שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    הטייפ הקטן שהתניע לאביהו מדינה את הקריירה

    בחדר הקטן בקיבוץ נחשון היו ברז מטפטף, ארבע כוסות וטייפ סלילים של סוני. מי ידע שיום אחד הטייפ הזה יקבל תפקיד מרכזי בקורות המוזיקה המזרחית בישראל, כשיזניק את הקריירה של אביהו מדינה וגם את חיי האהבה שלו

    מה הם לא עשו לרוחצ'ה? הכל התחיל בלחשושים קטנטנים מתחת לפני השטח שהפכו מהר מאד לרחש-בחש בגובה הדשא, אחר כך לרמיזות ש"יש לה את זה" שהתפשטו כמו להבות בחורשת אורנים בקיץ, עם פצפוצי אצטרובלים ושרף דליק והפכו לרכילות גלויה וקולנית. עכשיו כאשר כולם דיברו על כך בקול רם, ש"יש לה את זה" לא הייתה ברירה אלא להביא את עניינה של רוחצ'ה לוועדת חברים ומשם הדרך קצרה לאסיפת הקיבוץ.

     

    ומה לא אמרו על רוחצ'ה באסיפת הקיבוץ? שהיא לא "שיתופית" שהיא לא "שוויונית", שמזמן הייתה צריכה לשכוח את הרגליה ה"עירוניים" ובכלל הייתה זו הזדמנות מצוינת לכל ה"אידאליסטים" לחזור ולדקלם את הסיסמאות הידועות שמקורן היה מאחורי מסך הברזל.

     

    ורוחצ'ה? נאלצה להודות במופע מעורר חמלה, בדיון צולב (היום היו קוראים לזה שימוע) שאכן "יש לה את זה" בארון. ומה היה "הזה" שהחביאה ושכולם נרתעו מלציין את השם המפורש? היה זה מכשיר טלוויזיה קטן, סך הכל 13 אינץ' שחור לבן, שקלטו בו רק את הערוץ הראשון (לא היו אז ערוצים אחרים), בלי אנטנה חיצונית כך שמרבית הזמן התמונה הייתה מטושטשת. וליצני חצר- המשק היו אומרים שאין צורך לעלות לירושלים כדי לראות שלג אלא מספיק להיכנס לחדר של רוחצ'ה ולהביט במסך.

     

    טורים נוספים של אברהם זיגמן:

    מנעמי שמר לשייקה אופיר: המפגשים שהולידו את "אלעד ירד אל הירדן"

    עם הגיטרה על הכתף: ההקלטה הנדירה של החייל שלום חנוך

    זרעים וערגונות: למה התכוון מאיר אריאל?

     

    החלטת אסיפת החברים שנערכה במוצ"ש כלשהו בשנת 1968 הייתה שעל רוחצ'ה להחזיר את המכשיר המאיים על לכידות הקבוצה - להוריה, ולהמשיך לצפות ביחד עם כל הקיבוץ בטלוויזיה האחת והיחידה המוצבת בחדר האוכל. ושאול הציניקן הוסיף שאת חוויותיה מחיים יבין היא יכולה לשמור לעצמה ולא חייבת לחלוק עם שאר החברים. הסעיף השני שהועלה באותה אסיפה היה סעיף זניח, העברה של כמה צעירים וצעירות, לא נשואים (ואני בתוכם) מהצריפים שעוד נשארו מהעלייה לקרקע ב-1950 למבנים החדשים. החלטת האסיפה: האישור ניתן פה אחד.

     

    אביהו מדינה (צילום: עמוס בן גרשום, לע
    אביהו מדינה(צילום: עמוס בן גרשום, לע"מ)
    יהודית ואני עברנו לאותה הכניסה. יהודית קיבלה את החדר הגדול ואני התגוררתי בחדר הימני הקטן. היו בו מיטה, כוננית, ארונית לבגדים ולא יותר. אבל למי אכפת. חלקנו במשותף כיור אחד עם ברז מטפטף, חמש כוסות פיירקס שאחת מהן התנפצה לרסיסים תוך כדי המעבר (אז נשארנו עם ארבע), וקומקום חשמלי משותף שרתח רוב שעות היום והלילה. הטוסטר והמקרר הקטן היו בכניסה השנייה. כשבני משפחתה של יהודית באו לביקור והיא לא הייתה, אני הייתי המארח. וכשהגיעו חבריי ואני לא נמצאתי, דאגה להם יהודית כאילו היו בני משפחתה.

     

    בצריף שנעזב גרתי עם נחום הכנר. נחום שהיה מוזיקאי מדופלם וידע סולפג' (טכניקת שירה והוראת תווים) על בוריו, היה לי לעזר: בכל פעם שצצה מנגינה בראשי וחששתי שהיא תלך לאיבוד, הייתי מפזם לו והוא היה מעלה אותה מיד על הכתב. ואם קרה שהמוזה ביקרה בחדרנו ונחום נעדר, הייתי מחכה לו בציפייה דרוכה ובינתיים מזמזם לעצמי באובססיביות את המוזיקה שהמצאתי, כדי שלא תישכח. בדרך כלל הזמזום השני היה אחיו התאום של הראשון, השלישי כבר היה גיסו של הראשון, ואילו בגרסה ה-16 שמעתי את עצמי מזמזם קורל של באך. עכשיו כשעברנו למגורים החדשים ונחום הלך בעקבות אהבתו לקיבוץ אחר, הייתה לי בעיה - איך לשמר מנגינות שהופיעו ללא התראה מוקדמת.

     

    הפתרון המיידי היה לבקש מרכזת ועדת התרבות ויזה לשימוש ארוך טווח בטייפ של הקיבוץ, אך זה לא היה מעשי משתי סיבות: האחת, כבר חודשים שאין ועדת תרבות פעילה והרכזת מחליטה פה אחד מה שבא לה ולכן לא היה סיכוי שתכריע לטובתי; והשנייה, גרי, הממונה על ההקלטות, התחיל לעבוד ב"צוותא" תל-אביב והיה חוזר הביתה בשעות לא שעות. הפתרון היחיד שנראה לי היה לגייס את רשם-הקול הפרטי הסודי שהיה לי בבית הוריי, אך לאחר שראיתי את הזובור שעשו לרוחצ'ה חשבתי פעמיים. איזה פעמיים? חשבתי כל השבוע אם אוכל לעמוד בפני האסיפה עם טיעונים של הבעד והנגד, וההתלבטות הייתה כל כך עוצמתית עד שמרוב מחשבות לכאן או לכאן הרגשתי שאני הופך סכיזופרני. לבסוף הבאתי את ה"זה" שלי לקיבוץ לא לפני שהצהרתי שאם יצטרכו הוא יועמד גם לטובת הכלל. עד כמה שאני זוכר הוא שימש פעמיים כנגן בחוג לריקודים ובזה שילמתי את חובי לחברה.

     

    היה זה טייפ סלילים מצוין של סוני, עם שלוש מהירויות וארבעה טרקים, מיקרופון צמוד ומקומו כבוד על הכוננית (היה זה המקום היחיד שנשאר בחדר הקטן והדחוס). הוא הועמד בהיכון - כפתור הרקורד האדום היה לחוץ בכל שעות היממה ולאט לאט התמלאו סרטי ההקלטה זמזומים אין ספור.

     

    באחד מביקוריו של אורי שבח בחדרי הקיבוצי, הצטרף אליו, חבר, שיפוצניק במקצועו, שתוך כדי הרכבת האינסטלציה והאריחים או סיוד הקירות והתקרה, גם הוא היה מזמזם לעצמו. דעתו של אורי הייתה שהמנגינות שלו יפות וכדאי לתעד אותן. ומכיוון שלאותו חבר לא היה מכשיר הקלטה, ומכיוון שאותו חבר ידע לנגן רק שניים וחצי אקורדים בגיטרה (רק כדי לסבר את האוזן בוב דילן מנגן את שיריו בשלושה אקורדים בלבד, חצי אקורד יותר מהשיפוצניק הנ"ל), ביקש אורי שאשמש טכנאי הקלטות ומלווה בגיטרה בו זמנית. המנגינות אכן היו ערבות מאד, בעלות גוון מזרחי או כמו שעתידות להיקרא "זמר ים-תיכוני", והחבר ששמו היה אביהו החל להגיע אלי בתדירות הולכת ורבה.

    אביהו מדינה (צילום: אביגיל עוזי)
    אביהו מדינה(צילום: אביגיל עוזי)
     

    כשהתפרסם קול קורא מרשות השידור על אודות תחרות הזמר המזרחי "למנצח שיר מזמור תשל"ב-1971", קיבלנו בקורת רוח עצומה את העובדה שהתקנון אינו מחייב כתיבת תווים ומספיקה הקלטה ביתית אז...שלוש ארבע לעבודה. בחדוות היצירה הונצח אורי שבח בקולו על הטייפ שבחדרי, וועדת השופטים שקיבלה למעלה מאלף שירים אהבה מאד את החומר שלנו והעבירה אותו עם עוד שמונה שירים נבחרים לשלב המעשי - הפסטיבל עצמו. הללויה. אני מוכרח להודות שמחיאות הכפיים של הקהל בבנייני האומה שאהב את שירינו, היה סוג של רעש משכר ומסמם, מכאן ואילך המשיך אביהו להקליט את הסקיצות לתחרויות הבאות בחדרי הדל והמשיך ובכן, לזכות.

     

    ביום קיצי אחד התעכבתי לנוח, אחר העבודה, בחדר האוכל בפינת הלחם, הריבה והחלב, משוחח עם חברים. באופן טבעי הדיבורים נמשכו שעה ארוכה. ובעוד אני מרחף ברומו של עולם ושוכח שמחכים לי, הואילה יהודית שכנתי הטובה להיות ארצית יותר ולארח את השיפוצניק המזמר כמו שעשתה בפעמים קודמות (זה נודע לי רק בדיעבד). אביהו מדינה שנעשה בינתיים לבן-בית (הייתה לו הכוס הפרטית שלו בכיור, ומברשת שיניים מעל לכיור) ושנהג להביא בביקוריו שהלכו ותכפו חאוואג' לקפה, סחוג וחילבה, פיתות ושאר ירקות החל להפחית משום מה את "זמזומיו" בחדרי אך לעומת זאת שירתו בחדרה של יהודית הלכה והתעצמה. עד שהשירים הכי יפים שלו היו בסופו של דבר ילדיהם המשותפים.

     

    לא פעם אני משתעשע במחשבה מה היה קורה אילו אסיפת החברים הייתה דורשת ממני להחזיר את הטייפ להורי (ראה מקרה רוחצ'ה) והסוני לא היה משרת אותי ואת חברי. האם יתכן אז, שאורי שבח לא היה זמר? האם יתכן שאביהו מדינה לא היה מתפרסם? האם יתכן שלא היו השירים היפים שלו (מ"יעקב התמים " עבור ל"חידה את לי" ועד "שבחי ירושלים") יוצאים לאור? האם יתכן שיהודית הייתה נשארת בקיבוץ ונשואה למישהו אחר? ואפשר להוסיף עוד הרבה "יתכנים". ויתכן שלזה התכוון הקופירייטר כשהבריק והמציא את "אין כמוני יש לי סוני!".

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: עמוס בן גרשום, לע"מ
    אביהו מדינה
    צילום: עמוס בן גרשום, לע"מ
    לאתר ההטבות
    מומלצים