בעיני מנדלגיל

יובש בשפתיים / היה לי יבש בשפתיים השבוע והן נסדקו. אבל ככל שזה נמשך והתברר שרוב הווזלינים אזלו מהסופר־פארמים, הבנתי שהיה יבש בשפתיים לכלל אזרחי ישראל. ואיך לא? מה שהם עוברים, מה שראש הממשלה, מה שהיועץ, מה שהבימה. אז בואו נהיה אנושיים לרגע וחומלים, אפילו לשחק בתיאטרון ולקבל משכורת אי־אפשר פה בשקט, השם ישמור. ובתוך כל זה נפל עליי היומולדת. ולא סתם, אלא יומולדת של הגיל שלא אומרים אותו בקול רם. שמסתירים אותו, שמצפינים.

אז כן. איש לא אשם בגילו. נולדנו מתי שנולדנו ולא הייתה לנו אפילו זכות הבחירה למי להיוולד ומתי. וכן יש כאלה שבכל יומולדת נולדים מחדש עם סרט על הראש, ויש כאלה שמבינים שנעבעך, כל יומולדת מסמן את קיצור החיים. אז אני שייך לסוג השני כמובן. למביני הקוצר. והשבוע, כשהגיל הגיע, החלטתי למלא דוח יומולדת שמשמעו כמה גילויים אישיים על הפרעה אישיותית בענייני חגיגות היום שבו נולדתי.

יותר ופחות / בואו נעשה עוד הבחנה: יש גם ימי הולדת יותר ויש ימי הולדת פחות. כלומר, יש ימי הולדת שלא מזיזים לנו את שפיץ הנעל (למשל יומולדת ארבע או 31) ויש ימי הולדת יותר שבאחד מהם עשו לי פעם במשפחה שלושה ימי צרמוניות (חגיגות מיוחדות עם בלונים וגלידות), ונהייתי לרגע הסלב המשפחתי. כשבני המשפחה נעמדו מולי וכל אחד אמר לי למה וכמה הוא אוהב אותי סטרייט אין מיי פייס, בכיתי מהתרגשות לא פחות מאשר בברית המילה של הנכד.

אז יש כאלה שנלהבים. יש כאלה שאדישים. יש כאלה פגועים שקוראים ישר להפגנות רחוב, ויש כאלה שמקבלים את הדין ומחכים לראות מה יילד יום.

בליווי אקורדיון / וככה, כאמור ביום שלישי פעמיים כי טוב, הוא הגיח. ואני, לא רק שלא ביקשתי כלום, אלא קיוויתי שיעשו לי טובה ושידלגו לי עליו. או גג שיעשו לי ארוחת חברים ומשפחה מקומצנת, משקאות וסוכר, בליווי שירה בציבור עם אקורדיון וחלוקת קציצות, שנניח אלעדיק חברי הטוב יבשל. אבל לא. זה לא עבד. הודיעו לי שלוקחים אותי לימים של הפתעות. ססאמק, מצאו להם למי לעשות הפתעות. בדיוק לאחד שהכי פחות אוהב את זה.

ובהערת אגב. זה בדיוק הסיפור של החוגגים לך מול הנחגגים. במילים אחרות, החוגגים לך ימי הולדת תמיד יגבו את ההפתעות שהם מכינים (ברוחב לב) בטקסט הבא: אנחנו אוהבים אותך, ואנחנו נעשה בך כרצוננו ביומולדת שלך, כי אתה שלנו, אהובנו האחד והיחיד. ונניח נקנה לך ספרים, גם אם אתה לא אוהב לקרוא, או סירה גם אם לא בא לך לשוט במים הסוערים.

התמכרות / לחגוג ימי הולדת זו התמכרות. קבלת מתנות בשביל ההנאה זו בוודאי סוג של התמכרות. לשיר זו התמכרות, ולהרים אותך על כיסא 700 פעם כשיש לך פחד גבהים זו התמכרות, וגם סדיזם. אז מה לא ממכר?

"שחרר", אמרה לי הפסיכולוגית. ובמילים אחרות "תרפה". הרי אתה חייב להיות מאושר שהגעת לגיל שלך, שיש אנשים שאוהבים אותך. וחוץ מזה, מה חסר לך, יא אהבל? יש לך מזה ומזה. כלומר, המון מהכל. אז הפוך את יום ההולדת ליום של אהבה בחייך. ובעיקר שים בצד את טירוף המערכות שהארץ עוברת, ואת כל השטויות שתקעו לך בראש פעם, שלא חוגגים ימי הולדת כי צריך להיזהר עם הטוב.

כן. כך בערך היא דיברה. וכשברקע שמעתי את 'הפי ברסדאיי טו יו' האולטימטיבי של סטיבי וונדר, הוא הגיע (הגיל) כמו הודעה של טופס דואר שמודיע לך בלי רגש שיש לך חבילה או הזמנה לפריימריז. ואז בצר לי פניתי בתחינה ליועמ"ש לימי הולדת מר מנדלגיל וביקשתי דוח אשם או לא אשם בגילי, שהלך ככה:

אשם שנולדתי? ברור שלא.

אשם בלא־לאהוב ימי הולדת? כן ולא.

אשם בקבלת מתנות ימי הולדת? לא אשם, כי שונא מתנות יחיה.

אשם בהתמכרות לאהבת הקהל? כן, אבל אני קודם כל אוהב לשיר, אמרתי להצדקתי.

יופי. אז מה חסר לך? שאל מנדלגיל ואני עניתי שחסרות לי השנים שברחו לי. ובעיקר האנשים שנעלמו לי והדקות שחלפו כבזק. ואיך שאמרתי את המילה בזק, הוא קפץ מקומו ושאל: "מה הכוונה?"

"הכוונה לא לבזק בסגול, אלא בזק בקמץ, שזה מהר", עניתי. והוספתי שהשאלה הפתטית היא איך מחזירים אותן, את השנים.

"אולי תסתכל על הכל מנקודת מבט אחרת", הציע לי מנדלגיל זווית חדשה של ראייה.

"למשל?" שאלתי.

"היית בסקנדינביה או במלדיביים? לא! עלית לאוורסט או לקילמנג'רו? לא. רק לגבעה תלולה שמובילה לבית רבין ברמת אביב. שחית עם קרפיונים או כרישים? לא! ראית את הסרט החדש 'הקרב על מידווי?' לא. נו, אז יש לך עוד המון מה לעשות והכל לפניך. צ'פלין אפילו עשה ילד בגיל הרך שלך".

דרך עכו לשבי ציון / כך קיבלתי לרגע את הדין. אבל רק לרגע, כי בכל זאת על הבוקר דחפתי את הגיל מתחת לחריץ דלת הכניסה, כמו שהיינו מחזירים פעם לדוור מעטפה של רפורט (דוח) שלא היה לנו נוח לקבל אותו. אחר כך ניסיתי לא להתקרבן, ארזתי את הטרולי שלי ונסענו, היא ואני, אל הלא־ידוע. כלומר, אל מחוז ההפתעות שהיא עשתה לי. ולאן הגענו? הנה רמזים: ים, חוף מלא שברי אבנים, אנדרטה לזכר גיבורי השייטת, צפונה מחיפה, שם נולדה וקבורה דליה לביא, מי שהייתה גל גדות הישראלית בשנות ה־50, אל הבית המהמם של פנחס וגסטון, שזה מתברר איש אחד. השם העברי פנחס והמרוקאי גסטון.

ואגב, להבדיל, איברהים פחה (שהיה פעם מושל הארץ) קבע שעכו תהיה המרכז של השלטון.

אז חלפנו גם דרך עכו ואפילו עצרנו במסעדה של אורי בורי המזוקן ובשומרת לא אכלנו רהיטים, אלא גבינות אצל אלטו. וכשהגענו למחוז חפצינו המרומז, חיכו לי שם כל החברים האוהבים שלי שבאו לנחם אותי על גילי. וכמה ימים אחר כך לקחו אותי שלושת הילדים שלי לאזור שישו הלך בו על המים. ובאמצע עשו לי מסיבת הפתעה עם איזה מאה איש וברכות מרגשות וסושרד שהעלים את כולם (והחזיר) וקטורזה שהצחיק עד בכי. שלא לדבר על המעריצים שהביאו לי בין השאר עץ מתנה, והנשיא ריבלין שבכיתי מדבריו. בקיצר, אושר רב.

ואז, כמו שקורה המון פעמים בהרפיות, הנחתי לפתע לאובססיית השליטה שלי לגווע, הסמקתי מכמויות האהבה שנשפכו עליי מכל עבר והתרכזתי יותר בשאלה (שכל אחד צריך וחייב לשאול את עצמו בימי הולדת ובימים אלה) ומה הלאה? כלומר, מה אחרי שהיומולדת יעבור, ויהיו בחירות שלישיות וכשהגיל יפסיק לדבר איתך ברמיזות? האם נהיה עדינים או הרסניים כלפי ארצנו ועצמנו?

העצים והציפורים / אז כדי לקבל תשובות סבירות הלכתי לעצים בשדרה ליד הבית (כי העצים העתיקים והוותיקים יודעים משהו שאנחנו לא). "מזל טוב", לחשו לי העצים, "לך הלאה". "מזל טוב", לחשו גם הציפורים שעפו מעל העצים, "עוף. תתקדם. תתקדמו". וה"תתקדמו" כבר היה מופנה כמובן לכל העם מיובש השפתיים.

וככה הבנתי שמעכשיו כבר לא יכולתי להכחיש אותו, את הגיל, אלא לצפות שמישהו יכחיש אותו עבורי. כלומר, ייתן לי לפחות למראית עין פחות שנים ויגיד: אתה נראה בן 50. ואחר כך התנחמתי בעובדה שכשהייתי צעיר הייתי מתעורר המון־המון פעמים בבוקר מהשינה ולפתע מרגיש זקן. וראה זה פלא, אחר כך זה עבר.