הפצעים של העלייה מברית המועצות נפתחים בפייסבוק

"לנגד עיניי הייתה מטרה אחת בלבד: 

להיות כמו כולם! אני לא רוצה להיות מתוייגת!

אני לא רוצה להיות גרביים עם סנדלים

אני לא רוצה להיות דג מלוח ונקניק

אני לא רוצה להיות לבנה לבנה

אני לא רוצה להיות עם השם החריג

אנה? דיאנה? אילנה? לאנה?

אההה, יאנה

נו, זה לא הכל אותו דבר?

אני רוצה להיות הילדה הזו שיושבת מלפניי ומאחוריי, 

מימיני ומשמאלי, שקוראים לה נופר, מעיין, אורטל ונועה. 

מתולתלת, שזופה, חופשייה"

(מתוך פוסט שהועלה בקבוצה 

"רוסיות חסרות חוש הומור")

המילים שלהן כואבות, לעיתים דוקרות את הנפש, הרבה פעמים הסיפורים מלווים בחוש הומור מריר משהו. זאת כבר הפכה לאחת התופעות החמות ברשת: עולות (וגם עולים) מברית-המועצות לשעבר שחוזרות לחוויות מהימים הראשונים בארץ, לתקופה שהשתדלו להדחיק במשך שנים. וכל זה קורה בקבוצת הפייסבוק — תחזיקו חזק — "רוסיות בלי חוש הומור". כן, אין כמעט גולש בפייסבוק שלא נתקל בימים האחרונים במאות הפוסטים שעולים ומתחדשים ללא הרף תחת ההאשטג "סיפורי עלייה".

חמש הבנות שחיכו לי בבית הקפה התל-אביבי היו הכי רחוקות מהתדמית חסרת ההומור שהן מנסות ליצור לעצמן. שנונות, לא מפסיקות להתערב אחת בדברי השנייה, ובעיקר צוחקות - גם על הפצעים הכי כואבים של ילדותן. הכל התחיל, לא תאמינו, דווקא בעקבות פאנל בערוץ הראשון על המונדיאל. "היה שם סטנדאפיסט שציין כי את המונדיאל הבא מארחת רוסיה, ומעניין אם זה יהיה בבית שלה בדיסקרטיות או בבית מלון", אומרת לנה רוסובסקי, 37, מייסדת הקבוצה. "כולם צחקו, ואני חשבתי שלא ייתכן שבשידור ציבורי, ובתקשורת בכלל, יקשרו בין בחורות ממוצא רוסי לזנות ולנגישות מינית. התלבטתי", היא אומרת בשיא הרצינות, "האם לערוך הפגנה או לכתוב לנציב קבילות הציבור של הערוץ. אז ניסחתי מכתב ובמקביל פתחתי קבוצה בפייסבוק, ופתאום נשים התחילו לכתוב בקבוצה ולשתף סיפורי גזענות וסקסיזם שחוו. כאן הבנתי שאלה לא מקרים פרטיים ושחייבים לתת לזה במה".

אגב, מה הנציב אמר? הם לפחות קיבלו נזיפה?

"לא, הוא אמר שעליי להתייחס לזה בהומור". 

כיום מונה הקבוצה כ-18 אלף חברים, רבע מהם גברים, והיד עוד נטויה. אחרי שחצו את רף עשרת אלפי החברים רוסובסקי, כיום מגישה ועורכת בחטיבת הרדיו של תאגיד השידור "כאן", הרגישה שהעסק קצת גדול עליה וגייסה עוד מנהלות מקרב הכותבות הבולטות. עכשיו הן יושבות לצידה בראיון. ריטה וולוסין, 34, חיה עם בן זוג, מנהלת תמיכה טכנית בהיי־טק; אסתי שנדרוביץ, 39, נשואה ואם לילד בן שנתיים, אנליסטית דאטה בהיי-טק; יבגניה גלוחמן, 32, עורכת דין בתחום חדלות פירעון, נשואה ואם לתינוק בן ארבעה חודשים; ובת-אל פרחומובסקי, 26, מגייסת בחברת סטארט־אפ, היחידה מביניהן המאורסת לצבר. מלבדן משמשת כמנהלת גם ויקה גולצמן, שלא השתתפה בראיון.

לרובכן בן זוג שגם הוא עולה מבריה"מ לשעבר.

שנדרוביץ: "זה לא היה קריטריון שחיפשתי אבל זה נושא שמעסיק נשים שעלו משם. אם אני יוצאת, למשל, עם אנשים שהאמהות מתחילות להגיד 'אל תתחתן איתה, היא לא יהודייה', או ששואלים אותי האם לפני החתונה אני אצטרך לעבור בירור יהדות — ברור שזה משפיע על היחסים". 

"זה עלה הרבה בקבוצה", אומרת רוסובסקי. "גם גברים סבלו מהשפלות על רקע המוצא. למשל, בנות צבריות שלא רוצות לצאת עם דוברי רוסית".

"בכיתה ג' או ד' אחת הילדות אמרה לי ליד כולם: 'את לא יהודייה בכלל, לא נולדת בארץ וזה אומר שאת לא יהודייה'. אמרתי את הדבר היחיד שחשבתי שעומד 'להגנתי': 'לא נכון, סבא שלי נלחם בנאצים וסבתא שלי ניצולת שואה!'. והילדה ענתה: 'ההורים שלי אמרו שאת לא יהודייה'. וכך הפכתי ברגע לרוסייה מסריחה שהיא גם לא יהודייה ועם אחת כזאת לא מדברים. חרם של כמה חודשים. לא הייתי מסוגלת לספר להורים, מהבושה, לא רציתי שייפגעו אחרי כל מה שעברו כדי להגיע לכאן. אז המצאתי שאני חולה כדי לא ללכת ללימודים. כל פעם משהו אחר"

(מתוך פוסט שעלה בקבוצה) 

גל העלייה הגדול מברית-המועצות התחיל בדיוק לפני שלושים שנה. ממרחק השנים שחלפו כבר יותר קל להן להציב מראה מול החברה הישראלית. התמונה שמתגלה הרבה פעמים מכוערת וגזענית, אבל ברבים מהסיפורים יש גם נקודות אור, קבלה, חמלה וחום. "אני קוראת כאן את סיפורי העלייה ונרגשת שוב ושוב עד דמעות — כל פעם רואה את עצמי ואת סיפור העלייה האישי שלי מבעד לאחרים, וכל פעם שוב דמעות עומדות לי בעיניים", כותבת בקבוצה אחת הגולשות. 

"כשאני קוראת את הפוסטים האלו", מתוודה רוסובסקי, "מול המסך וגם בהודעות אישיות, אני בוכה המון. יש דיסוננס. הגענו לארץ כי שיכנעו אותנו. אנשי הסוכנות באו אלינו, התחננו שנעלה, ואז מערערים על הלגיטימציה שלנו להיות כאן. פתאום את אזרחית אפילו לא סוג ב'. הרבה פעמים", היא מתרגזת, "גם עוטפים את זה בכאילו הומור. 'מה קרה לך? צוחקים איתך'. כאילו זה מכשיר את הסטריאוטיפ".

אף אחת מהן, אגב, לא ממש כתבה עדיין את סיפור העלייה האישי שלה בקבוצה, ולא בכדי. זה קשור בנימוסים הרוסיים כנראה. "הקו של הקבוצה הוא לתת במה לאנשים", מסבירה רוסובסקי. אבל מובן שכל פוסט שעולה בקבוצה מיד מזכיר להן את סיפורן האישי. וולוסין, למשל, שעלתה לארץ עם אמה והשאירה מאחור אבא וסבתא, קיבלה במתנה כלבלב כדי לעזור לה להתאקלם. אלא שלדירה אליה הגיעה בשכונת יד אליהו אסור היה להכניס בעלי חיים, והיא נאלצה תוך חודש לעבור עוד פרידה. היא חיה עם בן זוג ועד לאחרונה, כך היא מתוודה, לא רצתה ילדים. עכשיו היא מתחילה לחשוב על כך. "זה קשור לימים ההם", היא אומרת, "מהרגע שעלינו לארץ תיווכתי לאמי את השפה. אמי אדריכלית עם תואר שני שתיכננה תחנות כוח גרעיניות, וכשהיא באה לארץ היא עבדה בניקיונות וטיפלה בקשישים. זה היה שבר. חוסר הרצון שלי בילדים נבע מזה שגידלתי את עצמי והייתה לי אחריות על אמא שלי, ואני לא רוצה את האחריות הזו שוב".

פרחומובסקי: "כשלנה ביקשה ממני לנהל, אמרתי לה: 'מה, אני לא יודעת לכתוב ברוסית'. נולדתי וגדלתי פה בארץ, בניגוד לאחי שנולד ברוסיה ועלה לארץ בגיל שש. תמיד תהיתי האם אני שייכת לקהילת העולים, אבל כשהתחלתי לקרוא את הפוסטים הבנתי שאולי לא עליתי בעצמי, אבל גם אני חוויתי את הקשיים. שנים ניסיתי להגיד לעצמי שאני יותר ישראלית מרוסייה, אבל ביסודי היו לי רק חברות רוסיות והיינו מוקצות. אמרו לי 'רוסייה מסריחה', וההורים שלי לא ידעו איך להתמודד. קראתי פוסט של בחורה כמוני, דור שני לעולים, שכתבה שהיא עשתה צבא וניסתה לעשות הרבה דברים כדי שיגידו שהיא 'כשרה', והיום היא מבינה שזאת הייתה טעות. זה גם הסיפור שלי, אני עושה מילואים ומדברת בלי מבטא, וכשהייתי קטנה ניסיתי להגיד להורים לא לדבר רוסית ליד חברים. רציתי שיהיה לי בית כמו של כולם. רק עכשיו הבנתי שאני כבר לא צריכה תעודת כשרות על הישראליות שלי. הקבוצה עשתה לי תראפיה".

"אמא שלי אישה יפה, הייתה בגילי כשהגענו. אני זוכרת את ההליכות איתה ברחוב, לא את הביחד, אלא יותר את הקללות שהיו נזרקות לעברנו. הגברים שהיו מצפצפים מהאוטו ומוציאים את הראש מהחלון ושורקים, וכמובן צועקים את — איך לא — הרוסייה השרמוטה! ומה הגעתן לקחת את הגברים שלנו. זה צעקות שהיו גם מנשים, ולא הבנתי מה הם רוצים"

(מתוך פוסט שהועלה בקבוצה)

"בפעם הראשונה", אומרת וולוסין, "אנשים מבינים שהאישי שלהם הוא גם הקולקטיבי. מאז שאני בקבוצה אנשים ניגשים אליי, גם צברים, ואומרים: 'אנחנו בוכים, לא היה לנו מושג'. כשאת כותבת 'כשהייתי בת 9 או 12 הכנתי לעצמי אוכל לבד', כולם מבינים, ולכולם יש חמלה כלפי ההורים כי מבינים גם מה הם עברו. אמא אחת קרעה את הלב שלי. היא כתבה לי ברוסית, ביקשה שאפרסם בשמה כי היא מתביישת בגלל שגיאות הכתיב שלה בעברית. 'אני רוצה לבקש סליחה בשם דור ההורים שעבד 20 שעות ביום ולא יכול היה להפנות תשומת לב לילדים', כך היא כתבה וכולנו בכינו על מה שהם עברו, על האחריות שהייתה להם כלפינו, על המשבר האישי של הירידה בסטטוס. כולנו עכשיו נשות קרייירה, יודעות כמה זמן לוקח לבנות אותה, ואצלם זה נמחק ברגע".

יבגניה גלוחמן הגיעה לארץ בגיל מבוגר יחסית, 18, דרך פרויקט "נעלה". היא שהתה בפנימייה בירושלים, שירתה במשטרה והתקבלה לפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל-אביב. הוריה עלו לארץ רק כשכבר הייתה סטודנטית. "אני עברתי את מסלול המהגר הקלאסי", היא אומרת. "עבדתי מגיל 15 בכל עבודה, מניקיון ועד תדלוק. לפעמים לא היה לי מה לאכול. אחת הסיבות שאני מנהלת לוחמת בקבוצה היא שאני מרגישה בישראל בבית, ולכן חשוב לדבר על מה שמפריע לי, כדי לשנות. כשאני אורחת, אני אשקול לשתוק, אבל כשפוגעים בי בבית שלי אני אלחם".

לדבריה, אחד הפוסטים הראשונים שהדליקו אותה נגע לענייני מבטא. "יש לי מבטא בולט", היא אומרת, "וכשניסיתי להתקבל להתמחות, למרות שלמדתי בארץ, היו מעירים לי. עוד בלימודים, בימים הראשונים, היו אנשים שממש באו ואמרו לי: 'אנחנו לא חושבים שתסתדרי במקצוע'. היחס המפלה חזר גם בראיונות בדרך להתמחות. עד היום, ולמרות שהוכחתי את עצמי, אם יש לי שגיאת הקלדה שיכולה לקרות לכל אחד מרגישים נוח להעיר לי, כי תכלס אני רוסייה ועברית היא לא שפת האם שלי. זה משהו שתמיד מפתיע אותי".

כשאתן רואות את מחאת האתיופים, מה אתן חושבות?

שנדרוביץ: "דיברנו על זה הרבה בקבוצה. אני שמחה בשבילם שהם יוצאים לרחובות. לרוסים הייתה תקווה שאם הם יעבדו קשה, יתנהגו יפה, יהיו 'בסדר' - הם ישתלבו ויהפכו לישראלים. לאתיופים יש פחות את האשליה שאם הם רק יתאמצו יקבלו אותם לחיק הישראליות. הנה, הרוסים שלושים שנה פה, ועדיין אנחנו נתקלים באפליה". 

רוסובסקי: "האתיופים לא יצאו לרחובות במשך שנים, עכשיו זה מרגיש שהתזמון שלהם נכון".

יש ביקורת פנימית מתוך קהילת העולים על הקבוצה?

רוסובסקי: "כן, בעיקר לרוסים מהדור הישן. כותבים לנו: 'מה אתם מתבכיינים, מה אתם — מזרחים?', ואני עונה שזו לא התבכיינות, אנחנו חזקות מספיק בשביל להציף את הבעיות, זו לא חולשה. יש גם ישראלים ותיקים שאומרים: 'תגידו תודה, אם הייתם נשארים ברוסיה היה לכם יותר גרוע'. יש רוסים שאומרים 'תדחיקו', ואנחנו בוחרות שלא".