שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    הוסף כתבה
    הכי מטוקבקות
      זירת הקניות

      אירוע הספורט הגדול שנראה במדינה / תוכן גולשים

      אמנם חלפו כבר ימים רבים מהרגע בו רועי ריינשרייבר שרק לסיום המשחק בין אורוגוואי לארגנטינה, אך המראות המרהיבים והחוויה המיוחדת מאותו ערב עודם צרובים עמוק בראשי ובליבי

      בתור אדם שכבר עבר דבר או שניים בחייו, אין הרבה דברים שטרם זכיתי לראות או לחוות. גם בתור אוהד כדורגל מושבע, ספורים החזיונות שטרם נחשפתי אליהם. הייתי באצטדיונים היפים והמפוארים בעולם, נכחתי במשחקים דרמטיים ומותחים שהתעלו לרמה גבוהה, הספקתי לראות במו עיניי כוכבי כדורגל ברמה
      בינלאומית, משחקי ליגה, גביע, ליגת אלופות, משחקי נבחרות, משחקי ידידות, בארץ ובחו"ל. מה לא. למרות זאת, היה חלום אחד קטן ובודד שתמיד נותר איפשהו בליבי, חלום אחד ויחיד שמעולם לא הצלחתי להגשים, חלום שרדף אותי שנים ארוכות. חלום פשוט וצנוע לראות במו עיניי את גדול שחקני הכדורגל בכל הזמנים, את מלך הענף הבלתי מעורער, לאו מסי. להביט בו חד וחלק, בלי מסננים, ללא אשליות, לא באמצעות טכנולוגיות כלשהן, לא מבעד למסך, אלא באופן הכי פשוט וישיר, כשכל מה שמפריד בינינו הוא אוויר האטמוספירה.

       

      מהרגע הראשון בו ראיתי את מסי על מסך הטלוויזיה, אי שם ב-2006, היה לי ברור שצומח כאן משהו מיוחד ושלא היה כדבר הזה. אני זוכר את עצמי יושב בסלון ביתי, שבת אחת, צופה שוב ושוב בשידור החוזר של אותו שער מפורסם נגד חטאפה. צופה ומשתאה. צופה ופשוט לא מאמין. מאז חלפו להן לא מעט שנים, במהלכן הפך לאו הקטן לאריה בוגר, השיג עוד ועוד תארים-  אישיים וקבוצתיים, כבש עוד ועוד פסגות ושערים, ושבר אינספור שיאים היסטוריים, כשגם מחוץ למגרש הוא הוכיח פעם אחר פעם איזו אישיות מופלאה עומדת מולנו. אט אט הוא הפך למושא ההערצה שלי ולמודל לחיקוי עבורי, ומהר מאוד הבנתי שאני כבר לא אוהד את ברצלונה או ארגנטינה, אלא קודם כל אוהד את מסי. בביתי נערם לו אוסף של חולצות, צעיפים, בובות ומסכות של מספר 10 האגדי, ובפורים 2015 הרחקתי לכת כשהתחפשתי לשחקן שמתנשא לגובה 1.70. אין שער שלו שלא ראיתי ואין ראיון שלו שטרם שמעתי. אולם, במשך השנים מעולם לא הצלחתי לצפות בו בעולם האמיתי. וזה ממש לא שלא ניסיתי.

       

      נדב לוי פסל מסי (צילום: פרטי)
      נדב לוי עם פסל מסי(צילום: פרטי)

       

      בנסיעה המשפחתית לברצלונה, בשל אילוצי זמן שונים של כל בני הבית ומכורח הנסיבות, מצאתי את עצמי מבלה חמישה ימים בבירת קטלוניה בזמן שהקבוצה המקומית משחקת שני משחקי חוץ - אחד בליגה ואחד נוסף בליגת האלופות. בכל פעם שהתחלתי לתכנן נסיעה כזו או אחרת למפגש עם הגדול מכולם, צץ לפתע עניין מסוים שמנע ממני לעשות זאת. בכל פעם שהעניין נגע למסי, הרגשתי כאילו ישנו כוח עליון שמתערב ופוגם בתכניות. בכל פעם האכזבה הייתה רבה, אך עדיין לא הפסקתי להאמין. בקיץ של השנה שעברה נראה היה שזה סוף סוף קורה. מסי ונבחרתו הודיעו שיגיעו לארצנו הקטנטונת ימים ספורים לפני יום ההולדת שלי. בתוך תוכי הרגשתי שהרגע שלי הגיע. גם על בהלת הכרטיסים הצפויה הצלחתי להתגבר ונראה היה שהפעם-שום דבר כבר לא ימנע ממני לראות את הכוכב שלי. אלא שגם הפעם נוכחתי לדעת שתכניות לחוד ומציאות לחוד. איך זה נגמר כולם יודעים, כשהתערבות של פוליטיקאים ואיומים מצד ה-BDS הובילו לביטול המשחק ולמפח נפש אדיר עבור עשרות אלפי אנשים.

       

      נדב לוי תחפושת מסי (צילום: פרטי)
      התחפושת הקלאסית(צילום: פרטי)

       

      מקרה זה השפיע עליי רבות וגרם לי להבין דבר הגיוני - אם ההר לא יגיע למןחמד, על מחמד להגיע אל ההר. ידעתי שמסי כבר מבוגר והקריירה המפוארת שלו לא תימשך עוד שנים רבות. החלטתי לעצור את הכל ולשים את החלום בראש סדר העדיפויות שלי, לפני עבודה, לפני משפחה ולפני שיקולים כלכליים. הפעם אטוס למשחק של המשיח ולא משנה מה. גם הפעם זה לא היה פשוט, אך שיכנעתי את עצמי שאם אני באמת רוצה, אין זו אגדה. בסופו של דבר פיניתי את זמני ועצרתי את שגרת החיים לשם המטרה הגדולה. רכשתי טיסה וכרטיסים למשחק של ברצלונה. גם הפעם, כפי שבטח הצלחתם לנחש, התוכנית לא עברה חלק. כשבועיים לפני המשחק, מסי נפגע מתיקול אכזרי ברגלו הטהורה. עד הרגע האחרון הוא עוד היה בספק למשחק ולא היה ברור אם ייכלל בסגל הסופי להתמודדות, אלא שגם הפעם נבצר ממני לחזות בו מלהטט על כר הדשא. עד אותו רגע תמיד הייתה בליבי עוד פיסת תקווה ותמיד הרגשתי שזה עוד יקרה. אולם, מרגע זה והלאה פשוט הפסקתי להאמין.

       

      לפני מספר שבועות עלו פעם נוספת דיווחים כי נבחרת האלביסלסטה עשויה להגיע ארצה. אנוכי, קטן האמונה ולמוד מניסיונות העבר, ממש לא התפתיתי לשמוח, להתרגש, לצפות ולהתחיל לחלום. ידעתי הרי שיגיע הדבר שיטרפד את הסיפור והשאלה היחידה היא מה הוא יהיה. גם כשהמשחק הפך לרשמי, גם אחרי שהתגברו על מכשול ההתאחדות לכדורגל בישראל ("המשחק אינו יכול להתקיים במקביל למשחק של הנבחרת הלאומית"), וגם לאחר שהצלחתי פעם נוספת לצלוח את טירוף הכרטיסים ואת הקריסות של אתר האינטרנט של "לאן", ידעתי שמוקדם מדי מכדי לשמוח. ואכן, פחות משבוע לפני מועד המשחק, ההסלמה והמתיחות בדרום הוכיחו לי שצדקתי. המשחק הועמד בספק ולי היה ברור שדינו יהיה כדין המשחק הקודם. במקביל, הבוס בעבודה הודיע פתאום שאירגן טיול לעובדים ביום המשחק ושיום החופש שביקשתי ב-18.11 אינו מאושר. אמנם הטיול צפוי היה להסתיים בסביבות 18:00, אך התחלתי לראות שחורות ולדמיין תרחיש בו הטיול יתעכב, יסתיים מאוחר מהמתוכנן, אני אקלע לפקקי תנועה ולבעיות בהגעה לאצטדיון, אאחר למשחק ואולי אף אפספס את ההזדמנות הנדירה שלי.  

       

      נדב לוי אינטר ברצלונה (צילום: פרטי)
      אינטר נגד ברצלונה - בלי מסי(צילום: פרטי)

       

      אלא שדווקא אז הגיעה נקודת המפנה. בין רגע הקערה התהפכה על פיה וקיבלתי הוכחה - בפעם המי יודע כמה - שיש מישהו למעלה שרואה ויודע הכל. זה התחיל בכך ששתי הנבחרות הכריזו כי יגיעו לארץ הקודש על אף המצב הביטחוני הרעוע. לאחר שאלה נחתו, קיבלתי לפתע הודעה מהבוס כי הטיול נדחה למועד אחר ואוכל לקבל את החופש שביקשתי. יום המשחק הגיע. הדרך הבעייתית והמאיימת לבלומפילד המחודש עברה בשלום, ולמרבה הפלא, הפעם באמת דבר לא עצר אותי. גם לא העובדה שמחוץ לאצטדיון בחור צעיר שיכנע אותי, בצעד פזיז ומאוד לא אחראי מצדי, להחליף עמו כרטיסים בטענה שהכרטיסים שלי יאפשרו לו לשבת ליד בני משפחתו.

       

      בסופו של דבר זה קרה, וקרה על הצד הטוב ביותר שיכולתי לדמיין. רק כאשר נכנסתי לאצטדיון הרשיתי לעצמי להתחיל להאמין ולהתרגש באמת. משם הכל פשוט זרם כמו חלום שמתגשם. השחקנים עלו על כר הדשא בהובלתו של האחד והיחיד ונתנו הופעה בלתי נשכחת שתיזכר לשנים. אף על פי שמדובר במשחק ידידות בלבד, שחקני שתי הקבוצות הציגו משחק לחימה מרשים, עם הרבה רצון ואנרגיות ולא מעט ביצועים מרהיבים. ארבעה שערים, מהלכים קבוצתיים ואישיים נפלאים, שער שוויון בתוספת הזמן, ומעל הכל - מסי אחד ענק.  רגע השיא האישי שלי הגיע בדקה ה-28 למשחק, כאשר מסי ניגש לבעוט בעיטת קרן בפינה הדרום מערבית של האצטדיון, במרחק של מטרים בודדים מכיסא מושבי. 

       

      לאו מסי חוגג (צילום: עוז מועלם)
      מסי בבלומפילד(צילום: עוז מועלם)

       

      נוכחתי לדעת כי הסבלנות משתלמת וכי לעולם אסור להפסיק להאמין. גם אם לא תמיד הדברים הולכים בכיוון הנכון וגם אם נתקלים בדרך בקשיים ובתלאות, תמיד יש תקווה. אף פעם לא ניתן לדעת מה ילד יום ומתי תגיע ההזדמנות שלנו, אך הדבר יכול לקרות בכל יום מחדש. לא הכל בשליטתנו ולא אנחנו אלה שקובעים ומחליטים מה קורה ומתי. לעתים הדבר הגדול ביותר מתרחש דווקא מתוך הייאוש וכאשר לא מצפים לו, וזהו הקסם הגדול ביותר בעולם. כך או כך, חלומות נועדו כדי להגשים אותם ואל תתנו לאף אחד להגיד לכם אחרת.

       

      לפנייה לכתב/ת
       תגובה חדשה
      הצג:
      אזהרה:
      פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
      מומלצים