מציירת מסלול מחדש
זה הבייבי של רונית רייכמן: היא יזמית מצליחה שעושה את הונה מנדל"ן יוקרתי בתל־אביב ובתו של מייסד הבינתחומי, אוריאל רייכמן, אבל התשוקה האמיתית שלה נמצאת הרחק משם. מחר היא משיקה את הסיבוב הרביעי של הפרויקט החברתי "זומו": מוזיאון נייד שמביא תרבות לפריפריה. בראיון היא מספרת על הגירושים המדוברים מדן להט, בנו של ראש עיריית תל־אביב לשעבר, חושפת את ההטרדה המינית שעברה בצבא וגם מסבירה למה היא עצמה לא תורמת כסף לפרויקט
הכל התחיל במסיבת יום הולדת חמש. אשת הנדל"ן והמפיקה רונית רייכמן בסך הכל תיכננה לארח בביתה את ילדי הגן של בנה, יהונתן. רייכמן הסבירה פנים להורים המרוטים והילדים המתרוצצים ואז פנתה אליה מילנה גיצין־אדירם, ביומיום אוצרת ובאותו יום שישי, אמא של ילדה מהגן.
"היא אמרה לי", נזכרת רייכמן השבוע, "'אני רוצה לדבר איתך על מיזם, מוזיאון נייד שייסע לפריפריה' ועוד לא סיימה את המשפט כשעניתי לה 'אני בפנים. בואי ניפגש'. למחרת נפגשנו ולמדתי לראשונה על הסטטיסטיקה: רק אחד מתוך חמישה ילדים בישראל יגיע למוזיאון פעם אחת עד גיל 18. לא משנה לי שילדים ידעו שמות של ציירים. אבל אם השפה התרבותית היא לא נחלת כולם, אין שיח. בישראל של היום כל אחד חי בעולמו הסגור. אין שיח בין האוכלוסיות. זה המסע שאנחנו צריכים לעבור".
"לא רציתי עורך דין"
רייכמן בת ה־50 גדלה במשפחת אצולה מקומית. היא בתם של אוריאל רייכמן, מייסד המרכז הבינתחומי הרצליה, המוסד האקדמי של האלפיון העליון, ושל רופאת סלבריטאים מלוס־אנג'לס. "לא גדלתי כבת של", היא מתעקשת. "זה היה בית פשוט עם אבא אקדמאי". עד גיל 12 זיגזגה המשפחה בין ישראל לארצות־הברית ואז החליטו הוריה להתגרש. רייכמן הגיעה לישראל עם אביה, בעוד אחותה נשארה עם האם בלוס־אנג'לס. היא גדלה בשיכון דן בתל־אביב ושובצה בצבא למחלקת קשרי החוץ של חיל המודיעין. רייכמן מספרת לראשונה כי הוטרדה מינית במהלך שירותה הצבאי. "התלוננתי והעבירו אותי מחלקה", היא אומרת וכמו עדיין נבוכה. "לא הענישו את המטריד". לאחר השירות נרשמה ללימודי תסריטאות באוניברסיטת תל־אביב, ועסקה בהפקת קולנוע וטלוויזיה משך 13 שנה. לפני כמה שנים זנחה את ההפקה והפכה לאשת נדל"ן מצליחה: רייכמן קונה נכסים בתל־אביב, משפצת אותם ומוכרת ללקוחות בפרופיל גבוה ברווח נאה. כיום היא שבה לתחום ההפקה ומעורבת בפרויקטים עכשוויים.
השנים האחרונות, היא אומרת, היו עבורה תקופה של גילוי עצמי. רייכמן עשתה חיל בקריירה, וזומו — שילוב בין המילים זוזו ומוזיאון — מסתובב ברחבי הארץ בהצלחה כבר שנתיים. אלא שלצד הפריצה המקצועית קרסו חייה האישיים, ובספטמבר נפרדה מבעלה ב־15 השנים האחרונות, עורך הדין ואיש העסקים דן להט. היא נותרה בביתם עם שני ילדיהם, אריאל בת ה־14 ויהונתן בן התשע.
הגירושים בין בני הזוג, אצולת תרבות וממון — להט הוא בנו של ראש עיריית תל־אביב המנוח, שלמה צ'יץ' להט, ואבי ילדיה של עפרה שטראוס — הפתיעו את כולם. "היינו יחד 15 שנה", היא מדברת על כך לראשונה ובפתיחות יוצאת דופן, "וקרה לנו מה שקורה הרבה פעמים. הפכנו עם הזמן להיות משפחה וחברים טובים, ופחות בני זוג. דן תמיד יישאר משפחה וחבר, אנחנו עושים ימי שישי יחד ונוסעים עם הילדים. אז כן, מבחינה אינטימית אנחנו לא יחד, אבל לא נפרדתי מהאדם. אני מאוד קשורה לשלושת הילדים שלו, וגם הקשר עם עפרה טוב".
הקשר עם להט, המבוגר ממנה בעשור, נולד שלושה שבועות בלבד לאחר גירושיו. "תמיד אמרתי שאני לא רוצה עורכי דין", היא משחזרת השבוע. "יום אחד הטלפון מצלצל ומצלצל ואני בישיבה. בסוף עניתי: 'מה?!' וחברה שלי על הקו: 'תקשיבי, רוצים להכיר לך את דן להט', עניתי: 'אני לא מעוניינת'. ואז חברה נוספת חטפה את הטלפון: 'תקשיבי לי טוב, זה הולך להיות בעלך'".
להט והיא נישאו כשהיא בחודש התשיעי, בביתה של המסעדנית דושי לייטרסדורף בנווה צדק. "אני זוכרת שאבא שלי דאג כי הייתי כבר בת 35. אמא של דן לעומת זאת, שקראה בעיתון 'הבת של אוריאל רייכמן יוצאת עם הבן של שלמה וזיוה' התקשרה אליו: זה נכון? אתה יוצא עם הבת של אוריאל? כשהוא אישר היא אמרה 'אוי אוי אוי'. הוא שאל למה? וזיוה ענתה: מה היא צריכה גרוש עם שלושה ילדים?"
גם את בת להורים גרושים, זה ישב עלייך בקטע של לא להתגרש בעצמך?
"זה עזר לי להבין טוב יותר את הילדים של דן. רציתי לנסות לעשות את החוויה הזאת טובה ככל שניתן עבורם".
ועכשיו לילדייך?
"אני מבינה לליבם של ילדיי אבל כששני אנשים גרים יחד והם לא מאושרים, זה יותר עצוב. זה לא היה משהו שהוחלט ברגע. עברנו תהליך ארוך של שבע שנים, נסעתי ללוס־אנג'לס לשנה עם הילדים. היו מגעים להפקת סרט ומה שקרה שם מאוד חיזק אותי. הייתי צריכה להתמודד לבד עם הילדים, לעבוד ולייצר מחדש את כל המעגל החברתי, לי ולהם. זו הייתה שנה אינטנסיבית שחיזקה אותי".
שבץ ומטוס פרטי
כמעט חמש שנים אחרי יום ההולדת ההוא שהפגיש בינה לבין גיצין־אדירם מציין זומו, הבייבי שלהן, שנתיים לקיומו עם פתיחת תערוכה רביעית במסע. אחרי ירוחם, ערד וחצור הגלילית, תיפתח ביום שישי בקריית־ים, בסופרמרקט נטוש שפעם היה מפעל מיתולוגי לקרח, תערוכת ענק בהשתתפות למעלה מ־50 אמנים. כאלה מהשורה הראשונה, שמציגים במוזיאונים נחשבים בארץ ובעולם, לצד אמנים מקומיים מתחילים. בין העבודות שנוצרו במיוחד ניתן למצוא חנות מזכרות פיקטיבית שיצרה חן ורסנו, פרויקט תצלומים על קרטוני חלב של נעה זני, מקרר לשונות שוקולד של פלורה דבורה ועוד.
"אנחנו מגיעים לעיר חצי שנה לפני ההקמה ומתחילים ללמוד אותה", מתארת גיצין־אדירם את תהליך העבודה, "איזה סוג של קהילות חיות בה, מה מניע את העיר, מה מעניין בה. ברגע שהגענו להבנה אנחנו לוקחים חלל שמחובר למקום ולסיפור המקומי, ומתחילים לעבוד בתוכו. בקריית־ים למשל, המורכבות היא העולים. אז עבדנו בצמוד עם מרכז הקליטה וארבע אמניות ממש עזבו את הבית שלהן למשך חודש ובאו לגור בו. הוחלט כי נושא התערוכה יהיה "מעברים", כמו בסופרמרקט וגם מעבר מארץ לארץ. מאז ההקמה כל הזמן נכנסים אנשים בני 60 ו־70, מספרים לנו איך כילדים הם היו עוברים במפעל הקרח. איש בן 85 אמר לנו: 'אתם מחזיקים את החיים שלנו. זה היה המקום שהיינו עוצרים בו בדרך לים'".
עלותו של כל פרויקט כזה הוא 1.2 מיליון שקלים. לא תמיד קל לגייס את הסכומים הנדרשים כדי להרים את הפרויקט בכל עיר, אבל העובדה שהוא זכה לפני שנה בציון לשבח מטעם סותבי'ס העולמית והוצג לפני חודש בכנס של האיחוד האירופי לתרבות, בהחלט עוזרת לזקוף גב. "כשמירי רגב צעקה 'פריפריה'", נזכרת רייכמן, "אנחנו התדפקנו על דלת המשרד שלה עם אינספור פניות ובקשות וכל פעם ביטלו את הפגישות ולא ראינו שקל ממשרד התרבות".
את עצמך לא אישה ענייה, בלשון המעטה. שמת כסף?
"לא, התרומה שלי היא בזמן, מחשבה וקשרים, וגם כסף שאני מנסה לגייס".
את מרימה טלפון לחברים, בני משפחה?
"אני פונה אבל גם אומרים לי לא, כי לכל אחד היום יש אג'נדות, וגם אני לא יכולה לתרום לכל דבר שפונים אליי".
והחבר'ה בפריפריה, הם לא רואים בך סוג של מתנשאת מתל־אביב? קולוניאליזם?
"מזה אנחנו נזהרים. אנחנו לא האיש הלבן שמגיע לשנות מלמעלה".
לפני שלוש שנים, כשהם עדיין בוחנים את רעיון הפרידה, קרה אירוע בלתי צפוי. "נסענו יחד עם הילדים לחופשה במלדיביים", היא מספרת, "זו הייתה חופשת 'להיות או לחדול' וביום השלישי דן קיבל אירוע מוחי. שבע שעות לקח לנו למצוא בית חולים עם סי־טי. בהתחלה שלחו אותי לבית חולים שהחולים שותים מקוקוסים. זה בלתי נתפס. רגע אחד אתה בריזורט המדהים בעולם, ובשני פתאום אתה בעולם השלישי. הילדים הגדולים של דן מיד טסו כדי שנהיה יחד, ואני זוכרת שהכניסו אותי ואת מיכאלה, בתו הגדולה לחדר, ואמרו שהפגיעה כל כך משמעותית שהוא לא ידבר לעולם".
איך הרגשת? זה בטח הוסיף נדבך מורכב לשאלה האם עכשיו הזמן לעזוב.
"קודם כל, שמחתי שהוא חי. המזל של דן שהוא היה מאוד בכושר, שהוא לא מרחם על עצמו ושהוא חרוץ וחכם, אז השיקום שלו היה פנומנלי. דן הוא נס. המוח למד לעשות את החיבורים מחדש, הוא ממשיך לעבוד ומדבר רגיל, ובאמת מביאים אותו לטד לדבר על שבץ מוחי. הרופאה שלו מביאה אותו לתת הרצאות".
תמיד מתלבטים מה יותר חשוב בחיים, כסף או בריאות. אז כשאין בריאות, כסף עוזר?
"ברגע שזה קרה, היו כמה חברים עם מטוסים פרטיים שמיד התנדבו לעזור. אחד אמר: 'המטוס שלי בהודו, קחי', ועוד אחד, בשאר אל־מסרי מרמאללה, רצה לשלוח את המטוס שלו שחנה בבן־גוריון. אגב, חזרנו הביתה בטיסה סדירה. בסוף, השיקום של דן לא היה תלוי בכסף. כל אחד יכול היה לקבל מה שהוא קיבל. הבעיה שאנשים מוותרים מראש. כשהכל קרה, יהונתן בדיוק היה בכיתה א'. הוא הגיע לבית החולים ודן לא הצליח לדבר, וזה העציב אותו מאוד. אז הוא שאל את הרופא: 'אבא שלי יוכל להגיד את המילה מרק? כי אני אוהב מרק'. הרופא הבטיח שכן. אבל זה היה מבהיל ועצוב ולמדנו כולנו להתנהל בסבלנות ולהבין שהחיים שבירים".
מה לקחת מזה לחיים שלך?
"שכל קושי מחזק. אבל הדרמה הייתה כה גדולה, שהיום אין לי כוח לדרמות לא אמיתיות. סף הדרמות שלי מלא".
