שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות

    הסיפור שלנו

    אדוה רייכמן הגיעה לניו יורק כדי לכבוש את הוליווד ולהפוך לתסריטאית ובמאית מצליחה. מאז, הסרטים שלה, שעוסקים בסכסוך הישראלי ערבי, זוכים לככב בפסטיבלים ולעניין רב

    השנים האחרונות הובילו לא מעט במאים ותסריטאים ישראלים המנסים את מזלם וכשרונם בחו"ל, בארצות הברית בפרט וקוצרים שבחים והצלחות, עם וונדר וומן כחול לבן וכמובן אוסקר שרק בשנה האחרונה הוענק לבמאי הישראלי גיא נתיב, על סרטו "סקין״.

     

    הרצון ליצור קולנוע, להתמקצע בו ובעיקר להפיץ את המסרים הישראלים ברחבי תבל הוביל את אדוה רייכמן (32) אלינו ובימים אלו, הסרט Something To Live For, שהיא נמנית עם יוצריו, זוכה להצלחה אחרי שכבר לקח חלק בפסטיבלי הסרטים היוקרתיים ביותר בעולם, בין השאר בפסטיבל טאורמינה באיטליה, LA Shorts ו-Urbanworld היוקרתיים בארצות- הברית.

     

    "הסרט עוסק באישה פלסטינאית בחודש שמיני, שבעלה מת בכלא הישראלי", היא מספרת ל״ידיעות אמריקה״, "בעזרת חמאס, היא מתכננת פיגוע התאבדות בכדי לנקום את מותו. לידתו המוקדמת של בנה מעלה בה ספקות, אך האם חמאס ישחרר אותה מהתחייבותה?"

     

    כיצד נולד הרעיון לסיפור מורכב במיוחד שעוסק בסכסוך הישראלי-ערבי?

    "כשעבדתי בתכנית 'הבוקר של קשת', סיקרנו באופן שוטף את פיגועי הטרור ומבצעי

    'שובו אחים' ו'צוק איתן', מה ששינה אצלי משהו בתפיסה. העמקתי את העיסוק בכך גם כשעבדתי אצל נתי דינר על סרטי דוקו שעסקו באירועי טרור וחטיפה גדולים בשנות ה-70 וה-80 וכל זה השפיע עליי מאד. כשעברתי לארה"ב הלב והראש שלי נשארו בארץ ובסיפורים הבלתי נגמרים, בכאב, באבדון. אחרי מספר תסריטים, הגיע הסרט הזה. רציתי לחקור את מחשבותיה של אישה בצד השני של הסכסוך. ניסיתי להשאיר את הפוליטיקה מחוץ לסרט ולחשוב מי ומה הייתי אם הייתי נולדת במקום אחר, על כל המשמעויות של זה״.

     

    איתה עבדו על הסרט יוצרים ישראלים נוספים: ״בזכות עבודתם הפנומנלית של המפיק, ניר דבורצ'ין, והמפיקה שותפה, גל דור, הצלחנו להרים את הסרט וליצור תוצר שאנחנו גאים בו.״

     

    עיתעית ()
    אדוה רייכמן.

     

    לתפקיד הראשי של נבילה, לוהקה אנואר ז'ור המוכשרת ובתור מוסלמית שחיה בישראל נתנה לו עומק נוסף. ״יש סצנה בה נבילה מתאמנת על פעולת הדקירה. בזמן החזרות, אנואר חשבה שהיא מתאמנת על לדקור את האוויר ולקחה סכין. הסברתי לה שהיא לא תכוון את הסכין לאוויר, אלא שהיא תנסה לדקור את השחקן שמולה אז כרגע נעשה חזרות עם טוש. באותו רגע היא פתאום הבינה מה אנחנו באמת עושים והתחילה לבכות. היו לא מעט רגעים כאלה שהמסר של הסרט, הכאב שבו, פתאום נהיו אמיתיים והמשחק נהיה אישי יותר״.

     

    ומה דעתך על הסכסוך? חווית אותו פעם?

    "כישראלים, הסכסוך תמיד מלווה אותנו, אבל רק בצבא באמת הבנתי אותו. מרעננה הגעתי למנהל האזרחי בג'נין ושירתתי כסמב"צית תיאום וקישור. המנהל האזרחי מתווך בין כוחות הצבא לפלסטינאים בגזרה. פתאום מצאתי את עצמי כנקודת הקשר הראשונה לכל בעיה, שאלה ובקשה. התפקיד הגיע עם אחריות גדולה וכל הזמן תהיתי על המשמעות שלו. רציתי לעזור לכוחות הצבא, רציתי לעזור לאנשים שהיו צריכים את עזרתי בגזרה ובמקביל ניסיתי להבין איך ואם בכלל אני יכולה לעשות משהו.

     

    המראות והאירועים שהייתה עדה להם אז, נשארו שם עד היום: ״אני זוכרת את הכעס שהרגשתי כשחייל נדקר באחד הצ'קפוסטים או כשחייל אחר נפגע קשות במבצע גדול בקבטיה כי זרקו עליו חפץ כבד מאחד הגגות. ומנגד אני זוכרת את הכעס שהרגשתי עלינו כשפלסטיני מת במחסום שלנו ולא הצלחנו להעביר אותו בזמן לקבל עזרה בארץ״, היא מספרת בכאב. ״יש המון אפור וטשטוש בקונפליקט הזה ויותר מדי אנשים שתקועים באמצע. היו גם פעמים שהאבסורד של המצב בלט כי בסופו של יום כולנו אנשים. אני זוכרת שפלסטיני התקשר אליי לשאול משהו וברקע שמעתי את נינט שרה או פלסטיני אחר שניהל קשרים עם מחלקת התיאום והקישור וקצת נדלק עליי אז תמיד היה מבקש להגיד לי שלום. זה רגעים קטנים שמראים לך כמה החיים היומיומיים של כולנו דומים. אנחנו רוצים אותו דבר. זה הסכסוך שהופך הכל לקשה.״

     

    עיתעית ()
    הוליווד. רייכמן

     

    איך הסרט התקבל עד כה?

    "הסרט הוקרן מסביב לעולם, בין השאר בפסטיבל טאורמינה באיטליה שהשופט הראשי בו הוא אוליבר סטון, LA shorts ו Urbanworld שהם פסטיבלים יוקרתיים בארה"ב. התגובות מעניינות מאוד. לעיתים לאנשים יש נטייה לפרש את הסרט לפי הפוליטיקה שלהם ולשם אני לא נכנסת. אני יכולה להגיד מה ניסיתי להעביר ולאן חתרתי, אבל בסופו של יום כשהסרט יוצא לאוויר העולם, הוא לא בשליטתי יותר וכשעוסקים בנושא כזה נפיץ, הכל יכול לקרות. לשמחתי הרבה, התגובות חזקות והסרט יצר דיון בקרב הצופים, כשזו בסופו של דבר המטרה שלי. בזמן ההקרנה עצמה, הדרך בה אני יודעת אם הקהל מעורב או לא, היא לקראת הסוף, באחד מרגעי המתח. פתאום שומעים את הצופים נאנחים בחשש ואז עולה לי חיוך קטן".

     

    רייכמן, תסריטאית ובימאית ישראלית מתגוררת בשנים האחרונות בלוס אנג'לס. לפני שחצתה יבשות, סיימה לימודי תקשורת במרכז הבינתחומי ועבדה בתכנית 'הבוקר של קשת' וסרטי טלוויזיה כדוגמת "קו 300". בשנת 2015 נרשמה ללימודי תואר שני בקולנוע באוניברסיטת USC וכיום עובדת בחברת הפקות ויוצרת סרטים עצמאית.

     

    "הייתי מהילדים האלה שצמודים למסך כל היום", מעידה על עצמה, "טלוויזיה הייתה קסומה בעייני והמשיכה הייתה גדולה ממני. ההורים שלי ניסו להגביל את שעות הצפייה ולנתק אותי מהקופסא הזו, אבל כבר הייתי מכורה. וכמו כל מכור טוב, הלכתי עם זה עד הסוף ועברתי ללוס אנג'לס."

     

     

    למה ארה״ב?

    "לאורך השנים שמעתי חלק מאנשי הקולנוע מסבירים שאין סיבה ללמוד קולנוע באוניברסיטה. אפשר פשוט להיכנס לתעשייה מלמטה ולטפס. אבל אני לא ידעתי איך לכתוב תסריט, מה זה באמת אומר לחשוב כבימאית ובכללי, איך להפוך את הרעיון שיש לי בראש לסרט מוחשי. אז מבחינתי הלימודים היו חלום שהתגשם. לוס אנג'לס היא המרכז. היא החלום הקולנועי. הכל קורה כאן אז היה לי ברור שאני צריכה להגיע לארה"ב. עברתי והתחלתי תואר שני בקולנוע באוניברסיטת USC שכבר 7 שנים מדורגת מקום ראשון בארה"ב בקולנוע. זו הייתה תוכנית לימודים מצוינת, מלאה באנשים מכל העולם, בגילאים שונים, שהביאו עימם מגוון רחב של סיפורים. פתאום הייתה לי סביבה בטוחה ותומכת ליצור, לנסות, לטעות. זה היה מפחיד ומרגש בו זמנית. ויתרתי והקרבתי המון בחיי האישיים כדי לעשות את המעבר אז הלחץ הורגש״.

     

    אחרי ארבע שנות לימודים, היצירה, היא מצהירה, הפכה למרכז חייה. במקביל ל-Something to live for, רייכמן משמשת גם כתסריטאית שותפה לסרט "סמיר" המעניק פרשנות עכשווית ל"רוזן ממונטה כריסטו". הסרט עוסק בחייו של בחור ערבי המופלל בטרור בארה"ב ונשלח לגואנטנמו. הסרט מומן ע"י Warner Bros והוקרן בפרימיירה עולמית בפסטיבל הנחשב,Heartland , ממש לפני מספר ימים.

     

    "כתבנו את התסריט בתהליך דומה ל- writers room בטלוויזיה כשג'ון ווטסון (שאחראי לסרטים וסדרות כמו רובין הוד, קארי ופולטרגייסט בין השאר) בראש", היא מספרת. "לא היו חסרים ויכוחים ואי הסכמות על כיוונים ופיתוחי דמויות. חזרנו קדימה ואחורה, שינינו והידקנו ללא הפסקה. הסכמנו על הכיוון הכללי ולאן צריך להגיע בנקודות מסוימות. נתנו לכל אחד יד חופשית וכתבנו סצנות לכל מיני מקומות בסרט עד שהתגבשה הדרך הנכונה. משם, התהליך היה כבר יותר ברור. מעולם לא כתבתי תסריט בדרך כזו, אבל למדתי המון״.

     

    ההשראה לתסריט נולדה אצל אדוה כבר לפני הרבה שנים, כשסבה רכש עבורה את הספר. ״הוא נפטר במהלך כתיבת התסריט. עצרתי וטסתי לארץ להלוויה ולשבעה בתמיכת חבריי. אני מקווה שהוא גאה בי".

     

    מה היעד הבא?

    "אני מקווה שזה יהיה בימוי הסרט שהתחלתי לכתוב אחרי מבצע 'צוק איתן'. Project Fog. הסרט עוסק בסוכן ישראלי סמוי שחי בעזה, מגדל בה משפחה ופועל בחמאס. כשמלחמה פורצת וחייל ישראלי נחטף, הוא מופעל בכדי למצוא את מיקומו. להפתעתו, הוא מגלה שבנו בן ה -16 הוא אחד החוטפים ועכשיו צריך לבחור בין המשפחה למדינה. בתחילה חששתי שהיעדר דמויות אמריקאיות בתסריט ימנע את הפקתו, אבל לשמחתי אני מזהה שנושאים כאלה כן מתחילים לעניין את הקהל האמריקאי. זה לא יהיה פשוט, אבל מה כן פשוט בקולנוע? המטרה האישית היא כמובן הצלחה והתקדמות בתעשייה, אבל כמו ביצירות האחרות, גם פה אני רוצה לעזור לקדם את השיח בין הצדדים. ואם אני מרשה לעצמי לחשוב על העתיד הרחוק יותר״, היא מסכמת, ״אז טלוויזיה. להיות show runner של הסדרה שלי. זה מצחיק, פעם אנשים רק רצו לעבור מטלוויזיה לקולנוע, אבל היום הטלוויזיה זכתה לכבוד שמגיע לה. אצלי החלום תמיד היה טלוויזיה".

     

     

     

     

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים