שתף קטע נבחר
אתם שיתפתם
    זירת הקניות

    נימוסים והליכות בבית הנבחרים

    בימים שבהם הפוליטיקאים מקללים, מגדפים ומעליבים את יריביהם ואת בוחריהם, אפשר להיזכר בנוסטלגיה בווינסטון צ'רצ'יל ובלוי אשכול

     

    ווינסטון צ'רצ'יל ()
    ווינסטון צ'רצ'יל

    מספרים על ווינסטון צ'רצ'יל שבעת דיון בפרלמנט קראה לעברו אחת מחברות בית הנבחרים: "לו היית בעלי - הייתי שמה רעל בכוס התה שלך". צ'רצ'יל לא היסס וענה לה: "אילו הייתי נשוי לך, הייתי שותה את זה מיד".

     

     

    לוויכוח הפוליטי, בעולם המערבי וגם אצלנו, על כל האמוציות שבו, היו פעם גבולות ברורים. הומור חד, עלבונות אינטליגנטיים, נאומים מושחזים ותרגילים פרלמנטריים היו ואמורים להיות גם כיום, כלי העבודה העיקריים של הוויכוח הזה. אך נדמה כי בשנים האחרונות המערכת הפוליטית מידרדרת מדי יום לתהומות חדשים. מערכות הבחירות האינסופיות בשנה האחרונה, בצירוף המדיה החברתית נטולת הפיקוח, מעגל החדשות החי והמיידי, הקיטוב והצעקנות, נטלו מהזירה הזו כל פיסה של טעם טוב.

     

    גם בישראל, ולא רק בפרלמנט הבריטי המעונב, היו פרלמנטרים שידעו לנהל ויכוח ראוי. כשלנשיא הראשון חיים ויצמן הייתה טענה כלפי ראש הממשלה הראשון שלא הניח לו לפעול כרצונו, הוא לא אמר "למה, מי הוא בכלל?", אלא הביע את מחאתו במשפט המפורסם: "המטפחת היא הדבר היחידי שבו בן גוריון מרשה לי לדחוף את האף".

     

    כשלראש הממשלה לוי אשכול הייתה ביקורת על ח"כ מאיר וילנר מהמפלגה הקומוניסטית, הוא אמר זאת כך: "אומרים כי אין אדם אשר יכול לטעות 100% כל הזמן. אבל אתה, אדוני, ללא ספק עושה מאמץ גדול בכיוון זה". ועל כישוריו שלו עצמו העיד אשכול בצניעות: "אינני יודע אם אהיה שר חקלאות טוב, אולם דבר אחד אני יכול להבטיח - אצלי גשמים ירדו כסִדרם".

     

    אם נחזור לארצות הים - הרי כשלצ'רצ'יל הייתה טענה כלפי תבונת הבוחרים, הוא לא קרא להם צ'חצ'חים, לבנים, שחורים, רוסים ושאר ביטוים מעודנים שנפוצים אצלנו, אלא אמר בתלונה כי: "הטיעון הכי טוב נגד הדמוקרטיה הוא שיחה בת חמש דקות עם המצביע הממוצע". כשהנשיא ביל קלינטון בא בטענה אל עמיתיו הוא אמר: "להיות נשיא זה כמו לנהל בית קברות - אתה אחראי על הרבה אנשים אבל אף אחד מהם לא שומע אותך".

     

    אצלנו ממשיכים חברי הכנסת והשרים לקלל זה את זה מעל בימת הכנסת, בראיונות ברדיו ובטלוויזיה ובפוסטים בפייסבוק ובציוצים בטוויטר. המפלגות מתחרות זו בזו בהשמצת יריביהן והציבור שבחר בהן, בשפה בוטה, מעליבה ורדודה. והעם עומד משתאה ומחריש.

     

    ואז מתגייסים גם לגיונות הפעילים, הכותבים והמעריצים. ידם קלה על המקלדת ועטם שלוף כמאכלת. כל ביטוי כשר, כל קללה לגיטימית וכל השמצה אישית ראויה. לרמוס, לבייש, לשקר ולהאשים. הכול מותר. מלחמה. מדברים על חשיבות ממשלת האחדות ויורים אחד על השני בתוך הנגמ"ש ומחוצה לו.

     

    יהיו מי שיתנחמו בעובדה שהמגמה הזו פושה לא רק אצלנו. הרי נשיא ארה"ב בעצמו מצייץ חדשות לבקרים, ולעיתים אף ממיטתו עוד בטרם עלות השחר, למיליוני עוקביו שבחים אדירים על עצמו, וסונט ומעליב ישירות את החולקים עליו.

     

    ואולי, במקום נחמת העניים הזו, ינסו מנהיגי הציבור ותומכיהם אצלנו לחזור מעט לדרך הוויכוח הפוליטי ההיא. כשהיה נהוג להפעיל קצת את הראש לפני שמדברים. כשהייתה יצירתיות בעימות, שנינות בכתיבה ונימוס בביקורת. ראוי שהם יזכרו שדרך הוויכוח ההיא גם הראתה יותר כבוד והערכה לתבונתו של העם ולהבנתם של הבוחרים.

     

    • שי בזק היה הקונסול הכללי של ישראל במיאמי ובבוסטון

     

    מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים