"ברירת המחדל שלנו היא לחשוב שכולם דוברי אמת. וזה יתרון לנוכלים"

ברני מיידוף, יהודי, לבן, איש השקעות מפורסם, התברר כנוכל שהפיל משקיעים באמצעות תרמית פונזי. הוא נראה הגון, הוא נראה אמין, מישהו שהוא לפחות האיש השביעי הכי חכם בעולם. אמנדה נוקס, סטודנטית אמריקאית שהואשמה ברצח באיטליה, הייתה ההפך הגמור ממיידוף. היא הייתה יפה אבל מוזרה, שום ראיה לא ממש קשרה אותה לרצח, אבל משהו בהתנהגות שלה פשוט נראה חשוד.

"אלה שני מקרים של התנהגות שאפשר להגדיר אותם כ'לא תואמים'", מסביר מלקולם גלדוול, שספרו האחרון, "לדבר עם זרים", מוקדש לנושא. "יש לנו בעיה מאוד גדולה להבין אם משקרים לנו או לא. יש לנו בעיה לזהות שקרנים. אנחנו בעיקר מתקשים עם אנשים שההתנהגות החיצונית, ההבעות, התגובות הפיזיות שלהם - לא תואמות את מה שמתרחש בעולם הרגשי שלהם. ברני מיידוף ואמנדה נוקס דומים באותו עניין. אמנדה נוקס היא חפה מפשע, אבל היא מצטיירת כאשמה. כל ההתנהגות שלה לא נראית כשל מישהי חפה מפשע. מיידוף הוא ההפך, הוא מישהו שעשה רושם של חף מפשע והוא היה סוציופת. שניהם בלתי מתאימים, עושים לנו המון בעיות". 

כתבות נוספות למנויי +ynet:

• כך תזהו שמשקרים לכם
• איך לשלוט בחלומות - ולגרום להם לעזור לכם
• ד"ר נאדר בוטו: "העצה שלי לפציינטים - לא לשפוך זרע"

עד כמה אנחנו אנחנו דפוקים? "בנובמבר 2003 כתב נאט סיימונס, מנהל תיקי השקעות בקרן הגידור 'רנסנס טכנולוגיות', מייל מודאג לכמה מעמיתיו", מגלה גלדוול בספר. "בעקבות שורה סבוכה של הסדרים פיננסיים, מצאה את עצמה רנסנס מחזיקה מניות בקרן שניהל מיידוף, ומיידוף עורר בסיימונס אי־נוחות. למחרת המייל קיבל סיימונס הודעת תשובה מהנרי לאופר, אחד ממנהליה הבכירים של החברה. הוא הסכים עימו. בידי רנסנס, הוא אמר, ישנן 'ראיות בלתי תלויות' שמשהו לא תקין אצל מיידוף. אחריו הצטרף לדיון מנהל הסיכונים של הקרן, פול ברודר - האיש שתפקידו לוודא שרנסנס לא שמה את כספה על קרן הצבי - והוא תרם ניתוח מפורט של אסטרטגיית המסחר שבה מיידוף טען כי השתמש. 'שום דבר כאן לא מסתדר', הוא סיכם". 

השלושה החליטו לערוך חקירה פנימית משלהם. חשדותיהם העמיקו. "הגעתי למסקנה שאנחנו לא מבינים מה הוא עושה", אמר ברודר. "לא היה לנו מושג איך הוא עושה את הכסף שלו. כל המספרים המטורפים שהגיע אליהם, לטענתו - לא הצלחנו למצוא שום ראיות שיתמכו בהם”. לרנסנס היו ספקות. אם כך, האם היא מכרה את מניותיה אצל מיידוף? לא בדיוק. 

"המנהלים ברנסנס צימצמו את אחזקותיהם ב־50 אחוז. חמש שנים לאחר מכן, אחרי שמיידוף נחשף כנוכל - המוח שמאחורי הונאת הפונזי הגדולה בהיסטוריה - ישבו החוקרים הפדרלים עם נאט סיימונס וביקשו ממנו להסביר למה. 'לא עברה במוחי ולו לרגע אחד המחשבה שמדובר בהונאה של ממש', אמר סיימונס. הוא הודה שלא הבין מה מיידוף זומם, ושהיה אצלו משהו קצת מסריח, אך לא היה מוכן להאמין שמדובר ברמאי לכל דבר. היו לו ספקות, אבל לא מספיק. הוא בחר באמת כברירת המחדל". 

מטורף! אנשים שהבינו שמדובר בנוכל והשאירו אצלו מלא כסף.

"ותחשוב שאלה האנשים הכי חכמים, הכי מבריקים בוול־סטריט. מה המסקנה מהסיפור הזה? אנחנו רוצים להאמין שמה שאנחנו רואים זה באמת מה שעומד מול העיניים שלנו. ברירת המחדל שלנו היא לחשוב שכולם דוברי אמת. וברירת המחדל הזאת מעמידה את הנוכל בעמדת יתרון. לא קשה להבין כיצד מיידוף הצליח לשטות בכל כך הרבה אנשים במשך כל כך הרבה זמן".

בספר אתה נותן דוגמה הפוכה שדווקא עזרה לאבא שלך. 

"כן, אבא שלי היה במקלחת ושמע את אמא שלי צורחת. הוא ראה בחור מאוד גדול שהצמיד לאמא שלי סכין לצוואר. ואבא שלי, בן אדם לא מאיים בדרך כלל, בן 75, כולו מטפטף מהמקלחת, פשוט הצביע לעבר האיש ואמר בתקיפות, 'צא החוצה עכשיו!' והאיש ברח. כשאבא שלי הרים את האצבע, הוא נראה כמו מישהו שהולך לקרוע את האיש הזה לגזרים. העובדה שהיה קשה לפענח אותו פעלה לטובתו והגנב ברח. אבא שלי, מבחינה מסוימת, היה 'לא מתאים'. הפנים שלו לא חשפו את הרגשות האמיתיים שלו. למרות שפחד מוות, הוא לא הראה את זה".

מלקולם גלדוול הוא לא מסוג האנשים שמסתכלים על חצי הכוס המלאה, אלא מאלה שיגידו לך שהכוס לא חצי מלאה ולא חצי ריקה - אלא פשוט גדולה מדי. לא מתאימה. כשמדברים עם גלדוול, שומעים ממנו הרבה פעמים את הביטוי, "לא מתאימים" או "אי־התאמה". העיתונאי־תופעה־סופר רבי מכר־גורו־אינטלקטואל־רוקסטאר כתב את "לדבר עם זרים", שכולו נועד לומר דבר אחד: אנחנו לא ממש מבינים אנשים שאנחנו לא מכירים. לא מבינים מה הם רוצים, מה הם מרגישים, מה הם מביעים, ולכן אינטראקציות אנושיות יסתיימו כמעט תמיד באסון. משוטרים שעוצרים נהגים באקראי, דרך שופטים שמסתכלים לנאשמים בעיניים, דרך מתחזים ונוכלים ועד מפעילי מרגלים. גלדוול, שאוכל בבוקר אנקדוטות היסטוריות בקערת הקורנפלקס, שופע גם כאן בסיפורים קטנים שמתחברים לתזה גדולה. בריכה שבה שוחים יחדיו מיידוף, שחקני "חברים", שוטרים גזעניים, מאמן פדופיל וחוקרי טרוריסטים.

גלדוול המציא ז'אנר שחיקו אותו עשרות כותבים: מיקס של אבחנות חברתיות, ניתוח תרבות פופולרית, ואנקדוטות על דמויות מפורסמות כמו סטיב ג'ובס, הביטלס ורוברט אופנהיימר שעמד בראש פרויקט מנהטן - כולם מכופפים לתוך נרטיב שנקבע מראש ושלפעמים מרגיש כמו רגל של מייקל ג'ורדן שמנסה להידחס לתוך נעל במידה של אגם בוחבוט. הנרטיב של גלדוול בספר הנוכחי: ברירת המחדל האנושית היא להאמין שכולם דוברי אמת. הקאצ'פרייז: ברירת המחדל היא אמת. אחרת - וזה לא משהו שלא ידענו לבד - החברה לא תצליח לתפקד. אם כולנו נחשוד כל הזמן בכל אחד, האנושות תקרוס לתוך עצמה. זה מצב מצוין לנוכלים ומתחזים שאותם אנחנו ממש גרועים בלאבחן. 

לא רק אנחנו, גם המומחים. גלדוול מצטט מחקר שלפיו שופטים שישבו במשפטים פליליים בניו־יורק קיבלו ניקוד טוב כמו זה של אנשים שאינם מומחים כשאיבחנו מי ראוי להשתחרר בערבות ומי לא. ואם הנוכלים, המיידופים, אלה שנראים אמינים בזמן שהם גונבים לך את הארנק, מרוויחים - האנשים הישרים נדפקים לגמרי. 

אנקדוטה לדוגמה: "אחד הדברים המוזרים באותם ימים נואשים של שלהי שנות ה־30, כשהיטלר גרר את העולם למלחמה, היה כמה מעט ממנהיגי העולם באמת הכירו אותו", הוא כותב. "הוא היה תעלומה. פרנקלין רוזוולט, שכיהן כנשיא ארצות־הברית במשך תקופת נסיקתו של היטלר, מעולם לא פגש אותו. כמוהו גם יוזף סטלין. וינסטון צ'רצ'יל, יורשו של צ'מברליין בתפקיד, כמעט והתוודע לו ב־1932, כשערך תחקיר לכתיבת ספר במינכן. הוא והיטלר תיכננו פעמיים להיפגש לתה, אך בשני המקרים היטלר לא הופיע. האנשים היחידים באנגליה שבילו משך זמן משמעותי במחיצתו לפני המלחמה, היו בני אצולה שגילו אהדה לנאציזם, ומעת לעת היו חוצים את התעלה כדי לחלוק כבוד לפיהרר או להצטרף למסיבותיו. צ'מברליין ניסה למנוע מלחמת עולם, ורצה להעריך את היטלר במו עיניו. האם הוא אדם שאפשר לדבר איתו בהיגיון? לתת בו אמון? צ'מברליין רצה לגלות. 

"המשא ומתן של צ'מברליין עם היטלר נחשב בעיני רבים לאחד ממעשי האיוולת הגדולים ביותר של מלחמת העולם השנייה. צ'מברליין נשבה בקסמו של היטלר. הוא הניח לו לתמרן אותו. הוא לא פירש נכונה את כוונותיו של היטלר, ולא טרח לציין בפניו שאם יפר את הבטחותיו, יהיו לכך השלכות חמורות. ההיסטוריה לא חסכה את שבטה מצ'מברליין. אך מתחת לכל הביקורת הזו מסתתרת תעלומה. צ'מברליין טס עוד פעמיים לגרמניה. הוא והיטלר דיברו, התווכחו, סעדו, יצאו לטיולים רגליים יחד. צ'מברליין היה היחיד מבין מנהיגי בעלות הברית שצבר 'שעות היטלר' משמעותיות. איך הוא לא הצליח לעלות על כוונותיו האמיתיות? 

"צ'מברליין פעל על פי אותה אמונה שמנחה את כולנו בניסיון לפצח אנשים זרים: אנחנו מאמינים שהמידע שנאסף באינטראקציה אישית הוא ייחודי ורב־ערך. לעולם לא תשכרו שמרטף עבור הילדים שלכם מבלי לפגוש אותו קודם. חברות אינן מעסיקות עובדים ׳על עיוור׳, הן מזמנות אותם לראיונות קפדניים, שנמשכים לעיתים שעות רבות, ולא מסתפקות בפגישה אחת. הן עושות את מה שצ'מברליין עשה: מסתכלות לאנשים בעיניים, בוחנות את התנהלותם ואת התנהגותם ומסיקות מסקנות. אלא שכל המידע הרב שצ'מברליין ליקט מן המגעים האישיים עם היטלר לא עזר לו להבין יותר את היטלר - אלא השיג את ההפך הגמור. צ'מברליין סיפר שהיטלר קיבל אותו בלחיצת יד בשתי הידיים, מחווה שלדעתו הייתה שמורה לאנשים שהיטלר רחש להם חיבה ואמון. עבור רבים מאיתנו, לחיצת יד חמה ונלהבת בהחלט גורמת לנו להרגיש חום והתלהבות כלפי האדם שפגשנו. אבל לא היטלר. הוא לא תואם. אנשים שנראים תואמים עולים בקנה אחד עם הציפיות שלנו. הכוונות שלהם תואמות את ההתנהגות שלהם. אלה שאינם נראים תואמים הם מבלבלים ובלתי צפויים".

אתה טוען שהנחת המוצא האנושית היא שכולם דוברים אמת. הנחת מוצא די מוזרה כעיתונאי. בדרך כלל אנחנו בטוחים שמנסים לרמות אותנו. 

"ובכן, יש כמה מקצועות כאלה. עיתונאי, עורך דין, קצין משטרה - מקצועות שעל מי שעוסק בהם יש לחץ להיות סקפטי. אני אומר שיש משהו גדול יותר, שממש מחובר לדנ"א שלנו. כעיתונאי אני אולי אשאל יותר שאלות ואהיה חשדן, אבל באופן עקרוני אני מקבל את המילה שלך שאתה עיתונאי מכלי תקשורת ישראלי. לא בדקתי את זה. אולי תשאל אותי שאלות שיגרמו לי להרהר לגבי המניעים שלך, או שיגרמו לי לאי־נוחות, אבל אני כבר פה, בסיטואציה של הראיון". 

מרואיינים שיקרו לך בעבר?

"ברור, אבל מדהים כמה זמן לקח לי לגלות את זה. זה כמעט לא קרה לי תוך כדי השיחה עם מישהו, אלא אחרי שישבתי לכתוב את הכתבה, בדקתי את העובדות ודיברתי עם עוד אנשים. אנחנו כמעט אף פעם לא מגלים שקר בזמן אמת, אלא רק אחר כך". 

עזוב עיתונאים, הדוגמאות שהבאת מסוכנויות הביון האמריקאיות מדהימות. 

"אנה מונטס לדוגמה. אישה שהגיעה לתפקיד הכי בכיר בסוכנות הביון של משרד ההגנה - ה־DIA - הזרוע השלישית במערך הביון הזר של הממשל האמריקאי, לצד הסי־איי־איי וה־NSA. וכל הזמן היא עבדה עבור הקובנים, הייתה מרגלת של פידל קסטרו. בשלב מסוים צצו שאלות לגביה, היא נחקרה על ידי איש סי־איי־איי, והוא החליט שהיא לא מרגלת. רק שנים אחר כך היא נתפסה. היית חושב שאנשי ביון יהיו ממש טובים בלזהות מרגלים. הם מאומנים בלזהות מרגלים, הם יודעים שעלולים להיות מרגלים אצלם - ובמקרה הזה הם גם ידעו שיש דליפות בתוך הארגון. ועדיין, לעיתים קרובות, סוכנויות ביון ברחבי העולם נתקלות בבוגדים. כי, שוב, בני האדם, גם אם הם עובדים בסי־איי־איי, ממש גרועים בלזהות שקרנים".

אישית, זה הספר של גלדוול שהכי פחות אהבתי, בטח ביחס ליצירות מופת כמו "נקודת המפנה", שהפך אותו לסנסציה בגיל 25, "ממבט ראשון", "מצוינים", ואפילו "דוד וגוליית", הקודם שלו, שהרגיש קצת חלש. "לדבר עם זרים" גם מגיע ברגע שזה נהיה אופנתי לרדת עליו. גלדוול פשוט גדול מדי וקצת ממוסחר מדי. הפודקאסטים שלו מלאים בפרסומות שהוא מקריין בקולו, לרגעים לא ממש ברור איפה הפודקאסט מתחיל והפרסומות נגמרת, והוא קיבל בראש כשהרצה בפני בנק אוף אמריקה - בסך הכול 45 אלף דולר להרצאה - בזמן שהיה מתומכי תנועת המחאה "אוקיופיי וול סטריט". זה לא מפריע למיליונים להמשיך לקנות את הספרים ולהאזין לפודקאסטים, כולל אחד חדש שבו הוא והמפיק המוזיקלי האגדי ריק רובין מראיינים אגדות רוק. מומלץ דווקא.

גלדוול מגיע עם היסטוריה משפחתית שנראית כמו פרסומת לאו"ם: הוא בן לאב בריטי ולאם ג'מייקנית, נולד באנגליה, עבר לקנדה, ומשם ערק לניו־יורק. הוא התחיל ככתב לענייני מדע של ה"וושינגטון פוסט" ועבר להיות הכוכב של המגזין הנחשב "ניו יורקר". תוך כדי התחיל לכתוב ספרים, כל אחד מהם רב־מכר פסיכי שהכניס ביטויים של ממש לתרבות הפופולרית. למשל, "טיפינג פוינט" (הרגע שבו קבוצת אנשים משנה באופן דרמטי את ההתנהגות שלה ומאמצת פרקטיקות שקודם נחשבו נדירות), או "חוק 10,000 השעות" (דרושות 10,000 שעות אימון בשביל להצטיין בעיסוק מסוים). בשנים האחרונות הוא בקושי מפרסם כתבות, ומשקיע את עיקר זמנו בספרים ובפודקאסט. ובכל זאת, לפני כמה חודשים פירסם כתבה לא לגמרי חיובית על הלגליזציה של המריחואנה והמרוץ אחרי הקנאביס הרפואי.

גלדוול הסתמך על מחקר בנושא, "ובלב המחקר, סעיף 5, עומדות הסכנות האפשריות של שימוש במריחואנה", כתב. "האם מריחואנה מגבירה את הסיכון בתאונות? כן. בכמה? לא ברור. האם היא משפיעה על מוטיבציה לעשות דברים ועל פעילות קוגנטיבית? קשה להגיד, אבל ככל הנראה כן. האם זה משפיע על אופק תעסוקתי? כנראה. האם זה פוגם בהישגים אקדמיים? מעט הוכחות. זה ממשיך ככה עוד ועוד. 

"אנחנו עדיין מחכים למידע רפואי על מריחואנה. קשה לחקור חומר שהיה עד לא מזמן לא חוקי כמעט בכל העולם. והמחקרים שכן נעשו הם משנות ה־80 וה־90, כשהקאנביס לא היה חזק כמו היום. בעקבות הפיתוחים האחרונים בטכניקות גידול של הצמח, הריכוז של THC, החומר הפסיכואקטיבי במריחואנה, עבר ממספרים בודדים לכמעט 20 אחוז. 

"בספר 'Tell Your Children' של אלכס ברנסון יש פרק שבו פסיכיאטר שמתמחה בסכיזופרניה מספר שבגלל העלייה בשימוש במריחואנה הוא התחיל לראות סוג חדש של חולים: מהמעמד הבינוני. מקצועות חופשיים. אנשים שהשתמשו רק בקנאביס ולא בסמים אחרים לפני שהתרסקו. זה כמו סכיזופרניה אבל לא בדיוק. יותר חמורה. כי ההזיות והפרנויה שלהם לא מגיבות לתרופות אנטי־פסיכוטיות". 

אתה יכול להבין למה הכתבה הזאת גררה כל כך הרבה זעם ברשת? 

"יש המון אנשים שמושקעים באמונה שגראס רפואי זה תרופת פלא. רק שחייבים להבין: אין דבר כזה תרופת פלא. ועוד דבר: יש המון אנשים שמנסים להתעשר ממריחואנה. כמויות ענקיות של כסף מושקעות בזה. ואלה אנשים שינסו להתנגד בחריפות לכל מי שיציג את זה בצורה שהיא לא אידיאלית. אנשים חושבים שאפשר להגדיל את הכמות של THC במריחואנה ושלא יהיו לכך השלכות. זה מטורף. אבל למרות הזעם שעוררתי, קיבלתי הרבה יותר תגובות תמיכה. משהו כמו 10 ל־1”. 

החוק שלך, 10,000 שעות, הוא אולי נכון, צריך להתמחות במשהו כדי להיות טובים בו. אבל יש גם את חוק ה-20,000 שעות שהרגע המצאתי, שבו אתה שחוק אחרי שאתה עושה יותר מדי זמן את אותו דבר ולכן אתה כבר לא שווה כלום. 

"כן, יש כמות אופטימלית של זמן בתפקיד. יש לך עקומת למידה שנגמרת בשיא ואחריה תקופה שבה אתה נמצא באזור הנוחות שלך ומרגיש משועמם".

אתה מאמין שאזור הנוחות הזה הוא השטן שכולם טוענים שהוא?

"הבעיה היא עודף ביטחון. אנשים עם הרבה ניסיון, הרבה ידע בתחום מסוים, מפתחים בדרך כלל עודף ביטחון. אנשים שטובים במשהו לרוב חושבים שהם טובים יותר ממה שהם באמת. ניסיון רב במשהו אינו מועיל כמו שאנחנו חושבים שהוא". 

זה קרה לך פעם?

"ברור. כל אדם שמתעסק בעולם הרעיונות מגיע לרגע שבו הוא מנסה להימנע מדברים שהוא לא מסכים איתם וליהנות מאלה שתומכים בדעות הקדומות שלו. זו הטיה שאני מנסה להימנע ממנה. אני מנסה לחשוף את עצמי, אפילו בכוח, לדעות שגורמות לי להרגיש חוסר נוחות". 

הקשבתי לפודקאסט שבו אתה נותן את 11 כללי החיים של מלקולם גלדוול. מתברר שאתה שותה רק חמישה סוגים של נוזלים. אתה רוצה להסביר למה, מלבד העובדה שזה סיפור ממש טוב שממתג אותך כטיפוס?

"חשוב להיפטר מיותר מדי אפשרויות בחירה בחיים. יותר מדי אופציות משתק. ואיפה שאתה יכול תחתוך ותפשט את זה. יש לי כל כך הרבה יותר דברים לעשות עם הזמן שלי מאשר להעסיק את עצמי באיזה סוג שתייה לבחור. זה מאוד מקל לחיות עם רק חמישה משקאות: מים, תה, יין אדום, אספרסו וחלב. קוקה־קולה, נגיד, זה יותר מדי מתוק".

מיץ תפוזים?

"אפשר לאכול תפוז. אני לא מחמיץ כלום". 

בירה?

"אני לא אוהב בירות".

החלק על אלכוהול בספר שלך הוא מאוד לא פוליטיקלי קורקט. השורה התחתונה שלו היא שאלכוהול הוא חומר כל כך חמקמק שהחוקים שקובעים שיחסי מין בזמן שכרות זה אונס הם בעייתיים. לא פחדת?

"אני חושב שכל הפחד הזה מהפי־סי ממש מוגזם. מצד שני אני גם לא חושב שאמרתי פה משהו נועז במיוחד. זה די קומון־סנס". 

זה כן. אתה בא ואומר, זה לא אשמת הגבר, זה אשמת האלכוהול. 

"הייתי די ברור בכך שהקורבן לא אשם בשום צורה. מה שאמרתי זה ששני הצדדים, בכך שהם שותים כמויות כאלה של אלכוהול, מגבירים את הסיכון שמשהו רע יקרה להם. האישה הופכת את עצמה לפגיעה וחסרת הגנה, והגבר הופך את עצמו לטורף. אלכוהול משחק גורם משמעותי בסיפור הזה. הוא מייצר קורבנות וגם תוקפים. אנחנו צריכים להבין את הכוח שיש לאלכוהול על מנת למנוע מקרים כאלה בעתיד".

מקריאת הספרים שלך קיבלתי את הרושם שאתה תמיד מסתכל על הנסיבות שהובילו אדם לעשות משהו. אתה מביט על אנשים כעל אוסף של נסיבות החיים שלהם.

"תראה, גם גנטיקה זה דבר חשוב, אבל אנחנו לא יכולים לעשות שום דבר לגבי הרכיבים הגנטיים באישיות שלנו. לא ניתן להפחית בהערכה של כמה מההתנהגות והאופי שלנו, מושפעים מההקשר או הסיטואציה שבהם אנחנו נמצאים. זה משנה, למשל, לאיזה דור אתה שייך. תראה את ישראל, יש לך הבדלים דוריים ותרבותיים כל כך גדולים. יש את הדור של ניצולי השואה, יש את אנשי העלייה הרוסית, יש את הדור שגדל בקיבוץ בסיקסטיז ובסבנטיז. זו אותה בריכת גנים יהודית באותה מדינה, אבל יש הבדלים תהומיים באיך שהאנשים מתנהגים ומתקשרים, בהתאם לאופן שנסיבות החיים שלהם עיצבו אותם".

איך סיפור החיים שלך שינה אותך?

"קודם כל, אני מהגר פעמיים. נולדתי באנגליה, עברתי לקנדה ואז לאמריקה. לכן, הפרספקטיבה שלי הייתה תמיד של אאוטסיידר. זה חשוב בהבנה מי אני ואיך אני מתנהג ולמה נמשכתי לעיתונות - אני אוהב להיות מתבונן. וגם בתוך ענייני המקצוע יש קונטקסט. התחלתי לעבוד בעיתונות כשהיא הייתה בשיא הכוח והעושר שלה, אז הייתי ממש בר־מזל. הייתה לי אפשרות ליצור לעצמי שם לפני תחילת עידן האינטרנט. למדתי בקנדה, מה שהיה יתרון אדיר על כל חבריי האמריקאים כשעברתי לארצות־הברית - כי כולם היו בחובות מהלימודים היקרים ולי לא היה שום חוב כי בקנדה הלימודים הם בחינם. זה עזר לי מבחינה פיננסית". 

אחרי שסטיב ג’ובס מת קראתי את הטקסט שבו כתבת שהוא לא תומס אדיסון - הוא לא המציא כלום, אלא רק לקח רעיונות של אנשים אחרים והשתמש בהם בצורה טובה. זה לא קצת הקטין אותו?

"לא חושב. לא אמרתי שהוא גונב רעיונות של אחרים, אלא לוקח אותם ומשדרג אותם דרמטית. מישהו שלוקח משהו פרימטיבי וגורם לו לפעול. סטיב ג'ובס לא המציא דברים אבל היה מספיק גאון בשביל לגרום להם לעבוד. לשכלל אותם. אף מוצר שאפל דומיננטית בו לא באמת הומצא על ידי אפל. להגיד למישהו שהוא משדרג - זו אחת המחמאות הכי גדולות שניתן לתת. אם כל לפטופ היה מגושם להפעלה ושוקל 20 קילו, לא היינו משתמשים בלפטופים. מי שהמציא את הלפטופ לא חשוב לצורך העניין כמו האיש שהפך את הלפטופ לשימושי ואלגנטי". 

עוד אגדה שניתחת בצורה מעניינת זה אלביס פרסלי. 

"זה קשור לרעיון של פרויד שאומר שהטעויות שאנחנו עושים בשימוש בשפה הן סימבוליות. הן מעידות על משהו. משם מגיע הביטוי 'טעות פרוידיאנית'. לאלביס הייתה בעיה עם חלק בשיר 'אר יו לונסום טונייט', שבו הוא פונה לאהובה לשעבר. באחת ההופעות שלו הוא שר אותו שוב ושוב, שכח את המילים וצחק בלי קשר. למה הוא נתקע דווקא בחלק הזה? אם אתה מאמין שמאחורי טעויות פרוידיאניות יש משהו יותר עמוק - אז יש מקום לחקור מה קרה בחיים של אלביס שגרם לו לעשות את הטעות הזאת". 

מה התשובה?

"אלביס בא מבית בעייתי, יחסים חולניים עם אמא שלו דפקו לו את כל העניין עם סקס. הוא בחור ממש מוזר. הוא לא עשה סקס עם פרסיליה במשך שש שנים. מטורף. פסיכולוגית, זה מגיע מפחד מבגידה ונטישה. אמא שלו הייתה מאוד דומיננטית בחיים שלו והשיר הזה מדבר על בגידה ונטישה. אז מה שקרה לו בביצוע שלו הגיוני לגמרי". 

גלדוול, 55, הוא רווק שחי לבד בדאונטאון ניו־יורק. חבר שלו העיד עליו בכתבת פרופיל: "הוא יצא עם המון בנות, אבל יש לו עבודה לעשות".

אתה נראה כמו אדם שכל הזמן עובד. אתה מצליח לאזן בין עבודה ובין חיים אישיים?

“העבודה שלי היא כמו הנאה. לקרוא דברים מעניינים ולדבר עם אנשים מעניינים. אז הקונספט הזה לא ממש חל עליי. את רוב הדברים הייתי עושה גם אם לא היו משלמים לי עליהם. הייתי קורא ספרים מעניינים גם אם זו לא הייתה העבודה שלי". 

אתה רואה טלוויזיה?

"בעיקר ספורט. כמעט לא רואה סדרות. האחרונה שראיתי הייתה 'פאודה'. אהבתי מאוד".

אתה מכיר את העבודות של דן אריאלי ויובל נח הררי?

"שניהם מאוד טובים במה שהם עושים, אני מעריץ של שניהם. חשבתי ש'קיצור תולדות האנושות' ממש גאוני". 

הספר האחרון של הררי מדבר על בינה מלאכותית (AI). בספר שלך אתה מתייחס לטעויות של שופט בשר ודם מול שופט של בינה מלאכותית שניזון רק מהעובדות ולא ממראה או מתגובות של נאשמים בזמן המשפט. אתה חושב ששופט לא אנושי כזה יהיה בעתיד פתרון טוב יותר?

"יש פה שני אלמנטים: הדיוק של השופט האנושי בקביעת פסק הדין והאמינות שלו. המוניטין של השופט מגיע מבני אדם ולא ממכונות. מצד שני, מבחינת הדיוק או הנכונות של פסק הדין בהתאם לעובדות - כנראה שמכונות יותר טובות מבני אדם. אני לא חושב שבני אדם יחליפו מכונות לגמרי, אלא שנצטרך למצוא דרך לשלב בין שניהם". 

מה הפרויקט הבא שאתה מושקע בו?

"אני קורא עכשיו הרבה על איראן תחת שלטון השאה. אנחנו עדיין מתמודדים עם דברים שנקבעו שם, כמו עליית האיסלאם הפונדמנטליסטי. השאה היה כל כך קרוב להפוך את איראן למדינה דמוקרטית־ליברלית והוא נכשל. ועם הכישלון שלו כולנו מתמודדים כרגע. בעיקר ישראל".

היית פעם אצלנו?

"שלוש או ארבע פעמים. ממש אהבתי. החבר הכי טוב שלי נשוי לישראלית, זו הייתה הפעם הראשונה שלי, בחתונה שלהם. מאז חזרתי לחופשות. כיף אצלכם".