שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות

    לא תמיד מחויבים להלכה: המשימה הגדולה של החינוך הדתי-לאומי

    הציונות הדתית בדרך המורכבת והמסוכנת ביותר, המחברת את המודרנה למסורת. אלא שהעולם היהודי השתנה לחלוטין, ולצד פריחה לימודית ותרבותית צמחה תופעה של חוסר מחויבות לתורה שבעל-פה. כך ניתן לראות מציאות מורכבת של אדם שמרני מאוד במצוות מסוימות - אך ליברלי לחלוטין לגבי מצוות אחרות

    אחת השאלות העמוקות ביותר המעסיקות כל אדם מאמין היא מהי מהות הקשר שלו עם בורא עולם, וכיצד קשר זה מתבטא בעולם המעשה ובמפגש עם לב האדם. זוהי החידה הגדולה ביותר שהמאמין מתמודד איתה לאורך הדורות. במאה השנים האחרונות הופכת השאלה למרכזית וקיומית יותר, עת העולם עובר תמורות עצומות בזמנים תכופים בתחומי הטכנולוגיה, המדע ועוד.

     

    << הכול על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות . היכנסו >>     

     

    במענה על סוגיות אלו בחרה הציונות הדתית בדרך המורכבת ביותר, ויש שיאמרו אף המסוכנת ביותר. למעשה, הדרך היחידה לפיצוח החידה העמוקה ביותר בקיום. אינני אומר שהציונות הדתית מושלמת, אלא שבדרכה היא בחרה לחצוב דרך לעם שלם על כל גווניו, הרוצה ומאמין שיש טוב בחיים המודרניים. אנו חוצבים דרך לחבר ישן עם חדש, ואת המודרנה לעוצמה הענקית של מסורת אבותינו.

     

    קיראו עוד בערוץ היהדות

     

    יש שני היבטים מרכזיים בעולם המצוות: מחד גיסא, זהו עולם שמבטא את הקשר המגיע מהבורא אל האדם בדרך הציווי. מאידך גיסא, הוא מאפשר קשר, חיבור ויצירת צוותא משותפת בין האדם לבוראו. אין ספק שעולם המצוות הוא מרכיב חשוב ועמוק בחיי האדם היהודי: "רצה הקדוש ברוך-הוא לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצוות". דווקא ריבוי המצוות מביא לידי ביטוי את הקשר העמוק של האדם לבוראו. כל ילד מכיר את דברי חז"ל כי 613 המצוות הן כנגד אברי האדם וגידיו, כלומר הן הביטוי העמוק ביותר לישותו של האדם.

     

     

    במרחב זה שבין הציווי לבין החיבור העמוק נמצא האדם גם בעידן הפוסט-מודרני (או הפוסט-פוסט-מודרני) שבו אנו חיים. עלינו לבחון תמיד מהו היחס הנכון בין נקודות אלו, ובמקום להתבונן על המציאות ולקטלג ציבורים או אנשים - עלינו להתבונן בתוכנו פנימה ולבחון היכן אנחנו נמצאים בין שני קטבים אלה.

     

    עולם יהודי חדש

    נראה שהמציאות שאנחנו חיים בה היום היא עולם יהודי שונה לחלוטין מזה שהיה כשנולד עמנו לפני אלפי שנים במעמד הר סיני. אנחנו חיים במציאות של פריחה ושגשוג רוחני. מספר לומדי התורה, הדף היומי והדף השבועי מעולם לא היה רב כל כך.

     

    מזכ"ל "בני עקיבא", יאיר שחל ()
    מזכ"ל "בני עקיבא", יאיר שחל

     

    אנו עדים לעולם תרבות יהודי ורוחני המחובר חיבור מלא לקיום תורה ומצוות, שצומח וגדל בהובלת אומנים ויוצרים המשפיעים על התרבות הכללית בעוצמה שלא חווינו מעולם. סעודות אמנים, שיעורי תורה וערבי סליחות המוניים, פעילות חסד ענפה והתיישבות פורחת הם רק חלק מהרנסנס היהודי של הדור שלנו.

     

    ועם זאת, בזהירות גדולה אפשר לראות גם צד אחר שלא הכרנו בכל מה שקשור למחויבות לעולם המצוות ההלכתי. המושג "דתיי הרצף" שפרץ לעולמנו מבטא את מקומו של יהודי שומר תורה ומצוות, אבל לעיתים רק חלק מהמצוות. שיח זה מנסה להעביר את הדיון מתפיסה של מסורתיות עמוקה המחוברת לשורשים, גם אם איננה מקיימת למעשה את כל תרי"ג המצוות - אל שימוש במושג מסורת המייצג את ההפך הגמור ממנה.

     

    זהו שיח שמגדיר מסורת כחוסר מחויבות לעולם של מצוות ולעולמם של הדורות הקודמים. מעין רצון לחזור בהלכות מסוימות לתורה שבכתב ללא מחויבות לתורה שבעל-פה ולמסורת הפסיקה ההלכתית.

     

    לכאורה אלה אנשים שונים, אלא שהדבר ממש איננו כך. לא מדובר על תוצאה של התרחבות וגדילה של העם היהודי, ולא על מגוון וקצוות שעלולים להתרחק זה מזה. אנו רואים כיום מציאות שאותו אדם אוחז את החבל משני קצותיו ממש. הוא כולו קרוב ומחויב במצוות, והוא יכול לעיתים להיות גם רחוק כל כך. אפשר לראות אדם מתפלל בדבקות עצומה, ובה בעת מתעלם מהלכות אחרות.

     

    אוחזים בחבל משני קצותיו

    קל לנו לתת דוגמאות מהעולם החיצוני והמוכר לנו, כדוגמת הלכות הקשורות ללבוש ולסממנים חיצוניים הן של גברים הן של נשים, אך זוהי הסתכלות צרה שמקטלגת את כולנו בסיווג אוטומטי לשני מחנות: שמרנים מול ליברלים, או כל חלוקה אחרת שעולה חדשים לבקרים. אך האמת מורכבת בהרבה: אנחנו מדברים על אותם נער ונערה, אותם צעיר וצעירה ואותם גבר ואישה שבתחומים רבים שמרנים מאוד ובחלקם ליברלים במיוחד.

     

    ברור לכל מי שלמד את מאמר הדור של הרב קוק שלא מדובר בתופעות של כפירה מודרנית חדשה, אלא בחבלי לידה של עומק חדש וחיוב גדול יותר בין האדם לבוראו. ועדיין נשאלת השאלה מה תפקידנו בהתמודדות העכשווית הזו, שכאמור איננה חיצונית לנו אלא מהותית לכל אחד ואחת מאתנו.

     

    לדעתי, עלינו להחזיר לקדמת הבמה ביטוי שיצא מהלקסיקון שלנו: מחויבות. אולי לחלקנו זה יישמע אנכרוניסטי בשנת 2020, אך הגיע הזמן לדבר על מצוות ועל ציווי. למרות הרצון שלנו לבחור כל העת בעצמנו, אנחנו יודעים שיש דברים שאנו מחויבים אליהם ולא בוחרים בהם בכל יום ויום מחדש.

     

    כולנו משתדלים להיות בעלי יכולת בחירה בכל תחומי החיים, אך עם זאת כולנו גם רוצים ליצור מחויבות לדברים שונים בחיינו, בין שהם חיצוניים לנו ובין שהם פנימיים לנו. אנחנו לא בוחרים בני זוג בכל יום, כי זה לא יאפשר לנו לבנות יחד קשר עמוק ואהבה אמיתית. אנו גם לא מחליפים תחביב בכל יום, אחרת לא נוכל להתפתח בו, וגם לא מחליפים מקצוע בכל יום, מתוך הבנת הכוח של התמקצעות ולמידה.

     

    להיות מחויב זה חיובי

    המחויבות של שנת 2020 יוצרת חיבור. אין זו מחויבות מרחיקה, כי אם כזו היוצרת אפשרות לקרבה עמוקה. ריבונו של עולם ציווה אותנו בתרי"ג מצוות. אולי המספר נראה מאיים ומגביל, אך דווקא אם נתמיד ונפתח את עומק הקשר בציוויו של הקב"ה - נוכל להרגיש בעומק ליבנו את הצוותא ואת החיבור שנוצר בינינו לבינו.

     

    החברה הישראלית, שלא כפי שנראה לנו בהסתכלות חיצונית, מחויבת למצוות הרבה יותר משהייתה בעבר, והן מבטאות זהות ושייכות עמוקה. אינני תמים. יש מצוות שיש בהן התרחקות ונסיגה, אך כדי לקדם ולתקן עלינו לחזק דווקא את שריר המחויבות, היוצר אהבה עמוקה; ציווי שיוצר צוותא.

     

    המחויבות של בני זוג זה לזה יוצרת אהבה עזה יותר. מחויבות של אומן מאפשרת התפתחות של אהבה ייחודית ליצירתו. האמירה "אחרי המעשים נמשכים הלבבות" איננה מן הפה ולחוץ, כי אם דרך חיים אמיתית ושורשית.

     

    דווקא תנועת "בני עקיבא" היא, בסופו של דבר, המקום הראוי ביותר לעסוק בנושא זה: תנועת נוער המחויבת למשימות הרבות שמוטלות על כתפיה היא תנועה של חיים.

     

    • הכותב הוא מזכ"ל תנועת הנוער "בני עקיבא". השבת תציין תנועת הנוער הגדולה את שבת הארגון השנתית, תחת הנושא: מצווה ועושה

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים