פחות יוהרה פוליטית

כמו בסדרת הטלוויזיה האמריקנית "הישרדות", שבסוף כל אחד מפרקיה נאלץ אחד המשתתפים לצאת מן המשחק, יוסי ביילין נפלט מזירת הפוליטיקה הישראלית לפחות עד העונה הבאה. הוא לא ישמש עתה כשר משפטים, לא כיועץ ראש הממשלה לענייני שלום ואף לא חבר כנסת, ויתכן שיעברו עלינו ימים שלמים – אולי אפילו שבועות – בהם תיעדר דמותו המסורקת ממסכי הטלוויזיה שלנו כמעט לחלוטין, וגם ברדיו לא יישמע קולו הרוגע המורה לנו, בסבלנות ובנועם, מה לעשות ומה לחשוב.

חבל שכך מסתיים הפרק הזה של סדרת "הישרדות" הישראלית. חבל על יוסי ביילין, איש עקרונות, עתיר כשרונות ואידיאליסט אמיתי, שהוביל את עצמו אל פינה כה בלתי רלוונטית והרס במו ידיו את יכולתו להשפיע.

זה לא היה מוכרח להסתיים כך. השמאל הציוני לא היה מוכרח להתבדל מעל רוב העם. יוסי ביילין לא היה מוכרח להידחק, על כשרונותיו ועל האכפתיות המפעמת בו כלפי מדינת ישראל, לשוליים הקיצוניים של הפוליטיקה ושל העשייה הלאומית. הכל היה יכול להיות טוב יותר, מאוחד יותר, בריא יותר למדינה, אילו רק הרשה ביילין לעצמו קצת פחות התנשאות וקצת פחות יוהרה פוליטית.

ביילין אינו לוקה בתכונות הללו לבדו. הוא שייך לשושלת ארוכה ומפוארת של מתנשאים יהירים, בעלי מונופול על החוכמה הפוליטית ועל התבונה המדינית. אנשים שתמיד היו בטוחים שהם יודעים מהי טובת האומה יותר מכפי שהאומה עצמה מסוגלת לדעת, ושהרשו לעצמם, משום כך, לקבוע את עתיד האומה לבדם, מבלי לשעות אל ההמון הנבער. פעם קראו להם מפא"י, היום קוראים להם בכינויים שונים, בעיקר בכינויים "דוקטור יוסי ביילין", ו"פרופסור שלמה בן-עמי".

גם מפא"י לא פעלה, חלילה, מתוך כוונה רעה. יתכן שרק בעזרת ההתנשאות שלה אפשר היה לייסד, בזמנה, את מדינת ישראל. אך בחלום תקופת החירום, איפה שהוא בסביבות 77', הבשיל ההמון הנבער עד כדי החלטה שגם לו יש מה לומר בקשר לעצמו ולעתידו, ולקח את השלטון מידי אנ"ש המפא"יניקים, שנדהמו על קצות פנקסיהם האדומים: המדינה הרי שייכת להם, הם הקימו אותה ועשו אותה, והיאך יתכן למסור את ההגה שלה בידי כל מיני אחרים?

דומה שרק עכשיו, לאחר שמפלתה המושלמת של ממשלת ההתנשאות האוטיסטית בראשות אהוד ברק, קולטים אחרוני המפא"יניקים שמהפך 77' אכן התרחש. לאורך השנים שמאז ועד עתה הם עוד ניסו להתכחש לרצון הרוב, להאמין שהרוב אינו מספיק חכם לרצות את הדבר הנכון, ולנסות, לכן, לכפות עליו את רצונם שלהם בדרכי עורמה.

במסגרת הניסיונות הללו הקים יוסי ביילין את מחתרת אוסלו, שהתגנבה אל היערות הנורווגיים מאחורי גבו של הציבור ושל ראש הממשלה, והנחיתה משם, בגיבוי בינלאומי לוחץ, את ההסכם החכם והמופלא שהביאנו עד הלום.

מרבית שותפיו לדרך ולהתנשאות התפכחו, עם הזמן. הם למדו לראות את המציאות וגם להקשיב לעם, וכישורים חדשים אלה מאפשרים להם עתה לא רק לשרוד במשחק כי אם להמשיך לפעול ולהשפיע, במסגרת ממשלת האחדות הלאומית, על חיינו במזרח התיכון המשומש.

יוסי ביילין לא התפכח, לא ראה אלא את חזונו ולא הקשיב אלא לקול עצמו, ואולי הוא נפרד מאתנו בלי צער, כי מה נבערים שכמותנו בכלל מבינים.