לדעתי, אם אמשיך לעשות סרטים על ההיסטוריה בשפה נגישה, אז אולי הם ישנו את נקודת המבט. היה לנו עבר יפה, ובריחה היא לא הפתרון".