ידידו הטוב ביותר של הילד

ארבעה ספרונים מתוקים וצבעוניים נחתו לי על המקלדת, וביחד הם אמורים להיות מין ערכת הדרכה למחשבים ולאינטרנט לילדים. הם מיועדים לקטנים שקוראים עם ניקוד, וכל ספר דן בנושא: לאחד קוראים "רשת האינטרנט", השני הוא "דואר אלקטרוני", השלישי –"המחשב האישי" והאחרון – "גלישה באינטרנט".

רוב המידע ברשת לא בעברית

נתחיל באחרון ובמה שמצוי על הכריכה הקדמית: "דני נוסע לחוץ לארץ. בן, חבר שלו, עצוב מאד. דני מציע לו לשמור על קשר דרך האינטרנט. האם יצליחו בן ודני לשוחח ביניהם?" אז אנחנו יודעים שהתשובה היא "כן", אבל הספר מסביר כיצד. הוא מיועד כנראה רק לבנים – דני ובן הם שניים, אבל הקורא הקטון וההיפותטי מקבל פניות בגוף הספר מיצורון הקרוי "עכבר הקסם", עוד זכר, שמדבר לילד בלשון זכר בלבד, הנה למשל: "אתה יכול לדעת אם המודם שלך מחייג לאינטרנט לפי הרעשים שיוצאים ממנו. כשהוא מחייג, הוא משמיע ציוץ ארוך שמזכיר ציוץ של עכבר".

הספר יצא לאור כמיזם משותף של "זמורה ביתן", הוצאת ספרים, ו"אינטרנט זהב", ספקית. נחשו איזה לוגו מופיע בעמוד 6, כשמגדירים מהו "ספק אינטרנט", אבל לא מציינים שיש עוד כאלה, לבד מזו שמעורבת במיזם. לא יפה לעשות ככה לילדים: גם להסתיר מהם מידע בספר שמיועד לספק מידע וגם למכור להם פרסומת בתוך הספר.

מאיה, אחותו של בן, מראה לו איך למצוא באינטרנט מידע על בומביי, העיר אליה נסע דני. תיכף ומיד מוצאים המון מידע וכולם שמחים, רק שמישהו שכח להזכיר פרט קטן: רוב המידע שדני ימצא ברשת ממש לא מנוקד וממש לא בעברית. מילא, מה זה חשוב.

מילון קצר ושימושי

נמשיך בחדוות הגלישה: "בן ודני מצטרפים לקבוצת דיון על בייסבול" – בעברית? קצת לא מתקבל על הדעת, וגם לא ברור מדוע הסדרה שתורגמה מאנגלית, ממש בסדר, בידי אדם גוטמן, לא עברה כמה התאמות לעולמם האמיתי של קטנטנים צרכני ניקוד.

הפרק הקרוי "לשוחח באינטרנט" הוא בעייתי במיוחד בעיני. "אתה יכול לשוחח עם כל מיני אנשים בחדרי השיחות שבאינטרנט, אבל אתה חייב לקבל רשות ממבוגר לפני שאתה נכנס לאחד מהם". מה זה "חייב"? הרשת אינה מכירה דרישה כזאת, וברור לגמרי שהאיסור הגורף על צ'יטוט ללא רשות מופיע כאן מטעם אינטרס מובהק של הורים, והאינטרס עצמו כשר בעיני, אך לא האופן שבו הוא מוצג כאן.

"אף פעם אל תמסור את שמך האמיתי, את הכתובת שלך או את מספר הטלפון למישהו שהכרת דרך האינטרנט", מציע הספר, ובצדק, אבל ההנמקה לוקה בחסר: "לחדרי השיחות נכנסים לפעמים אנשים משונים מאוד". מיהם המשונים הללו? אולי כדאי היה להתאמץ מעט יותר ולא להחליק את הבעייתיות הזו כך, ופשוט לומר שיש שם אנשים שמנסים לנצל ילדים?

בסוף הספר מופיע מילון קצר ושימושי, וזהו גם החלק הטוב ביותר שלו.

מה בדיוק הם עושים שם

בספר "דואר אלקטרוני" בן מארגן מסיבה לאחותו ושולח מכתבים באינטרנט. "כך נראית כתובת בדואר אלקטרוני", מלמדנו המדריך: ben@zahav.net.il ,שוב פרסום שמוצג כמידע. המידע ממש בסדר, ואפשר בהחלט להתחיל ולהציף את החברים באימיילים לרוב אם קוראים בתבונה ובשום שכל – אבל, וכאן השאלה הגדולה באמת: מי בדיוק זקוק לספר כזה?

ילדים ניגשים למחשבים בלי בעתה ומתוך שמחת משחק. הם לומדים מהר ממבוגרים איך עושים מה. הם לומדים באורח אינטואיטיבי ובעזרת חברים. לא נתקלתי בילד שהתקשה במיוחד בשיטוטיו ברשת, להיפך: אוריינות מחשבים ואינטרנט מועברת ברוב המקרים מבני המשפחה הצעירים אל המבוגרים. נדמה לי שהספרים הללו באים לענות על צורך מודחק – מחמת הבושה - של מבוגרים, להבין מה בדיוק הילדים שלהם עושים שם. ככאלה, הם לא מספקים די הגנה מפני מוראות אתרי הסקס והצ'טים המפחידים. כספרים לילדים, הם לא ממש נחמדים בעיני. צירוף של לשון זכר ופרסום סמוי זה קצת יותר מדי לטעמי. למבוגר שמתעקש ללמד את ילדיו לשוטט ברשת, מומלץ להצטייד במדריך למבוגרים, בלי ניקוד, ללמוד קצת וללמד. ולהוצאת הספרים מומלץ, למהדורות הבאות, להסביר לצרכן האינטרנט נמוך הקומה ש"אינטרנט זהב" אינה חזות הכל.

"מדריך עכבר הקסם", ארבעה ספרים מאת כריס וורד-ג'ונסון ועכבר הקסם, הוצאת זמורה ביתן ואינטרנט זהב.