"ההופעות של עומר אדם סולד אאוט? זה פישי"

זה מסוג הדברים שלא קורים לאף אחד אף פעם. זה אפילו נשמע כמו רעיון לסדרה: בחור אלמוני מבאר־שבע מגיע לעיר הגדולה, מוציא להיט שמפוצץ את המדינה, מרוויח מיליונים ונעלם. אבל זה קרה לנוי אלוש. ב־2006 יצא הלהיט שלו 'רוצה בנות' והחיים כבר לא חזרו להיות מה שהיו. ההכנסות, משערך אלוש, היו כשני מיליון שקל. ביד נשארו לו 200 אלף שקל. הוא היה רווק בן 26 בתל־אביב. מכאן תדמיינו לבד. "מופיעים לפעמים פעמיים בלילה, 1,500 דולר להופעה. תחשבי על שתיים־שלוש כאלה בערב. התפטרתי מהעבודה, אז בכלל נולדתי מחדש".

על מה שפכת כסף?

"סתם, החיים. אלכוהול, מסיבות. הייתי מסטול רוב הזמן. חייתי פתאום חיי רוקסטאר למרות שהייתי די־ג'יי. בן־אדם מאוד סגור, חסר ביטחון וביישן, והבאתי במכה אחת שיר, שתוך חודש הפך את המדינה ורקדניות וטירוף ונוסעים לפה ולשם ורוקנרול. אני זוכר הופעה שלנו אצל דודו טופז ששבוע אחריה לא יכולתי ללכת ברחוב". 

תן איזו אנקדוטת סקס, סמים ורוקנרול.

"עם 'רוצה בנות?' (נקרע מצחוק) זה הדבר הכי מגוחך. אני והשותף שלי היינו רווקים, והיו קטעים שאתה הולך למסיבה, ואתה מוכר, ושניכם חוזרים בסוף הערב עם מישהי במקביל. לא אורגיות או משהו. ילדים טובים. דרומים כאלה. הכי תמימים".

במקרה של אלוש, לפעמים באמת נותנים אגוזים למי שאין לו שיניים. די מהר הוא הבין שכל הרוקנרול הזה לא בשבילו. "הייתה לי פלטה עם שן לא שלי, כי השן המקורית נשברה לי, והייתי משתדל בהופעות שהיא לא תעוף. בשביל לעלות לבמה הייתי צריך שלושה ג'וינטים וארבע כוסות וודקה רד־בול. ולא יכולתי להופיע בלי משקפי שמש. אתה חשוף בלי משקפיים, אנשים רואים את העיניים שלך. אתה שר עם פלייבק, שזה גם ככה מגוחך, אבל וואלה, משלמים לך הרבה. והשיא היה אחרי שהופענו עם 'הגבעטרון'. מלא כסף בבנק. רוקנרול. ואז ערב שישי אחד אני יושב בבית לבד ואמרתי לעצמי, בואנה, אני לא מאושר".

לא?

"לא. והרי כל הקטע שלי עם להיות רוקסטאר זה כדי שאני אפטר מחוסר הביטחון והביישנות שלי. חשבתי שכל הרוקנרול הזה יפתור לי את הבעיות. אז לא. חוץ מזה, זה היה להיות רוקסטאר עם שיר מטומטם. וזה פחות סבבה".

13 שנה אחרי האפיזודה ההיא, אלוש (40) הוא מהאנשים שמניעים את גלגלי השיניים של תעשיית הפופ הישראלית. מוכשר וחרוץ. בתוכנית הרדיו שלו בגלגלצ צמחו כוכבים כמו אליעד, דודו פארוק וסטטיק ובן־אל. הוא יועץ מוזיקלי וגם רמיקסר עם מגע זהב והתמחות באקטואליה. 

רשימת הישגים חלקית: 'זנגה זנגה', הפצצה שהטיל כשסימפל את מועמר קדאפי עם ראפר אמריקאי וגרמה לטירוף גם בעולם המוסלמי, רמיקסים ויראליים ל"תגיד לי, אתה סתום", מאת מירי רגב, ו"יו יו יונית" של בני גנץ, שאיתו גם עבד בבחירות האחרונות. מעבר לזה הוא גם האיש שדי מחליט מה תראו בקיץ, בתור היועץ המוזיקלי של חברת ההפקות הבינלאומית 'לייב ניישן', ולאחרונה הוסיף לרשימת הקרדיטים את התואר יזם, כשהשיק את 'נויז צ'ארט', שיטת מדידה חדשנית, שאמורה לעקוף את זיופי הצפיות ביוטיוב. 

בסוף החודש הוא עוזב את גלגלצ. "אין לי לאן להתפתח שם", הוא מסביר. "בארבע שנים עשיתי דודו פארוק וסטטיק ובן־אל וכולם היו אצלי. הרבה אמנים שהייתי מארח בתוכנית שלי, ופתאום כשאני צריך עזרה, אין להם זמן. עומר אדם ועדן בן־זקן, שהשמעתי, לא מתארחים היום באף תחנה. זו טעות. אם זה תלוי בי, אמן צריך לבוא לכבד את מי שעזר לו". פה ושם התוכנית ברדיו גם גרמה לסכסוכים. "לפני שנה היה לי כאסח עם דניס לויד, האמן הישראלי הכי מצליח בעולם היום, עם כמעט 600 מיליון האזנות בספוטיפיי. הוא היה בתאילנד ושלח לי אי־פי. הקשבתי לשירים וזה פחות התאים לתוכנית, אז אולי לא הגבתי לו בחזרה". 

קורה.

"אחרי כמה חודשים הוא מתפוצץ בעולם. ישר כתבתי לו, 'סחתיין אחי, בוא לתוכנית בשבוע הבא'. אמר, יאללה. קבענו. מגיע יום שידור התוכנית והבן־אדם לא מגיע. הבריז. קבענו לשבוע אחרי והוא עוד פעם הבריז. ואז הוא התראיין ושאלו אותו על התקשורת, והוא סיפר ש'היה שדרן אחד שהתעלם ממני, אז קבעתי איתו והברזתי'".

מה עשית?

"כתבתי לו בפייס, 'שמע אחי, אתה מאוד מוכשר וגם לי היו דברים שהצליחו בעולם, אבל הדברים האלה הם זמניים ואם הגישה שלך זה לטנף אז חבל'". 

עכשיו הוא עצמו חוזר מעמדת המפיק לעמדת האמן: הפרויקט החדש שלו, FAKING PROMISES, שלושה שירים שכתב, הלחין והפיק יחד עם המפיק המוזיקלי אורי אבני, ועם הזמרות עדי אולמנסקי, אבבה דסה וג'ני פנקין. ההפקה מהוקצעת. האריזה נוצצת. התוצאה יכולה להתחרות בכיף באלילי אלקטרו־פופ כמו קלווין האריס. 

"האלבום הזה הוא הרצון לעשות יותר מ'רוצה בנות' ופארטי־פארטי אול־נייט'", הוא מסביר. "הוא סיכום של פרידה ממישהי. חטפתי כאפה ופתאום יצאו לי שירים יותר רציניים. הרגשתי שסוף־סוף הכל מסתדר אחרי הזוועות של הטינדר. זה היה קצר ואינטנסיבי. תוך כמה שבועות 'אני אוהב — אני אוהבת', טיסה לחו"ל ופגישות עם המשפחות. זה היה משהו שרציתי הרבה זמן". 

אז מה קרה?

זה לא הסתדר. למה קוראים לאלבום 'פייקינג פרומיסס'? כי לאנשים נוח להגיד, 'אני אוהב, אני במערכת יחסים, זו נערת חלומותיי', אבל בתכלס כולם משקרים, כל אחד מנסה לפצות על משהו אחר. עד שזה לא עובר תקופה זה לא אמיתי. ואני יודע את זה גם מאנשים נשואים: הכל חארטה".

'זנגה זנגה' הוכיח שהוא מאסטר ויראלי גם בשפות אחרות. אז עכשיו הפנים שלו לחו"ל, בעיקר ארצות־הברית ורוסיה. "אחרי שהגעת לטופ של ההצלחה עם 'רוצה בנות' אתה אומר, מה כבר שיר יכול לעשות? אולי ארבעה מיליון איש יקשיבו, מקסימום תרוויח שני מיליון שקל, יהיה לך כסף לדירה. אבל זה בקטנה. לא מעניין. למה קדאפי היה וואו? כי זה היה עולמי. זה היה קטע, להפוך מהערס הזה של 'רוצה בנות' לאחד שמתראיין בתקשורת העולמית". 

ישראל קטנה עליך?

"אני מרגיש שנולדתי במקום הלא־נכון. עם כל הכבוד לעשייה שיש פה, זה לא מה שאני שומע בבית. אני אוהב ומעריך את חיים משה, גדלתי עם זה. סטטיק ובן־אל אני יכול לשמוע בכיף ולקדם, אבל לעשות את זה בעצמי כמפיק מוזיקלי? לא מתחבר לזה. ואני מכיר את כל המנהלים והאמנים ברמה כזאת שיכולתי להשתלב ככותב שירים בלי בעיה.

"היה רגע שבו הבנתי עד כמה אני לא שייך לתעשייה הזאת. דורון מדלי בא ואמר, 'בוא נעשה יחד שיר לעומר אדם', והביא את 'שגעת טרפת'. עבדנו על זה, אבל עומר אדם לא רצה אותו, כי זה שיר מאוד טיפשי בשבילו. שזה מצחיק, בהתחשב בשירים שהוא הוציא אחרי זה. כעבור שנה וחצי ליאור נרקיס הוציא את השיר. אמרתי, איפה אני בסיפור הזה? למה אני לא המפיק של השיר? מדלי אמר שליאור רצה שיעקב למאי יפיק את זה. אז סבבה, הכל בסדר".

במקביל, הוא מסתכל על המסחרה של הצפיות ביוטיוב ומתפלץ. במסגרת המלחמה בזיופים הוא יצר שיטה שמשקללת קולות מארבעה מקורות ואת התוצאות הוא מציג בתוכנית שלו. "השיא היה לפני חודשיים, כשיצא קומוניקט רשמי של גוגל ויוטיוב והיה כתוב בו: 'האמנים זה וזה, שמחנו לגלות שיש לכם הרבה מעריצים בעולם, בעיקר במקומות כמו הודו ווייטנאם'. עכשיו בחייאת, כל חוות השרתים הגדולות יושבות בהודו! זה אומר שאמנים מצליחים קונים צפיות מיוזרים במקומות האלה. לדעתי, כיום 90 אחוז מהאמנים בארץ קונים. וזה לא נגמר בזה. עומר אדם מכר 20 אלף כרטיסים? וואלה זה פישי". 

מה, עם ההופעות הגדולות שלו בפארק הירקון? 

"מי שמבין בקהל ובמדיה יודע שזה פישי. כי איפה הכסף הגדול? בוועדי עובדים. עזבי קופות פתוחות. נוקיה שמוקיה. זה חארטה. לוקחים 20 ועדי עובדים שמעוניינים בהופעות ומכנסים אותם במקום גדול להופעה, כאילו פתוחה, ואז הכל סולד־אאוט. אני לא מדבר ספציפית על עומר אדם, ככה זה עובד, זו השיטה".

עומר אדם הוא אייל גולן החדש?

"בעיניי כן. כי הוא לא המזרחי הקלאסי. הוא קווקזי. הוא פעם אמר בראיון אצלכם שהוא לא אוהב מוזיקה מזרחית באמת. עם כל הביקורת שלי על אסף אטדגי, המנהל שלו, זה בן־אדם שיודע לבחור שירים. ולנהל. והיה לי איתו כאסח רציני בפייסבוק. זה קרה כשב'כוכב הבא' הוא כל הזמן בכה שלא מעבירים זמרים מזרחים. כתבתי, 'וואלה אטדגי, כל היום בוכה בוכה בוכה ובסוף סופר את הכסף'. הוא ענה לי, 'נוי אלוש, שיהיה לך יום טוב'. זה כאילו הכי נחמד אבל היה שם איום. באמת, די כבר עם הבכיינות הזאת. המזרחים הם האליטות החדשות! אז חאלס". 

יצא לך להיות מאוים? הציעו לך כסף תמורת קידום של אמן?

"לי לא. אבל יש ילדים של אנשים מקושרים שהם זמרים עלק, ותחנות מסוימות מנגנות את השיר שלהם עשר פעמים ביום, וברור לך שהאבא בקשרים עם מישהו מהתחנה ויד לוחצת יד. לפני כמה שנים עשיתי עם מני אבירם וגלעד כהנא את השיר 'דודו די', שזה שיר תאילנדי. קצת אחר כך, קרוב של כותב שירים מוכר היה אצלי והשמעתי לו את זה. ופתאום שבוע לפני שהשיר שלנו יוצא לרדיו, שלומי שבת מוציא שיר זהה שנקרא 'יורד אל הים', שמי כתב? גיספן. הם אמרו, 'זה שיר תאילנדי עממי', אבל לא ידעו שאני דאגתי לקנות מהתאילנדים ב־1,500 דולר את הזכויות להשתמש בשיר בכל העולם. כשבאתי ופניתי אליהם גיספן אמר לי, 'אני עשיתי את 'שמע ישראל' של שרית חדד, המנון התקווה החדש של ישראל, מי אתה בכל שתדבר אליי?' שלומי שבת עצמו לא היה מעורב בזה. אחרי שבוע הוצאנו להם מכתב מעורך דין, חסמנו להם הופעה אצל ירון אילן. בסוף קיבלנו גם כסף וגם אחוזים".

אאוטסיידר בכל מסגרת ונראה שהוא מחבב את המשבצת. יודע הרבה על כולם. מהזמר שחובב טרנסקסואליות ועד טרנד המוזיקה האמונית. תמיד מהעמדה של מי שלא לגמרי שייך. "ופאק על הכל, כל הישי ריבו, אני קורא לזה פופ מיסיונרי. יש לי בעיה עם הטקסטים. כשישי ריבו שר על 'אלוהים הושיענו', אני לא יכול להתחבר לזה ומבאס אותי שהאחיין שלי שומע את זה ובשלב מסוים זה ייכנס לו לראש. אלה שירים יפים, מאוד עידן רייכל. 'שבט אחים ואחיות'? שיר נורא, אבל אני מת עליו. סליחה על הסחיות". 

רווק, בן 40 בתל־אביב. על הנייר, חלום. אלוש מתעקש שעדיף להיות אין־א־ריליישנשיפ. "כשהייתי ברדיו היו זמרות שלא הכרתי וכתבו, 'היי, מה קורה, נורא אוהבת את התוכנית שלך, אני זמרת ובוא ניפגש לבירה וים ואשמח להכיר'. את חושבת שיש כאלו שלא ניצלו את זה, גם מצד השדרנים וגם מצד הבחורות? ואני גם בן־אדם רגיש, מה אני צריך אחר כך להתבאס על עצמי שלא היה שם שום דבר אמיתי?"

מקנא בזוגות מרגיזים עם כוכבים בעיניים?

"אני הכי מקנא באנשים סחים. אלה שעובדים בהיי־טק, הולכים להופעה של שלמה ארצי. יש להם שניים־שלושה ילדים. באמת טוב להם בחיים".