איראן, עיראק, לבנון: האינתיפאדה השיעית
המשבר הכלכלי החמור של טהרן מוליך את העולם השיעי לייאוש. הצעירים מעיזים למרוד, ויש כבר מי שמשווה את זה להתפרקות ברית המועצות
לשלוש המחאות שפרצו בחודש האחרון באיראן ובשתי מדינות הנתונות להשפעתה, לבנון ועיראק, יש כמה קווים משותפים. בראש ובראשונה, שלושתן מתקיימות במדינות שיש בהן קבוצות שיעיות גדולות (משקלן באוכלוסייה: 90% באיראן, 60% בעיראק וכ-40% בלבנון).
עוד סיפורים מהעולם בעמוד הפייסבוק של דסק החוץ
מאז עליית משטר חומייני באיראן ב-1979, היו לבנון ועיראק היעדים העיקריים ל"ייצוא המהפכה". בלבנון השיגה טהרן הצלחה כבר בשנות ה-80, כאשר הקימה את חיזבאללה כארגון שיעי צבאי. מאז נסיגת הצבא הסורי מלבנון ב-2005 מילא חיזבאללה את החלל שנוצר, והעמיק את אחיזתו במוסדות השלטון במדינה.
בעיראק חסם סדאם חוסיין, מנהיגה הסוני של מפלגת הבעת', את דרכה של איראן, וניהל נגדה מלחמה עקובה מדם במשך שמונה שנים, אבל למרבה האירוניה, הייתה זו ארה"ב שפרצה עבור איראן את הסכר כשהפילה את משטרו. מאז הדחת סדאם השתלטו על עיראק פוליטיקאים שיעים הנתונים לשליטתה של איראן.
כך נוצר מצב שבו איראן שולטת בעקיפין על שתי המדינות, לבנון ועיראק. זו הייתה לכאורה הצלחה עבורה, אלא שבהדרגה המשטרים בהן הסתבכו כלכלית בשל שחיתותם ובשל המצור הכלכלי חסר התקדים שהטילה וושינגטון על טהרן ועל המיליציות הפועלות מטעמה במדינות הללו, מצור שהתהדק אשתקד.
קול מחאה מנג'ף
האוכלוסיות השיעיות הן הנחשלות ביותר בעולם הערבי, ולכן הן גם הפגיעות ביותר בשעת מצוקה כלכלית. במחאה שהתעוררה בחודש האחרון בלבנון ובעיראק תופסים השיעים העניים חלק נכבד. הם איבדו כעת כל תקווה לפרנסה או לחיים בכבוד.
ניכר כי רמת הדיכוי המופעל נגד המפגינים מחמירה ככל שמתקרבים לאיראן. בלבנון, המרוחקת יותר מטהרן, המחאה עדיין שקטה יחסית: צבא לבנון מתאמץ לפנות את הכבישים והצמתים שחסמו המפגינים בלי לפתוח באש על פעילי המחאה, ומזכ"ל חיזבאללה חסן נסראללה מתח אמנם ביקורת על הפרות הסדר – אך עדיין נמנע מפעולה, מחשש שיאבד את התמיכה בו.
בעיראק, הסמוכה לאיראן, כבר מופעל כוח של ממש. במחאה החברתית העצומה מעורבים בעיקר השיעים העניים מדרום-מזרח עיראק, האזור הנחשל והמוזנח ביותר במדינה, ובניסיון לדכא אותם פתח הצבא העיראקי באש חיה על מפגינים, ויותר מ-300 נהרגו. עוד אלפים נפצעו. צבא עיראק גם מסתייע בבריונים מהמיליציות השיעיות הפרו-איראניות המכונות "אל-חשד א-שעבי" ("הריכוז העממי"). לפי פרשנים ראש ממשלת עיראק עאדל עבד אל-מהדי רצה להתפטר בתחילת אוקטובר – אך איראן מנעה זאת כדי לשמר את שליטתה בארצו.
בלבנון המפגינים עדיין נזהרים מלתקוף ישירות את חיזבאללה ואיראן, ונשמעו רק מעט קריאות נגד נסראללה. בעיראק, לעומת זאת, המצב מדאיג מאוד עבור טהרן: המחאה החברתית זוכה לתמיכתם של אנשי הדת באוניברסיטת נג'ף – מקום קברו של עלי בן אבו טאלב, בן דודו הנערץ של הנביא מחמד, והמרכז הדתי החשוב בעולם השיעי. מראשיתן של המהומות בעיראק בלטה התייצבותו של השייח השיעי רב ההשפעה מוקתדא סאדר לצד המפגינים ונגד איראן.
באיראן, שבה החלו המהומות רק ביום שישי האחרון, מסתמן הדיכוי כאלים וכקשה ביותר. באו"ם מדברים על עשרות הרוגים מאז סוף השבוע, ולפי דיווחים אחרים חצה מספר ההרוגים את רף ה-100. משמרות המהפכה, הגוף האמון על הגנת המשטר ועל ייצוא המהפכה האיסלאמית, איים להעניש במלוא החומרה את "מפרי הסדר", ויש להניח כי כוחות הביטחון האיראניים מתכננים לפעול בדיוק כפי שעשו כשדיכאו את מחאת הדמים של 2009 ואת זו שהתנהלה נגד המשטר בשנה שעברה.
כמו הקומוניסטים
ככל שמתגברת המחאה בלבנון, בעיראק ובאיראן, כך גם גובר השיח הקונספירטיבי של משטר האייתוללות, של מיליציות "אל-חשד א-שעבי" בעיראק ושל חיזבאללה בלבנון. לפי התעמולה שלהם, המחאה היא פרי מזימה של "אויבים מבחוץ", ובראשם סעודיה, ארה"ב וישראל.
המשבר הכלכלי החמור של איראן ושלוחותיה מוליך את העולם השיעי לייאוש. הוא מרוקן מתוכנה את התעמולה האיראנית בדבר ההצלחות האסטרטגיות של "ציר ההתנגדות" במזרח התיכון בשנים האחרונות: הצלת משטר אסד בסוריה, הכנעת דאעש בעיראק, הניצחון לכאורה של החות'ים על סעודיה בתימן וההרתעה כביכול של ישראל. בין שאכן מדובר בהצלחות איראניות ובין שלא – המהלכים האלה לא תורגמו להישגים כלכליים.
למעשה, כל מקום שבו התערבה איראן התרסק כלכלית, וההתערבות שירתה רק את יעדי משטר האייתוללות; המלחמה נגד דאעש נועדה להעמיק את השליטה השליטה האיראנית בעיראק; הצלת משטר אסד בסוריה הייתה כרוכה בהשתלטות איראנית על שטחים ועל נכסים אסטרטגיים בארצו ועל הפיכתה לזירת מלחמה בין ישראל לאיראנים, כמו בלבנון; ובתוך איראן נמשכים מרוץ החימוש והעשרת האורניום בעוד לאיראנים אין מה לאכול.
הפרשן והעורך של העיתון "א-שרק אל-אווסט", רסאן שרבל, השווה את מה שקורה לאיראן ולשלוחותיה כעת לתהליך התפרקותה של ברית המועצות. הוא טוען כי בשני המקרים – המהפכה האיראנית והמהפכה הקומוניסטית – מדובר במאמץ של מהפכה לשווק את האידיאולוגיה שלה ולאחר מכן להשתלט באמצעותה על מדינות.
הפרויקט האיסלאמי של איראן והפרויקט הקומוניסטי ברוסיה, כך הוא אומר, אמנם הביאו למוביליהם שליטה בכמה ארצות, אך הם קרסו בסופו של דבר בעקבות משבר כלכלי. כמו בארצות הקומוניסטיות – באיראן, בעיראק ובלבנון קם דור חדש של צעירים שיעים שלא חוו את המהפכה ואינם מזדהים איתה, ושסובלים מתוצאותיה הכלכליות ההרסניות ודורשים שינוי.
לפי שרבל, הדור הצעיר השיעי אינו מתרשם מתהילת ההשתלטות הפוליטית, מההשפעה המדינית ומצבירת הכוח הצבאי: הוא מעוניין אך ורק לחיות חיים שקטים וטובים מבחינה חומרית. שרבל מביע את חששו שכדי להיחלץ מהמשבר תנקוט איראן את טקטיקת "הבריחה קדימה" ותפנה את האש והזעם החוצה – כלומר תיזום מלחמות בכמה זירות במזרח התיכון.
סכנה לאימפריה
המהומות באיראן, בדומה למצב בעיראק, באות בגלים. כעת מגיע גל מחאה נוסף, שעדיין לא ברור מה תהיה עוצמתו ומה יהיו תוצאותיו, אולם המשטר האיראני עדיין מקווה ל"התערבות שמימית": אולי תסתיים כהונתו של נשיא ארה"ב דונלד טראמפ, אולי האיחוד האירופי יצליח במאמציו לבטל את הסנקציות נגד טהרן ואולי הצעירים באיראן, בלבנון ובעיראק יתעייפו בסופו של דבר מהמחאה הממושכת, שלכאורה אינה משיגה דבר.
אם כל זה לא יקרה, תמיד קיימת כמובן האפשרות להשתמש נגדם באמצעי דיכוי קשים, שכבר הוכיחו את עצמם בכמה מדינות באזור. אלא שהפעם אסור לאיראן להיכשל: ל"אימפריה" שבנתה בשלוש מדינות נשקפת סכנת התמוטטות.
ד"ר ירון פרידמן, פרשן ynet לענייני העולם הערבי, הוא בוגר אוניברסיטת סורבון בפריז, מרצה ומורה לערבית באוניברסיטת חיפה בחוג ללימודי המזרח התיכון והאיסלאם. ספרו "העלווים – היסטוריה, דת וזהות" יצא לאור באנגלית בהוצאת בריל-ליידן בשנת 2010. ד"ר פרידמן מנהל את הניוזלטר "השבוע במזרח התיכון", שאליו אפשר להצטרף כאן .
לפנייה לכתב/ת 
