על ילדים שנולדו להורים עם צרכים מיוחדים

אני נולדתי לשני הורים המתמודדים עם מגבלה. אמא חלתה בפוליו בגיל חצי שנה ולכן הייתה עם רגל וחצי בלבד. אבא שלי התעוור לחלוטין בגיל 14. כאלה היו ההורים שלי. היא הייתה העיניים שלו והוא הרגליים שלה.

• בת 45, כמטר וחצי, עם טרשת נפוצה ודוגמנית
  

לא אחת נשאלתי איך זה לגדול עם הורים נכים? התשובה שלי היא אותה תשובה: לא מכירה מציאות אחרת. אלה ההורים שלי. נקודה. תינוק לא זקוק להורים מושלמים. הוא זקוק לטיפול בסיסי ו...אהבה, ואת זה קיבלתי בכמויות גדולות.

" תינוק לא זקוק להורים מושלמים. הוא זקוק לטיפול בסיסי ו...אהבה, ואת זה קיבלתי בכמויות גדולות"(צילום: shutterstock)

אז נכון, אבא או אמא שלי מעולם לא התלוו לטיולים שנתיים כהורה מלווה, ואם הכיתה שלי הייתה בקומה גבוהה, באסיפת ההורים המורה נפגשה עם אמא ביום אחר, בקומת קרקע...מלבד זה, ילדות רגילה.

כילדה אני חוששת שלא ממש עזרתי במטלות הבית (לא לדאוג, הבנות שלי מחזירות לי עכשיו). די התעלמתי מהנכות שלהם, התנהגתי כמו ילדה רגילה ואחר כך כמו מתבגרת טיפוסית.

היה ברור שאנשים "במצבם", לא יכולים לעבוד

דבר אחד אני זוכרת במיוחד: כששינו את השטר של השקל למטבע קטן. ולאבא שהחזיק עודף אחד נשמט מטבע מהיד. אחותי, אז תינוקת בת שנתיים, התכופפה בטבעיות הרימה והחזירה לאבא. כן, כבר בגיל הזה היא הבינה שאבא לא רואה לאן השקל התגלגל, ואמא לא יכולה להתכופף...הכל נראה טבעי.

היום כאמא לשתי בנות, אני מבינה כמה הדבר הזה לא מובן מאליו.

"לא זוכרת שאי פעם התביישתי בהורים שלי, אבל נתקלת בבעיה הזאת עם הבת שלי"

אני זוכרת שבתור ילדה, אמא תמיד טרחה לספר לחברות שלה שהיא ואבא נכים לא מלידה ולכן זה לא תורשתי ואין סיכוי שזה יעבור לילדים. הגורל כאמור, רצה אחרת.

היום כאמא, אני מרגישה שההיסטוריה חוזרת על עצמה, אמנם קצת שונה, אבל עדיין...רצה הגורל וגם אני הפכתי נכה. אני מתמודדת עם טרשת נפוצה (על הרומן שלי עם הטרשת אפשר לקרוא כאן). הרגליים חלשות ואני נעזרת בהליכון.

לא זוכרת שאי פעם התביישתי בהורים שלי אבל נתקלת בבעיה הזאת עם הבת הקטנה שלי. היא מסרבת להביא חברות הביתה. נפגשת איתן מחוץ לבית. בהתחלה לא הבנתי. אני והיא כל כך דומות (לא רק חיצונית) אז איך יכול להיות שהיא מתביישת בי???

לקח לי הרבה זמן להבין, בעזרתה של פסיכולוגית, שהיא בן אדם עצמאי, אחר, שונה. לא נכון מצידי לצפות ממנה להתנהג ולהרגיש כמוני בדיוק. כשהבנתי את זה, היחסים ביננו השתפרו. פחות חיכוכים על הרקע הזה (יש מספיק אחרים, לא לדאוג...).

עבודה שמתאימה עצמה לעובדים

הדבר היחיד שהתביישתי בו בילדות הייתה העובדה שההורים לא עבדו. אז, היה ברור שאנשים "במצבם", לא יכולים לעבוד ולכן התקיימנו מקצבת ביטוח לאומי זעומה. כסף לא היה ולכן קיבלתי בהשאלה ספרים מבית הספר. (היום לשמחתי, הרוב עם ספרים מושאלים, אבל אז אני הייתי צריכה להסביר למה יש חותמת של בית הספר בספרים שלי...)

אמנם דברים השתנו מאז אבל לא מספיק. יש יותר מקומות עבודה לאנשים המתמודדים עם מגבלה אבל הרוב עדיין מובטלים לצערי. נכון, החיים של אנשים שמתמודדים עם מגבלה קצת יותר מאתגרים אבל דווקא עבודה יכולה להיות תוספת חיובית ולא רק בגלל השכר (שהוא תוספת מבוקשת בכל מקום), אלא גם בזכות החברה, העניין והשוויון.

צפו בשיא וחבריה לעבודה במוקד CALL יכול - כתבה של שלומית שרביט ברזילי:

הכתבה מלווה בכתוביות להנגשה לכבדי שמיעה

אני עובדת ב-CALL יכול, רשת של מוקדים טלפוניים המעסיקה בעיקר אנשים המתמודדים עם מגבלה. העבודה פה מתאימה עצמה לעובדים (לא להיפך, כפי שנדרש במקומות "רגילים"). כל עובד משתלב במוקד שמתאים לו מבחינת היכולות שלו. בזכות הטלפון וטכנולוגיות מסייעות אחרות, גם אנשים המתמודדים עם נכויות קשות, בגילאים שונים, יכולים לעבוד.

לשמחתי, אנחנו גדלים כל הזמן וזקוקים לכח אדם נוסף אז אני קוראת לכל אדם שמתמודד עם מגבלה, או מכיר מישהו כזה, לפנות אלינו, לתאם ביקור ולהיכנס למשפחת CALL יכול.

אני חושבת שאם ההורים שלי היו עובדים במוקד כזה הילדות שלי הייתה קצת יותר מתוקה.

• אם אתם מתמודדים עם מגבלה או מכירים מישהו/י שמתמודד/ת ומחפש עבודה, או אם אתם בעלי עסק המחפשים מוקד טלפוני מקצועי עם ערך מוסף נפלא, אתם מוזמנים לפנות ל CALL יכול , שלחו מייל ל: office@callyachol.co.il  או בטלפון 03-7701500.